תזכורת: נושא, נשוא ומשפט פשוט
כל משפט בנוי סביב שני חלקים: מי או מה שמדברים עליו, ומה אומרים עליו. ב"המוזיקאים מצהירים הצהרה" מדברים על המוזיקאים (הנושא), ואומרים עליהם שהם מצהירים (הנשוא).
במדויק: הנושא הוא החלק במשפט שעליו נאמר משהו, והנשוא הוא מה שנאמר עליו: פועל (נשוא פועלי), שם או תואר (נשוא שמני), או "יש" / "אין" (נשוא קיומי). משפט פשוט הוא משפט שאין בו פסוקית, והוא גם לא מחולק לכמה משפטים עצמאיים (איברים). גם משפט ארוך מאוד יכול להיות פשוט.
1. משפט מורכב: עיקרית ופסוקית
משפט מורכב ופסוקית
לפעמים חלק אחד במשפט הוא בעצמו "משפט קטן", עם נשוא משלו. ב"המוזיקאים מצהירים [שהמוזיקה חשובה מאוד בחייהם]" החלק שבסוגריים אומר מה המוזיקאים מצהירים, ויש בו נשוא משלו: "חשובה".
במדויק: פסוקית היא חלק במשפט שיש בו נשוא משלו, והוא ממלא במשפט תפקיד תחבירי: נושא, נשוא, מושא, לוואי או תיאור. משפט מורכב הוא משפט שיש בו פסוקית אחת או יותר. מה שנשאר במשפט בלי הפסוקיות נקרא החלק העיקרי.
הפסוקית בדרך כלל נפתחת במילה שמחברת אותה לחלק העיקרי: ש־, כש־, אשר, כי, אם, מפני ש־, כדי ש־ ועוד. מילות השאלה (מה, מי, אילו, אם במשמעות "האם") פותחות פסוקית כשהשאלה נמסרת בתוך משפט: "שאלנו את התלמידים [אילו חידושים הם אוהבים]".
איך תוחמים פסוקית
1. מסמנים את כל הנשואים במשפט. כל נשוא שאינו הנשוא של החלק העיקרי שייך לפסוקית.
2. מוצאים לפני הנשוא הזה את המילה שפותחת את הפסוקית: ש־, כש־, אשר, כי, אם, אילו, מפני ש־, כדי ש־, או מילת שאלה.
3. פותחים סוגר מרובע לפני המילה הפותחת, וסוגרים אחרי המילה האחרונה ששייכת לנשוא של הפסוקית: עד הפסיק, או עד סוף המשפט.
4. קוראים את מה שבתוך הסוגריים: זה צריך להיות "משפט קטן" שלם, עם הנשוא וכל מה שמשלים אותו.
ה"א הזיקה לפני בינוני היא כמו "ש־": "פניות אישיות [הנוגעות לקבלת החלטות]" = "פניות אישיות [שנוגעות לקבלת החלטות]". גם בלי "ש־" זו פסוקית.
הפסוקית כוללת את כל מה שקשור לנשוא שלה, עד המילה האחרונה: [שכולל מפגשים ראשוניים מרובים ובדיקות התאמה], לא רק [שכולל מפגשים].
לא תידרשו לתחום "פסוקית מצומצמת" (שם פועל עם המשלימים שלו, כמו "חשוב להבין את הנושא") או לקבוע את התפקיד שלה.
דוגמה - פסוקית שנפתחת בה"א הזיקה
תחמו את הפסוקיות במשפט:
כאשר צעירים משתמשים בצ'אטים מבוססי בינה מלאכותית, הם כותבים בדרך כלל פניות אישיות הנוגעות לקבלת החלטות.
1. הנשואים: "משתמשים", "כותבים", "נוגעות" (בצורת "הנוגעות"). הנשוא של החלק העיקרי הוא "כותבים": הם כותבים פניות.
2. לפני "משתמשים" באה המילה "כאשר". הפסוקית נמשכת עד הפסיק: [כאשר צעירים משתמשים בצ'אטים מבוססי בינה מלאכותית].
3. "הנוגעות" = "שנוגעות", ולכן גם כאן פסוקית. היא נמשכת עד סוף המשפט: [הנוגעות לקבלת החלטות].
4. בלי הפסוקיות נשאר החלק העיקרי: "הם כותבים בדרך כלל פניות אישיות".
[כאשר צעירים משתמשים בצ'אטים מבוססי בינה מלאכותית], הם כותבים בדרך כלל פניות אישיות [הנוגעות לקבלת החלטות]. משפט מורכב עם שתי פסוקיות.
2. תפקיד הפסוקית: נושא, נשוא, מושא ולוואי
התפקיד התחבירי של פסוקית
פסוקית עושה במשפט את מה שמילה אחת יכולה לעשות. ב"המוזיקאים מצהירים [שהמוזיקה חשובה מאוד בחייהם]" אפשר לשים במקום הפסוקית מילה אחת: "המוזיקאים מצהירים זאת". "זאת" היא המושא של "מצהירים", ולכן הפסוקית היא פסוקית מושא.
במדויק: התפקיד התחבירי של פסוקית הוא התפקיד שהיא ממלאת ביחס למילה שהיא קשורה אליה: נושא, נשוא, מושא, לוואי או תיאור. קובעים אותו כמו שקובעים תפקיד של מילה או צירוף במשפט פשוט.
ארבעה תפקידים של פסוקית
איך קובעים את התפקיד
1. מוצאים את המילה בחלק העיקרי שהפסוקית קשורה אליה (פועל, שם עצם, אוגד, או נשוא כמו "חשוב").
2. מחליפים את הפסוקית במילה אחת: "זה", "זאת", "משהו".
3. שואלים על המשפט החדש: אם "זה" הוא מה שמדברים עליו - נושא; אם הוא משלים את הפועל - מושא; אם הוא בא אחרי אוגד - נשוא. פסוקית שמתארת שם עצם ("איזה?") - לוואי.
"ייתכן ש־", "ברור ש־", "חשוב ש־": הפסוקית שאחריהם היא פסוקית נושא, כי היא מה שייתכן, מה שברור, מה שחשוב.
"אם" במשמעות "האם" לא פותחת פסוקית תנאי: "עדיין לא יודעים [אם בעלי הקניונים יצליחו...]" - פסוקית מושא; "השאלה היא [אם...]" - פסוקית נשוא.
"כי" אחרי פועל אמירה או מחשבה היא כמו "ש־": "זכרו [כי אקטיביזם הוא פעולה פוליטית]" - פסוקית מושא, לא פסוקית סיבה.
דוגמה א - פסוקית אחרי "ייתכן" ו"ברור"
לפניכם שני משפטים מורכבים, ובכל אחד מהם יש פסוקית.
I. ייתכן שהיכולת המוזיקלית לא פתרה שום בעיה הישרדותית בעבור המין האנושי.
II. ברור שלמוזיקה שימושים רבים מאוד בעבור החברה והפרט גם יחד.
ציינו את התפקיד התחבירי המשותף לשתי הפסוקיות.
1. הפסוקיות: [שהיכולת המוזיקלית לא פתרה שום בעיה הישרדותית בעבור המין האנושי] ו[שלמוזיקה שימושים רבים מאוד בעבור החברה והפרט גם יחד].
2. בחלק העיקרי נשאר רק "ייתכן" / "ברור": נשוא בלי נושא.
3. מחליפים את הפסוקית ב"זה": "זה ייתכן", "זה ברור". "זה" הוא מה שמדברים עליו, כלומר הנושא.
בשני המשפטים: פסוקית נושא.
דוגמה ב - פסוקית שנפתחת במילת שאלה
תחמו את הפסוקית, וציינו את התפקיד התחבירי שלה:
שאלנו את התלמידים אילו חידושים של האקדמיה ללשון הם אוהבים.
1. הנשואים: "שאלנו" (החלק העיקרי) ו"אוהבים". לפני "אוהבים" אין "ש־", אבל יש מילת שאלה: "אילו".
2. הפסוקית נמשכת מ"אילו" עד סוף המשפט: [אילו חידושים של האקדמיה ללשון הם אוהבים].
3. מחליפים במילה אחת: "שאלנו את התלמידים זאת". "זאת" משלימה את הפועל "שאלנו" (מה שאלנו?), ולכן זה מושא.
שאלנו את התלמידים [אילו חידושים של האקדמיה ללשון הם אוהבים] - פסוקית מושא.
3. פסוקיות התיאור
פסוקית תיאור
פסוקית תיאור מוסיפה לחלק העיקרי את הנסיבות: מתי, איפה, למה, בשביל מה, איך, באיזה תנאי, או למרות מה. ב"[כשילד מתלונן בפני הוריו על שיעמום], הוא למעשה פונה אליהם בבקשת עזרה" הפסוקית אומרת מתי הוא פונה.
במדויק: פסוקית תיאור היא פסוקית שממלאת במשפט תפקיד של תיאור. הסוג שלה נקבע לפי המשמעות: מקום, זמן, סיבה, תכלית, אופן (מצב), תנאי או ויתור.
סוגי פסוקיות התיאור
תנאי קיים ותנאי בטל
- תנאי קיים ("אם"): התנאי עשוי להתקיים. "המילים החדשות ייקלטו בשפה [אם הציבור יסכים לוותר על היוקרה שבשימוש במילים לועזיות]".
- תנאי בטל ("אילו", "לו"; בשלילה "אילולא", "לולא"): התנאי לא התקיים ואינו מתקיים. בדרך כלל עם "היה" ובינוני: "[אילו היה למילה ״האשטאג״ תחליף חמוד, קצר וקליט בעברית], הדוברים היו מאמצים אותו".
- המרה מבטל לקיים: "אם" במקום "אילו", ועתיד בשני החלקים: "אם יהיה למילה תחליף..., הדוברים יאמצו אותו".
קובעים את הסוג לפי השאלה שהפסוקית עונה עליה, לא רק לפי המילה הראשונה: "כי" יכולה לפתוח פסוקית סיבה ("...להיעזר באינטרנט [כי בני הנוער אוהבים להשתמש בו]") או פסוקית מושא ("זכרו [כי...]").
"גם אם" פותחת פסוקית ויתור, לא תנאי: "אדם השואף להצלחה אינו נרתע מפעילויות בעלות ערך, [גם אם הן קשות או משעממות]".
דוגמה - תנאי בטל מול תנאי קיים
לפניכם שני משפטים מורכבים.
I. אילו היה למילה "האשטאג" תחליף חמוד, קצר וקליט בעברית, הדוברים היו מאמצים אותו.
II. המילים החדשות ייקלטו בשפה אם הציבור יסכים לוותר על היוקרה שבשימוש במילים לועזיות.
(1) תחמו את פסוקית התנאי בכל משפט.
(2) מהו ההבדל בין שתי פסוקיות התנאי מבחינת המשמעות?
(3) נסחו מחדש את משפט I: התחילו במילה "אם".
1. במשפט I הפסוקית נפתחת ב"אילו" ונמשכת עד הפסיק. במשפט II היא נפתחת ב"אם" ונמשכת עד סוף המשפט.
2. "אילו" עם "היה" ו"היו מאמצים": התנאי לא התקיים, כלומר תנאי בטל. "אם" עם עתיד: התנאי עשוי להתקיים, כלומר תנאי קיים.
3. כדי להפוך לתנאי קיים: "אם" במקום "אילו", ועתיד בשני החלקים ("יהיה", "יאמצו").
(1) I. [אילו היה למילה "האשטאג" תחליף חמוד, קצר וקליט בעברית], הדוברים היו מאמצים אותו. II. המילים החדשות ייקלטו בשפה [אם הציבור יסכים לוותר על היוקרה שבשימוש במילים לועזיות].
(2) במשפט I תנאי בטל (התנאי לא התקיים), ובמשפט II תנאי קיים (התנאי עשוי להתקיים).
(3) אם יהיה למילה "האשטאג" תחליף חמוד, קצר וקליט בעברית, הדוברים יאמצו אותו.
4. כמה פסוקיות ופסוקית בתוך פסוקית
פסוקית בתוך פסוקית
במשפט אחד יכולות להיות כמה פסוקיות. לפעמים הן עומדות זו ליד זו, ולפעמים פסוקית אחת נמצאת בתוך פסוקית אחרת: היא קשורה למילה שבתוך הפסוקית הראשונה, ולא לחלק העיקרי.
במדויק: פסוקית בתוך פסוקית היא פסוקית שממלאת תפקיד תחבירי ביחס למילה שנמצאת בתוך פסוקית אחרת. בתחימה היא נמצאת בתוך הסוגריים של הפסוקית שהיא שייכת לה: [ ... [ ... ] ].
ניתוח משפט עם כמה פסוקיות
1. מסמנים את כל הנשואים ואת כל המילים שפותחות פסוקית.
2. לכל פסוקית שואלים: לאיזו מילה היא קשורה? אם המילה בחלק העיקרי, הפסוקית עומדת בפני עצמה. אם המילה בתוך פסוקית אחרת, זו פסוקית בתוך פסוקית.
3. תוחמים מבחוץ פנימה: הסוגריים של הפסוקית החיצונית כוללים את כל מה שקשור אליה, גם את הפסוקית הפנימית.
4. כותבים תפקיד לכל פסוקית, ביחס למילה שהיא קשורה אליה.
לא תידרשו לנתח משפט מורכב שיש בו פסוקית מאוחה, או משפט איחוי שהאיברים שלו מורכבים.
דוגמה - פסוקית מושא בתוך פסוקית נושא
ציינו את הסוג התחבירי של המשפט. תחמו את הפסוקיות, וכתבו את התפקיד התחבירי של כל פסוקית.
לפני שהציבור יחווה את דעתו על נחיצותה של האקדמיה ללשון העברית, חשוב שנבהיר מה עומד במרכז עשייתה של האקדמיה.
1. הנשואים: "יחווה", "חשוב", "נבהיר", "עומד". הנשוא של החלק העיקרי הוא "חשוב".
2. [לפני שהציבור יחווה את דעתו על נחיצותה של האקדמיה ללשון העברית] עונה על השאלה "מתי?": פסוקית תיאור זמן.
3. "חשוב" - מה חשוב? [שנבהיר מה עומד במרכז עשייתה של האקדמיה]: פסוקית נושא.
4. בתוך פסוקית הנושא: נבהיר מה? [מה עומד במרכז עשייתה של האקדמיה]. היא קשורה ל"נבהיר", שנמצא בתוך פסוקית הנושא, ולכן זו פסוקית מושא בתוך פסוקית.
משפט מורכב: [לפני שהציבור יחווה את דעתו על נחיצותה של האקדמיה ללשון העברית] - פסוקית תיאור זמן; חשוב [שנבהיר [מה עומד במרכז עשייתה של האקדמיה]] - פסוקית נושא, ובתוכה פסוקית מושא.