הציונות: התנועה הלאומית היהודית
במאה ה-19 קמו באירופה תנועות לאומיות רבות: איטלקים, גרמנים, יוונים. בסוף המאה קמה גם תנועה לאומית של היהודים - הציונות. השאלה הגדולה של הפרק: מה דומה בציונות לתנועות האחרות, ומה היה מיוחד בה, כי לעם היהודי לא הייתה ארץ, שפה מדוברת אחת או מקום מגורים אחד.
במדויק: לאומיות היא רגש ורעיון; לאום הוא האנשים; תנועה לאומית היא התארגנות של חלק מבני הלאום לפעולה. הציונות היא התנועה הלאומית היהודית המודרנית. המטרה שלה, כפי שנקבעה בתוכנית בזל (1897): "להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ־ישראל מובטח במשפט הכללי".
בפרק הזה לומדים את הציונות מראשיתה ועד הצהרת בלפור (1917): למה צמחה, איך הרצל בנה אותה, אילו זרמים היו בה, מה עשו הציונים בארץ ישראל, ואיך הושגה ההכרה הראשונה של מעצמה. בבחינה, השאלה על הציונות מגיעה לרוב יחד עם סעיף על התנועות הלאומיות באירופה (נושא הלאומיות), ולכן כדאי לדעת לחבר בין השניים.
אמנציפציה
אמנציפציה פירושה שחרור: היהודים קיבלו זכויות שוות לשאר האזרחים. היא נראתה כמו פתרון לבעיית היהודים, ובסוף דווקא האכזבה ממנה דחפה רבים לציונות.
במדויק: אמנציפציה היא מתן שוויון זכויות ליהודים במדינה שבה הם חיים (בצרפת ב-1791, בגרמניה ב-1871; ברוסיה היהודים לא קיבלו אמנציפציה). היא עיכבה את הציונות, כי היהודים השתלבו בחברה והזדהו עם הלאום של המדינה ("גרמנים בני דת משה"). היא סייעה לציונות, כי האנטישמיות והדחייה הוכיחו לרבים שהיא נכשלה.
אנטישמיות מודרנית
שנאת יהודים הייתה קיימת מאות שנים. במאה ה-19 היא קיבלה צורה חדשה, והפגיעה בה הייתה גם ביהודים שהשתלבו בחברה ואפילו התבוללו.
במדויק: האנטישמיות המודרנית היא שנאת יהודים על בסיס גזעי. במערב אירופה היא באה לידי ביטוי בפרשת דרייפוס בצרפת (1894). במזרח אירופה היו גילויי איבה מצד השלטון והחברה: הפוגרומים ברוסיה ("סופות בנגב", 1881-1882), "חוקי מאי" (1882) ופרעות קישינב (1903).
1. הגורמים לצמיחת התנועה הציונית
הגורמים לצמיחת הציונות
למה דווקא בסוף המאה ה-19 קמה תנועה לאומית יהודית? כי באותה תקופה נפגשו כמה תהליכים: הלאומיות באירופה, האנטישמיות החדשה, והתחושה שהשוויון לא פתר את בעיית היהודים. זו שאלה שחוזרת כמעט בכל בחינה.
במדויק: האשנ"ב מונה חמישה גורמים: (1) השפעת רעיונות הלאומיות והתנועות הלאומיות באירופה ("וכי נופלים אנחנו מהם?"), לצד דחיית היהודים מהלאום; (2) התחזקות האנטישמיות המודרנית במערב אירופה; (3) האכזבה מהאמנציפציה, שלא פתרה את בעיית הקיום היהודי; (4) גילויי האיבה כלפי היהודים מצד השלטון והחברה במזרח אירופה; (5) החשש מאובדן הזהות היהודית בגלל החילון וההשתלבות בחברת הרוב.
בעקבות הפוגרומים של 1881-1882 כתב יהודה לייב פינסקר את "אוטואמנציפציה" (1882), קמו אגודות "חובבי ציון" והחלה העלייה הראשונה. ב-1896 פרסם הרצל את "מדינת היהודים", וב-1897 כינס את הקונגרס הציוני הראשון. חלק מהגורמים משותפים לציונות ולתנועות הלאומיות באירופה (נושא הלאומיות), וחלקם ייחודיים לה.
חמשת הגורמים לצמיחת הציונות
גורמים משותפים וגורמים ייחודיים
"גורם ייחודי" מול "גורם משותף"
1. קוראים מה ביקשו: "גורם ייחודי" הוא גורם שפעל רק על היהודים. "גורם משותף" פעל גם על התנועות הלאומיות באירופה.
2. גורם ייחודי: בוחרים מהרשימה הייחודית (אכזבה מהאמנציפציה, אנטישמיות מודרנית, פוגרומים, התנועות הלאומיות שהדגישו את זרות היהודים), ומוסיפים עובדה: דרייפוס 1894, "סופות בנגב" 1881-1882.
3. מסבירים את הקשר: הגורם הראה ליהודים שההשתלבות לא תפתור את מצוקתם, ולכן חיפשו פתרון לאומי.
4. גורם משותף: מראים איך אותו גורם פעל גם על היהודים, למשל: רעיון הלאומיות לימד גם את המשכילים היהודים לראות ביהודים עם.
גורמים שעיכבו את הציונות בראשית דרכה
אתגרים ייחודיים לתנועה הציונית
- אין שפה משותפת: היהודים דיברו בשפות שונות, והיה צורך להחיות את העברית.
- פיזור גאוגרפי: צריך לתאם ולארגן פעילות של יהודים מארצות רבות (למשל צירים שנבחרו בארצותיהם ונפגשו בקונגרס בבזל).
- הטריטוריה רחוקה: ארץ ישראל הייתה רחוקה מהאזורים שבהם ישבו רוב היהודים.
- תלות בשליט זר: בהסכמה של האימפריה העות'מאנית, ששלטה בארץ ישראל.
- לבנות עם של עובדי אדמה: לקדם התיישבות של יהודים שיעבדו את האדמה בארץ ישראל.
הכמיהה לציון ("לשנה הבאה בירושלים") אינה גורם לצמיחת הציונות. לפי האשנ"ב, הציונות נעזרה מאוד בכמיהה הזאת כשהתנאים הבשילו, אבל היא לא הסיבה להתעוררות. כשמבקשים גורם לצמיחה, לא כותבים אותה.
האמנציפציה מופיעה בשתי הרשימות. כמעכב: היא אפשרה להשתלב. כמסייע: האכזבה ממנה. כשכותבים אותה, אומרים במפורש לאיזה צד אתם מתכוונים.
דוגמה א - מכתב ויצמן: הגורמים לצמיחת הציונות
קטע ממכתב של חיים ויצמן (יליד רוסיה, ממנהיגי ההסתדרות הציונית באנגליה) ללידי קריו, 1914 (מקוצר): "אנו הבאים מרוסיה נולדנו וחונכנו בשאיפה לחיים יהודיים חדשים וטובים יותר... לחיים יהודיים נורמליים, כשם שהאנגלים חיים חיים אנגליים נורמליים... אנו הבאים מרוסיה, במקום שהוקם מנגנון מודרני ומושלם ביותר כדי לשבור את גופם ואת נפשם של היהודים, איננו מתייראים [פוחדים] כל כך מפני הדבר הנקרא אנטישמיות... אבל בטוחים אנו, כי כל זמן שהיהודי ייחשב כמין סרח עודף [תוספת מיותרת] לאחרים... לא תחדל הצרה. מגיעה לנו הזכות... להיות אדונים לעצמנו... אם נוכל לחיות כאנשים חופשיים בארץ חופשית שלנו."
– הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע המקור שניים מן הגורמים לצמיחת הציונות.
– איזה מן הגורמים האלה הוא, לטענת ויצמן, גורם חשוב יותר להתפתחות הציונות? כיצד ויצמן מנמק את טענתו?
1. מזהים גורמים בקטע, ולכל אחד ציטוט:
•התעוררות הלאומיות: השאיפה להיות עם חופשי ככל העמים - "לחיים יהודיים נורמליים", "להיות אדונים לעצמנו".
•האכזבה מהאמנציפציה: ההשתלבות לא הצליחה - "היהודי ייחשב כמין סרח עודף לאחרים".
•האנטישמיות: "מנגנון מודרני ומושלם ביותר כדי לשבור את גופם ואת נפשם של היהודים".
2. מה חשוב יותר לפי ויצמן: הוא אומר שהוא "איננו מתייראים כל כך" מהאנטישמיות. לכן החשוב יותר הוא הרצון הלאומי.
3. הנימוק: רק מסגרת לאומית בארץ משלהם תבטיח ליהודים שוויון וחיים בחירות ובכבוד.
גורמים: התעוררות הלאומיות ("לחיים יהודיים נורמליים", "להיות אדונים לעצמנו"); האכזבה מהאמנציפציה ("היהודי ייחשב כמין סרח עודף לאחרים"); האנטישמיות ("מנגנון... כדי לשבור את גופם ואת נפשם של היהודים"). החשוב יותר לפי ויצמן: התעוררות הלאומיות - הרצון לחיות ככל העמים במסגרת לאומית משלהם. הנימוק: רק ארץ משלהם תבטיח שוויון וחיים בחירות ובכבוד, והאנטישמיות לא מפחידה אותם ("איננו מתייראים כל כך").
דוגמה ב - גורמים מעכבים, גורם מסייע ומקור
הציגו שני גורמים שעיכבו את הפעילות של התנועה הציונית בראשית דרכה וגורם אחד שסייע לפעילות זו. בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד אחד מן הגורמים שהצגתם בא לידי ביטוי במקור זה.
1. "הציגו" - רק מה היה, בלי להאריך בהסבר. סופרים: שניים מעכבים ואחד מסייע.
2. מעכב ראשון: פיזור היהודים בארצות רבות ובשפות שונות.
3. מעכב שני: הגבלות השלטון העות'מאני על עלייה ("הפתקה האדומה") ועל קניית קרקעות.
4. מסייע: הפוגרומים בתמיכת השלטון ברוסיה (1881-1882), שהראו ליהודים שהם צריכים פתרון לאומי.
5. מקור מספר הלימוד: למשל קטע מ"אוטואמנציפציה" של פינסקר (1882). מסבירים שהוא מבטא את הגורם המסייע: בעקבות הפוגרומים והאכזבה מהאמנציפציה, פינסקר קרא ליהודים לשחרר את עצמם בעצמם.
מעכבים: פיזור היהודים בארצות רבות ובשפות שונות; הגבלות השלטון העות'מאני על עלייה ("הפתקה האדומה") ועל קניית קרקעות (אפשר גם: האמנציפציה שאפשרה השתלבות, היעדר מימון, ביקורת מבית, קשיי ההתיישבות). מסייע: הפוגרומים בתמיכת השלטון ברוסיה (1881-1882) (אפשר גם: האכזבה מהאמנציפציה, האנטישמיות במערב, מנהיגות הרצל). מקור: "אוטואמנציפציה" של פינסקר (1882), שמבטא את הפוגרומים והאכזבה מהאמנציפציה.
2. הרצל: "מדינת היהודים", הקונגרס הראשון, הצ'רטר ופולמוס אוגנדה
הרצל ובניית התנועה הציונית
לפני הרצל היו אגודות ציוניות קטנות ומפוזרות. בתוך שמונה שנים, מ-1896 עד מותו ב-1904, הוא הפך את הרעיון לתנועה מאורגנת ולנושא מדיני בין-לאומי. הבגרות שואלת מה הוא עשה, למה, ומה יצא מזה.
במדויק: (1) תחנות בחייו; (2) "מדינת היהודים" (1896): בעיית היהודים והפתרון שהציע - הכרה ביהודים כעם ומולדת מובטחת במשפט הכלל; (3) הקונגרס הראשון (בזל, 1897): מטרתו, תוכנית בזל, המוסדות שהוקמו וחשיבות הקונגרס; (4) המאמצים להשיג צ'רטר מהסולטן העות'מאני והכרה מהמעצמות (גרמניה, רוסיה ובריטניה); (5) פולמוס אוגנדה: ההצעה, מי תמך ולמה, מי התנגד ולמה, התוצאות וההשפעה על התנועה הציונית; (6) הרצל כמנהיג לאומי מודרני.
צ'רטר הוא הכרה מדינית ובטוחה בזכות היהודים להתיישב בארץ ישראל. הרצל האמין שקודם צריך הכרה כזאת, ורק אחריה עלייה המונית. לכן נקראה דרכו "ציונות מדינית". אחרי מותו, ובעקבות פולמוס אוגנדה, גבר המשקל של ההתיישבות בארץ ישראל (השיעור על הפעילות בארץ).
תחנות בחייו של הרצל
"מדינת היהודים" (1896): הבעיה והפתרון
תוכנית בזל (הקונגרס הראשון, אוגוסט 1897)
המטרה: "הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ־ישראל מובטח במשפט הכללי".
חשיבות הקונגרס הראשון
אחרי הקונגרס כתב הרצל ביומנו: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים". למה?
- מוסדות: הקונגרס כמעין פרלמנט, נשיא, ועד פועל ואגודות מקומיות, עם בחירות. נוסדה ההסתדרות הציונית - תשתית למדינה עתידית.
- מטרה ודרך: תוכנית בזל קבעה את המטרה ואת דרכי הפעולה.
- הכרה: נציגים מכל העולם וכיסוי עיתונאי רחב. היהודים והעולם שמעו על השאיפה למדינה.
- אחדות: הזרמים השונים בעם היהודי התלכדו סביב מטרה אחת.
המאמצים להשיג צ'רטר והכרה מהמעצמות
פולמוס אוגנדה (1903)
ההצעה: ב-1903 הציעה ממשלת בריטניה (שר המושבות צ'מברליין) שטח במזרח אפריקה להתיישבות יהודית אוטונומית. הרצל הביא אותה לקונגרס הציוני השישי (1903).
התוצאות: הפולמוס עורר ביקורת קשה בתוך התנועה ("משבר אוגנדה"). ב-1905 הוסרה ההצעה מהפרק, וארץ ישראל נשארה המטרה. הפולמוס הראה שבלי נוכחות ממשית בארץ ישראל, הדיפלומטיה עלולה להוביל למקום אחר.
הרצל - מנהיג לאומי מודרני
מאפיין של מנהיג לאומי, ואיך הוא בא לידי ביטוי אצל הרצל
1. מציגים את המאפיין במשפט כללי, כמו שהוא מופיע אצל כל מנהיגי התנועות הלאומיות.
2. מביאים עובדה מחייו של הרצל שמתאימה בדיוק למאפיין: שם, שנה, מעשה.
3. מחברים: "וכך בא לידי ביטוי...". כששואלים גם על מנהיג אירופי, עושים את אותם צעדים לשניהם, באותו מאפיין או במאפיין אחר לפי מה שביקשו.
הרצל לא ויתר על ארץ ישראל ולא ראה באוגנדה מטרה סופית. בסיום הקונגרס השישי הוא אף ציטט "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני". מי שכותב שהרצל העדיף את אוגנדה על ארץ ישראל טועה.
"מובטח במשפט הכללי" בתוכנית בזל פירושו הכרה בין-לאומית וחוקית. זה החוט שמחבר את הרצל להצהרת בלפור: הצ'רטר לא הושג בימיו, וההכרה של מעצמה הגיעה רק ב-1917.
דוגמה א - המניע של הרצל בהצעת אוגנדה
קטע ממאמר של ההיסטוריון ישעיהו פרידמן (מקוצר): "הדעה הרווחת... היא שהרצל סטה מדרכו, ורק לחץ מצד 'ציוני ציון' מרוסיה החזירו למוטב. לדעת המחבר, חריצת דין [קביעה] זאת חוטאת לאמת ההיסטורית. חומר ארכיוני רב מחזק את הטענה, שהרצל נשאר נאמן למטרתו המקורית. המשא ומתן שימש לו תכסיס [תרגיל] בלבד. עיקר מטרתו הייתה לזכות בהכרתה של ממשלת בריטניה בתנועה הציונית, וביהודים כעם, ולהביא בהדרגה את בריטניה למסקנה שפתרון השאלה היהודית אפשרי רק בארץ־ישראל... רק עמים ראויים לטריטוריה משלהם. לנורדאו כתב הרצל, שהמשא ומתן עם אנגלייה הוא בבחינת תרגיל טקטי בלבד העשוי לקרב את התנועה לארץ־ישראל..."
– הציגו את הטיעון (טענה ונימוק) של ההיסטוריון בנוגע למניע של הרצל לדון בהצעת אוגנדה.
– על פי מה שלמדתם, הציגו טיעון אחר (טענה ונימוק) בנוגע למניע זה של הרצל.
1. טיעון = טענה + נימוק. כותבים כל אחד במשפט נפרד.
2. טענת ההיסטוריון: המשא ומתן היה "תכסיס בלבד"; הרצל "נשאר נאמן למטרתו המקורית".
3. נימוקי ההיסטוריון (מהקטע): "חומר ארכיוני רב"; המכתב לנורדאו - "תרגיל טקטי בלבד"; הרצל רצה הכרה בריטית ביהודים כעם, כי "רק עמים ראויים לטריטוריה משלהם".
4. טיעון אחר (מהידע), שונה במהות: הרצל ראה באוגנדה הצעה ממשית לפתרון זמני.
5. נימוקים: אחרי פרעות קישינב (1903) היה צורך במקום מבטח מיידי ("מקלט לילה"); אוגנדה הייתה יכולה להיות "בית לאומי זמני" עד שיתקבל צ'רטר על ארץ ישראל.
טיעון ההיסטוריון - טענה: המשא ומתן על אוגנדה היה תכסיס מדיני, והרצל לא התכוון לוותר על ארץ ישראל. נימוקים: "חומר ארכיוני רב"; המכתב לנורדאו ("תרגיל טקטי בלבד"); המטרה הייתה הכרה בריטית בתנועה ובעם, ולהביא את בריטניה למסקנה שהפתרון אפשרי רק בארץ ישראל. טיעון אחר - טענה: הרצל שקל ברצינות את אוגנדה כפתרון ממשי וזמני. נימוקים: מקלט בטוח ("מקלט לילה") ליהודים בסכנה קיומית אחרי פרעות קישינב (1903); "בית לאומי זמני" עד שיתקבל צ'רטר על ארץ ישראל.
דוגמה ב - אמצעים בתוכנית בזל ואיך קודמו
בחרו בשניים מן האמצעים שנקבעו בתוכנית בזל (1897) להשגת מטרת הציונות, והסבירו כיצד פעלו הציונים לקידום כל אחד מן האמצעים האלה. בססו את תשובתכם על עובדות היסטוריות ועל מקור מספר הלימוד.
1. בוחרים שני אמצעים מתוך הארבעה, ומעתיקים את שמם כמו בתוכנית.
2. יישוב ארץ ישראל ביהודים עובדי אדמה: הקרן הקיימת לישראל (1901) רכשה קרקעות; המשרד הארץ-ישראלי (1908, רופין) הקים את חוות כנרת ותמך בדגניה (1910).
3. צעדי הכנה להשגת הסכמת הממשלות: הרצל נפגש עם הקיסר הגרמני (1898) ועם הסולטן (1901), וניהל משא ומתן עם בריטניה, כדי להשיג צ'רטר.
4. מקור מספר הלימוד: בוחרים מקור שמראה אחת הפעולות (למשל הדוח של ארתור רופין להנהלה הציונית אחרי סיורו בארץ ב-1907, שבעקבותיו הוקם המשרד הארץ-ישראלי), כותבים את פרטיו ומסבירים איך הוא מבטא את האמצעי.
יישוב ארץ ישראל ביהודים עובדי אדמה: הקרן הקיימת לישראל (1901), המשרד הארץ-ישראלי (1908, רופין), חוות כנרת, דגניה (1910). השגת הסכמת הממשלות: הפעילות המדינית של הרצל מול הקיסר הגרמני, הסולטן ובריטניה להשגת צ'רטר. (אפשר גם: ארגון היהדות - אגודות ציוניות, תנועות נוער, בתי ספר עבריים; חיזוק הרגש הלאומי - הקונגרסים, החייאת השפה, "השקל".) ועוד מקור מספר הלימוד שמדגים פעולה.
3. זרמים בציונות: הבעיה והחברה הרצויה
זרמים בציונות
כל הציונים רצו בית לאומי לעם היהודי, אבל לא כולם הסכימו למה הוא נחוץ ואיך הוא צריך להיראות. הוויכוח הזה עזר להבין את ההבדלים בין דמויות כמו הרצל, אחד העם ואנשי העלייה השנייה.
במדויק: האשנ"ב מבקש שתי מחלוקות. מהי הבעיה העיקרית שמסכנת את העם בגולה: סכנה קיומית (פינסקר והרצל), או סכנת ההתבוללות ואובדן הזהות היהודית (אחד העם). איזו חברת מופת תקום בארץ ישראל: חברה יצרנית ועצמאית, שונה מהחיים היהודיים בגולה; חברת מופת סוציאליסטית; חברת מופת דתית-לאומית.
בשנים 2021-2026 לא הייתה בבגרות שאלה ישירה על הזרמים, אבל הם עוזרים לענות על שאלות אחרות: למה הרצל לא דרש עברית ("מדינת היהודים"), למה אנשי העלייה השנייה הקימו את הקבוצה, ואיך הדת השפיעה על הציונות.
מהי הבעיה העיקרית של העם בגולה?
איזו חברת מופת בארץ ישראל?
החרדים שהתנגדו לציונות אינם "זרם בציונות". הם התנגדו ללאומיות היהודית, כי ראו בה "דחיקת הקץ" - ניסיון לקרב את הגאולה לפני זמנה. הזרם הדתי-לאומי הוא של יהודים דתיים שתמכו בציונות.
הוויכוח על השפה הוא דוגמה טובה להבדלים בין הגישות. הרצל כתב ב"מדינת היהודים" (1896) ש"כל אדם ידבר בשפתו", כמו בשווייץ. ביישוב, ב-1913, נכתב שלימוד בשפה זרה הוא "התנקשות בנפש האומה" ("מלחמת השפות").
דוגמה - הדת היהודית: סייעה או עיכבה
– הסבירו את ההשפעה (סיוע או עיכוב) של הדת היהודית על הפעילות של התנועה הציונית בראשית דרכה.
– בחרו במקור מספר הלימוד שבו באה לידי ביטוי ההשפעה של גורם אחר (מלבד הדת היהודית) על התפתחות היישוב היהודי בארץ־ישראל בשנים 1881–1914, והסבירו כיצד השפעה זו באה לידי ביטוי במקור שבחרתם.
1. השיעור על הזרמים עוזר כאן: הגישה של חברת מופת דתית-לאומית (תנועת "המזרחי", 1902) מסבירה את הסיוע. ההתנגדות של רבנים וקהילות דתיות, שלא היו זרם בציונות, מסבירה את העיכוב. אפשר לכתוב כיוון אחד או את שניהם.
2. סיוע: הדת הייתה בסיס תרבותי מלכד, ועליו נבנתה זהות לאומית. הציונות לקחה ממנה סמלים, פסוקים, חגים וטקסים (הקונגרס הראשון נפתח בברכת "שהחיינו"). היו רבנים שראו בציונות כלי לשמירת היהדות ולמניעת התבוללות, ומחוגים אלה קמה ב-1902 תנועת "המזרחי" בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס.
3. עיכוב: רבנים וקהילות דתיות רבות ראו בציונות רעיון זר ומודרני, וגרסו שיש להישאר בגולה עד בוא המשיח.
4. מקור מספר הלימוד: בוחרים גורם אחר, למשל מדיניות השלטון העות'מאני (הגבלת העלייה ורכישת הקרקעות), ומסבירים איך המקור מראה את השפעתו על היישוב.
סיוע: הדת הייתה בסיס מלכד שעליו נוצרה הזהות הלאומית; הציונות אימצה ממנה סמלים, ביטויים, חגים וטקסים (ברכת "שהחיינו" בפתיחת הקונגרס הראשון); רבנים שראו בציונות דרך לשמור על היהדות ולמנוע התבוללות תמכו בה. עיכוב: רבנים וקהילות דתיות רבות ראו בציונות רעיון זר ומודרני, כפירה, וגרסו שיש להישאר בגולה עד בוא המשיח. ועוד מקור מספר הלימוד על גורם אחר (למשל מדיניות השלטון העות'מאני, הברון רוטשילד או ההסתדרות הציונית), עם הסבר.
4. הפעילות הציונית בארץ ישראל עד מלחמת העולם הראשונה
הפעילות הציונית בארץ ישראל (1882-1914)
עד 1882 חיו רוב יהודי ארץ ישראל בערים הקדושות, ורבים מהם התקיימו מכספי "החלוקה". בתוך כ-30 שנה נוצר יישוב חדש: מושבות, קבוצות, עיר עברית, שומרים עבריים ובתי ספר בעברית. זה הנושא שהבגרות שואלת עליו הכי הרבה בפרק.
במדויק: (1) העלייה: היקף, ארצות המוצא, הסיבות לעלייה וקשיי העולים; (2) צורות התיישבות חדשות (מושבה וקבוצה), הקמת העיר העברית תל אביב ומפת ההתיישבות; (3) מסגרות ביטחוניות: "השומר", שמשלב "כיבוש העבודה" ו"כיבוש השמירה" ומגלם את "היהודי החדש", וחשיבותן לקידום הפעילות הציונית; (4) אישים וארגונים: עזרת הברון רוטשילד והביקורת עליה ("שיטת האפוטרופסות"), ארתור רופין והמשרד הארץ-ישראלי; (5) תרבות וחינוך עברי: עיתונות, אליעזר בן יהודה, בתי ספר עבריים ו"מלחמת השפות".
לדיון באשנ"ב: רעיון "היהודי החדש" ומימושו. העולים רצו לשנות את דמות היהודי מהגולה: לעבוד את האדמה, להגן על עצמו ולדבר עברית. כמעט כל פעולה בשיעור הזה היא דרך להגשים את הרעיון הזה.
העלייה הראשונה והעלייה השנייה
קשיי העולים: הגבלות השלטון העות'מאני על עלייה ("הפתקה האדומה" - אישור שהייה זמני) ועל רכישת קרקעות; אקלים קשה ומחלות (מלריה, קדחת); חוסר ידע וניסיון בחקלאות; מעט כסף; אין תשתיות ומים; בעיות ביטחון.
ארצות מוצא נוספות: בתקופה הזאת עלו גם יהודים מתימן ("עליית התימנים").
היקף: עד מלחמת העולם הראשונה גדל היישוב היהודי לעשרות אלפי נפשות (לפי ההערכות, כ-85 אלף ב-1914).
צורות ההתיישבות החדשות
מפת ההתיישבות: ההתיישבות התרחבה לאזורים חדשים - הגליל, השומרון ושפלת יהודה. היו גם חוות הכשרה לפועלים, כמו כנרת ומרחביה (בעמק יזרעאל).
מסגרות ביטחוניות: "בר גיורא" ו"השומר"
- מה: אנשי העלייה השנייה הקימו ב-1907 את האגודה החשאית "בר גיורא", וממנה ב-1909 את "השומר".
- למה: עד אז שמרו על המושבות שומרים ערבים או צ'רקסים. אנשי "השומר" רצו שמירה עברית.
- הרעיון: "השומר" שילב את "כיבוש העבודה" עם "כיבוש השמירה", ומימש את דמות "היהודי החדש" שמגן על עצמו.
- החשיבות: הנחלת הרעיון שההגנה היהודית היא משימה לאומית; שינוי הדימוי של היהודי הגלותי; אבטחת היישובים והרחבת ההתיישבות.
אישים וארגונים שסייעו ליישוב
תרבות וחינוך עברי
החשיבות: העברית הפכה לשפה המדוברת של היישוב ולשפה שמלכדת את העם, והחינוך העברי גיבש זהות לאומית.
"שתי דרכי פעולה מתחומים שונים"
1. בוחרים שני תחומים שונים: התיישבות; ביטחון; חברה, תרבות ופוליטיקה (שפה, חינוך, מפלגות).
2. לכל תחום, פעולה עם עובדה: "השומר" (1909) בביטחון; דגניה (1910) או תל אביב (1909) בהתיישבות; גימנסיה "הרצליה" (1905) בתרבות.
3. החשיבות: מסבירים איך הפעולה קידמה מטרה ציונית: תשתית להתפשטות היישוב, הגנה עצמית כמשימה לאומית, גיבוש העם סביב שפה אחת, "היהודי החדש".
4. שתי פעולות מאותו תחום (למשל מושבה וקבוצה) לא עונות על "מתחומים שונים".
אל תבלבלו בין הקבוצה (דגניה, 1910) לבין מושב העובדים, שהוקם רק אחרי מלחמת העולם הראשונה. בשאלה על 1882-1914 צורות ההתיישבות הן מושבה, קבוצה ועיר עברית.
"כיבוש העבודה" ו"כיבוש השמירה" הם רעיונות, ו"השומר" ודגניה הם הפעולות שהגשימו אותם. כששואלים על רעיון של העולים, מציגים את הרעיון ואז פעולה עם שנה.
דוגמה - מודעת דרושים ביפו, 1909
מודעת "דרושים" לגיוס עובדי בניין שהתפרסמה ביפו בשנת 1909 (מקוצר): "ביום א' כ"ט תמוז נגשים אנחנו לבנין הגמנסיה ובתים באחזת בית ביפו. על כן הננו פונים בזה אל כל הבנאים והמסתתים ושאר פועלים עברים הדורשים עבודה לבא אלנו... לרשום את שמותיהם על פי התנאים האלו: א) העבודה כל יום עשר שעות לא פחות ולא יותר..."
– הסבירו כיצד שתיים מן המטרות של הפעילות הציונית בארץ־ישראל בשנים 1882–1914 באות לידי ביטוי במודעה.
– הציגו מטרה נוספת של הפעילות הציונית בארץ־ישראל בשנים האלה, והסבירו באמצעות שתי פעולות כיצד קידמו הציונים את מימוש המטרה שהצגתם.
1. שתי מטרות במודעה, כל אחת עם ציטוט:
•כיבוש העבודה: "כל הבנאים והמסתתים ושאר פועלים עברים".
•התיישבות עירונית עברית: "ובתים באחזת בית ביפו" - ראשית תל אביב.
- (אפשר גם: חינוך עברי - "לבנין הגמנסיה"; תחיית העברית - המודעה כתובה עברית.)
2. מטרה נוספת שאינה במודעה: כיבוש השמירה.
3. שתי פעולות: הקמת "בר גיורא" (1907) והקמת "השומר" (1909), ששמרו על המושבות במקום שומרים ערבים וצ'רקסים.
במודעה: כיבוש העבודה - עבודה עברית ("ושאר פועלים עברים"); התיישבות עירונית עברית - "ובתים באחזת בית ביפו", ראשית תל אביב (אפשר גם: חינוך עברי - "לבנין הגמנסיה"; תחיית העברית - המודעה בעברית). מטרה נוספת: כיבוש השמירה - הקמת "בר גיורא" (1907) והקמת "השומר" (1909). (אפשר גם: התיישבות חקלאית - מושבות, חוות כנרת, דגניה 1910, הקרן הקיימת; תרבות עברית; מפלגות פועלים.)
5. הצהרת בלפור
הצהרת בלפור (1917)
הרצל חיפש כל חייו הכרה של מעצמה, ולא השיג אותה. 13 שנים אחרי מותו, באמצע מלחמת העולם הראשונה, בריטניה הכריזה שהיא תומכת בבית לאומי לעם היהודי. הבגרות שואלת מה כתוב בה, למה בריטניה נתנה אותה, איך הגיבו עליה ולמה היא חשובה.
במדויק: הצהרת בלפור היא מכתב של שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור ללורד רוטשילד (2 בנובמבר 1917). האשנ"ב מבקש: (1) התוכן; (2) הקשיים שנובעים מנוסח ההצהרה; (3) האינטרסים של בריטניה; (4) התגובות של הציונים, של היהודים המשתלבים ושל הערבים; (5) החשיבות של ההצהרה.
ההצהרה ניתנה כשבריטניה עוד נלחמה בעות'מאנים על ארץ ישראל. אחרי המלחמה היא נכנסה לכתב המנדט, ומשם מתחיל הפרק על המאבק בבריטים (נושא המאבק בבריטים והחלטת החלוקה).
נוסח ההצהרה
הקשיים בנוסח ההצהרה
האינטרסים של בריטניה
מתקבל גם: אהדה דתית-תנ"כית של מנהיגים בריטים, ופעילותו של חיים ויצמן.
התגובות על ההצהרה
חשיבות ההצהרה
- הכרה: הכרה רשמית ראשונה של מעצמה בעם היהודי ובזכותו לבית לאומי בארץ ישראל.
- התחייבות: בריטניה התחייבה לסייע להקמת הבית הלאומי.
- בסיס חוקי בין-לאומי: בוועידת סן רמו (1920) נמסר המנדט לבריטניה, וב-1922 אישר חבר הלאומים את כתב המנדט, שבו שולבה ההצהרה. כך הוגשמה מטרת תוכנית בזל: "מובטח במשפט הכללי".
- עידוד: ההצהרה עודדה את התנועה ואת העלייה.
"בית לאומי" אינו "מדינה". כשמציגים את תוכן ההצהרה, מעתיקים את הנוסח ולא כותבים "בריטניה הבטיחה מדינה ליהודים". וגם לא שוכחים את שני התנאים: הם חלק מהתוכן.
בבגרות הופיעה גם שאלה על היישוב בזמן מלחמת העולם הראשונה (1914-1918). מה שעיכב אותו: מדיניות השלטון העות'מאני (גירוש נתיני מדינות אויב ומנהיגים ציונים, איסור פעילות ציונית ופעילות "השומר", החרמות, עבודות כפייה, גירוש תושבי יפו ותל אביב ב-1917, הפסקת העברת הכסף), ומכת הארבה והרעב.
דוגמה א - האינטרסים של בריטניה והמתנגדים להצהרה
הסבירו שני אינטרסים של בריטניה בפרסום הצהרת בלפור, והציגו טיעון (טענה ונימוק) אחד של המתנגדים להצהרה זו.
1. "הסבירו" אינטרס - לא רק לכתוב אותו, אלא למה הוא היה חשוב לבריטניה.
2. אינטרס ראשון - אסטרטגי: ארץ ישראל קרובה לתעלת סואץ. בריטניה הניחה שהציונים יהיו בעלי ברית נאמנים, ולכן תמיכה בהם תעזור לה לשלוט בארץ.
3. אינטרס שני - יהודי רוסיה: בריטניה רצתה את אהדתם, כדי שישפיעו על השלטון ברוסיה לא לפרוש מהמלחמה.
4. טיעון של מתנגדים: בוחרים צד אחד, וכותבים טענה ונימוק. למשל הערבים - טענה: ההצהרה פוגעת באומה הערבית ובזכויות הערבים בארץ ישראל; נימוק: הם מוזכרים רק כ"עדות לא-יהודיות", וההצהרה מתעלמת מהזכויות הלאומיות של הרוב הערבי.
אינטרסים: שליטה בארץ ישראל בגלל מיקומה האסטרטגי ליד תעלת סואץ, בהנחה שהציונים יהיו בעלי ברית נאמנים; אהדת יהודי רוסיה, שישפיעו על השלטון ברוסיה לא לפרוש מהמלחמה (אפשר גם: יהודי ארצות הברית, השתחררות מהסכם סייקס-פיקו, הקדמת גרמניה). טיעון של מתנגדים - הערבים: ההצהרה פוגעת באומה הערבית ובזכויות הערבים בארץ ישראל, כי הם מוזכרים רק כ"עדות לא-יהודיות" בלי זכויות לאומיות. (או היהודים המשתלבים: ההצהרה מסכנת את מעמדם בארצותיהם, כי ההכרה בלאום יהודי תעודד דרישות לסלקם ויאשימו אותם בנאמנות כפולה.)
דוגמה ב - בן גוריון: ההישג ומי השיג אותו
קטע ממאמר של דוד בן גוריון אחרי הצהרת בלפור (מקוצר): "אחרי 35 שנים של מפעל חלוצי בארץ, שהוכיח את כישרון העם העברי לקומם [לשקם] את הריסות ארצו; אחרי 20 שנים של הסברה לאומית מדינית אשר גילתה לעולם את שאיפת העם היהודי למולדתו, הכריזה האדירה שבמדינות העולם שהיא מכירה רשמית בקיום האומה העברית ומתחייבת לסייע להקמת הבית הלאומי שלה בארץ־ישראל... אין ארץ נקנית לעם אלא בייסורי עבודה ויצירה, מאמצי בניין והתיישבות. אנגלייה הגדילה לעשות: היא הכירה בקיומנו כאומה ואישרה את זכותנו לארץ."
– על פי קטע המקור, מהו ההישג לעם היהודי בפרסום הצהרת בלפור?
– לטענת בן־גוריון המוצגת בקטע, כיצד תרמה הפעילות של התנועה הציונית להישג זה? על פי מה שלמדתם, נמקו את טענתו באמצעות שתי פעולות של התנועה הציונית – כל פעולה מתחום אחר.
1. ההישג - מהקטע: "מכירה רשמית בקיום האומה העברית ומתחייבת לסייע להקמת הבית הלאומי".
2. טענת בן גוריון: ההישג בא בזכות שני אפיקים: "35 שנים של מפעל חלוצי" (התיישבות) ו"20 שנים של הסברה לאומית מדינית".
3. פעולה מהתחום המדיני: הקונגרס הציוני הראשון ותוכנית בזל (1897), והפעילות המדינית של הרצל.
4. פעולה מתחום ההתיישבות: הקמת מושבות, קבוצות (דגניה, 1910) ותל אביב (1909).
5. שתי הפעולות מתחומים שונים, כמו שביקשו.
ההישג: הכרה רשמית של מעצמה (בריטניה) ביהודים כלאום ובזכותם לבית לאומי בארץ ישראל ("מכירה רשמית בקיום האומה העברית"), והתחייבות לסייע בהקמתו ("ומתחייבת לסייע להקמת הבית הלאומי"). תרומת הפעילות הציונית: ההתיישבות ("35 שנים של מפעל חלוצי") וההסברה המדינית ("20 שנים של הסברה לאומית מדינית"). פעולות: תחום מדיני - הקונגרס הראשון ותוכנית בזל (1897), פעילות הרצל, פעילות ויצמן מול ממשלת בריטניה; תחום ההתיישבות - העליות, רכישת קרקעות, מושבות, דגניה (1910) ותל אביב (1909).