משפט פשוט
משפט פשוט בנוי בדרך כלל סביב "גרעין" אחד של נושא ונשוא, וכל שאר המילים מתקבצות סביבו. ב"את התשובות של המומחים ושל הצ'אטבוט דירגו חוקרים מתחום הפסיכולוגיה בלי ידיעת מקור התשובות" יש נשוא אחד בלבד: "דירגו". המשפט ארוך, אבל הוא פשוט.
במדויק: משפט פשוט הוא משפט שאין בו פסוקית, והוא גם לא מחולק לכמה משפטים עצמאיים (איברים). גם משפט ארוך מאוד יכול להיות פשוט, ויכול להיות בו חלק כולל (למשל נשוא כולל). שם פעולה ("ידיעת", "שימוש", "זיהוי") אינו נשוא, ולכן הוא לא יוצר פסוקית.
חלק דיבור ותפקיד תחבירי
לכל מילה יש שתי "תעודות זהות". האחת היא סוג המילה: שם עצם, שם תואר, פועל וכו'. השנייה היא מה המילה עושה במשפט ביחס למילים האחרות. "חוקרים" ב"דירגו חוקרים" היא שם עצם (חלק הדיבור), והיא הנושא (התפקיד התחבירי).
במדויק: חלק הדיבור הוא סוג המילה: שם עצם, שם תואר, פועל (ושם הפועל), תואר הפועל, מילת יחס, מילת קישור. התפקיד התחבירי הוא התפקיד שמילה או צירוף ממלאים ביחס לחלקים אחרים במשפט: נושא, נשוא, אוגד, מושא, תיאור, לוואי או תמורה. הסגר, פנייה וקריאה הם חלקים בלתי תלויים: הם לא קשורים תחבירית לאף חלק אחר במשפט. כששואלים על התפקיד שלהם, כותבים את השם: "הסגר", "פנייה".
אותה מילה יכולה לשנות תפקיד ממשפט למשפט, וגם צורה אחת יכולה להיות שייכת לחלקי דיבור שונים ("מקרר" יכול להיות פועל או שם עצם). לכן בבגרות שואלים לפעמים על שניהם יחד, בשתי עמודות נפרדות בטבלה.
1. חלקי הדיבור וצירופים
חלקי הדיבור והצירוף
מילים לא עומדות לבד במשפט: הן מתקבצות סביב מילה מרכזית. ב"שימוש קבוע בכלים אלה" המילה המרכזית היא "שימוש" (שם עצם), ו"קבוע" (שם תואר) מתארת אותה. יחד הן צירוף אחד.
במדויק: חלק הדיבור של מילה הוא סוג המילה, והוא נקבע לפי ההקשר, כי אותה צורה יכולה להיות שייכת לחלקי דיבור שונים. צירוף הוא קבוצת מילים שבמרכזה מילה אחת (הגרעין) עם המשלימים שלה. צירוף שמני ממלא במשפט תפקיד תחבירי אחד (נושא, מושא, תיאור וכו'), ולמשלימים שבתוכו יש תפקידים ביחס לגרעין (למשל לוואי). כשהגרעין שם עצם זה צירוף שמני, וכשהגרעין פועל זה צירוף פועלי.
צירופים שמניים: שם ותוארו ("פניות אישיות"), סמיכות ("מחאת העוקבים"), שם עם מילת יחס ושם ("התגובות של הבינה המלאכותית"). צירוף פועלי: פועל עם המשלימים שלו ("משתמשים יום־יום בבינה המלאכותית").
חלקי הדיבור
צורת הבינוני: פועל, שם עצם או שם תואר
צורת הבינוני (ההווה: תורם, מעריצים, נחקרות, משעממת) יכולה להיות שלושה חלקי דיבור. מכריע ההקשר:
איך קובעים את חלק הדיבור של צורת בינוני
1. בודקים אם צורת הבינוני היא נשוא: של המשפט (מה הנושא עושה?) או של פסוקית ("שנרשמים", "התורמים להבנה" = "אשר תורמים להבנה"). אם כן, היא פועל. בדיקה: מעבירים לעבר ("תורמים" > "תרמו").
2. אם היא באה אחרי שם עצם, עונה על "איזה?" ואין לה משלים ("גורמים תורמים"), היא שם תואר.
3. אם היא מציינת אנשים או דבר ("התורמים" = האנשים שתורמים), היא שם עצם.
4. רק אחרי שקבעתם את חלק הדיבור, קובעים את התפקיד התחבירי, וכותבים כל אחד בעמודה שלו.
סמיכות
בסמיכות שתי מילים צמודות: "מחאת העוקבים", "רשימת התורמים", "מציאת חלופות".
•התפקיד של הצירוף כולו (נושא, מושא וכו') הוא התפקיד של המילה הראשונה.
- המילה השנייה היא שם עצם, ותפקידה לוואי של המילה הראשונה (מחאה של מי? של העוקבים).
ה' לפני בינוני עם משלים היא כמו "ש־", והבינוני הוא פועל: "פניות אישיות הנוגעות לקבלת החלטות" = "שנוגעות". "נוגעות" הוא פועל (נשוא), לא שם תואר.
שם פעולה ("שיפור", "ריכוז", "ביצוע") הוא שם עצם, לא פועל. גם "שם הפועל" ו"פועל" הם לא אותו דבר: על בינוני כמו "נרשמים" כותבים "פועל", לא "שם פועל".
כשאותה צורה מופיעה פעמיים ("מעריצים של זמרים" / "אתם מעריצים להקה"), אל תניחו שזה אותו חלק דיבור. ב"מעריצים של זמרים" - שם עצם; ב"אתם מעריצים להקה" - פועל.
דוגמה - אותה צורת בינוני בארבעה משפטים
כתבו מהו חלק הדיבור ומהו התפקיד התחבירי של המילה "תורמים" בכל משפט.
I. רשימת התורמים לבית הספר הדו־לשוני היא ארוכה.
II. אנשים רבים תורמים לבניית גן דו־לשוני בקיבוץ עברון.
III. במחקרים בנושא השפעת הדו־לשוניות על התפתחות המוח נמצאו גורמים תורמים וגורמים מעכבים.
IV. יש כמה מחקרים התורמים להבנה של החשיבות של רכישת שפה חדשה.
1. משפט I: "התורמים" = האנשים שתורמים, והיא המילה השנייה בסמיכות "רשימת התורמים". לכן שם עצם, ותפקידה לוואי של "רשימת".
2. משפט II: מה עושים האנשים? תורמים. זה הנשוא, ואפשר להעביר לעבר ("תרמו"). לכן פועל.
3. משפט III: "גורמים תורמים" - איזה גורמים? תורמים, מול "גורמים מעכבים". המילה מתארת שם עצם, ולכן שם תואר, לוואי.
4. משפט IV: "מחקרים התורמים להבנה" = "מחקרים אשר תורמים להבנה". יש משלים ("להבנה"), ולכן פועל. ה' היא הנושא של הפסוקית, ו"תורמים" הוא הנשוא שלה.
משפט I: שם עצם - לוואי.
משפט II: פועל - נשוא.
משפט III: שם תואר - לוואי.
משפט IV: פועל - נושא + נשוא (ה' = אשר - נושא הפסוקית; תורמים - נשוא).
2. נושא ונשוא, וסוגי הנשוא
נושא ונשוא
כמעט בכל משפט יש מישהו או משהו שמדברים עליו, ומה שאומרים עליו. ב"אנשים רבים משתמשים יום־יום בבינה המלאכותית" מדברים על האנשים (הנושא), ואומרים עליהם שהם משתמשים (הנשוא).
במדויק: הנשוא הוא מה שנאמר במשפט על הנושא. הנושא הוא מי או מה שעליו נאמר הנשוא (בפועל סביל: מה שהפעולה נעשית בו). כשהנשוא פועל, הוא מתאים לנושא בדרך כלל במין ובמספר. הנושא יכול לבוא אחרי הנשוא, והוא יכול להיות גם פסוקית ("ייתכן [ש...]"). יש גם משפטים בלי נושא, כמו "יש להתייחס למושג".
ההתאמה במין ובמספר היא הבדיקה הכי טובה: "דירגו חוקרים" (רבים - רבים), "שולבה הבינה המלאכותית" (נקבה - נקבה). בנשוא קיומי ("יש", "אין") אין התאמה, כי "יש" לא משתנה.
סוגי הנשוא
איך מוצאים את הנשוא ואת הנושא
1. מחפשים פועל נטוי. שם פעולה ("ידיעת", "זיהוי") הוא לא פועל.
2. אין פועל? מחפשים "יש" / "אין" (נשוא קיומי).
3. גם זה אין? מחלקים את המשפט: על מה מדברים, ומה אומרים עליו. מה שאומרים הוא הנשוא השמני.
4. שואלים "מי?" או "מה?" על הנשוא: "מי דירגו?", "מה יש?". התשובה היא הנושא.
5. בודקים התאמה במין ובמספר. זכרו: הנושא יכול לבוא אחרי הנשוא.
בפועל סביל, מה שנעשתה בו הפעולה הוא הנושא, גם כשהוא בא אחרי הנשוא: "במחקר הוצעו שלושה סוגים" - "סוגים" נושא, לא מושא.
"את" מסמנת מושא גם בתחילת המשפט: "את התשובות של המומחים דירגו חוקרים". מי דירגו? חוקרים - זה הנושא.
בנשוא קיומי שואלים "מה יש?": "בחברות שבטיות יש למוזיקה תפקידים" - הנושא "תפקידים", לא "למוזיקה".
מילת יחס עם שם יכולה להיות נשוא: "של מי הביצוע החדש?" - "של מי" נשוא, לא לוואי, כי זה מה שנאמר על "הביצוע".
ביטוי קבוע הוא נשוא אחד: "הבינה המלאכותית הופכת את הקערה על פיה". אל תפרקו אותו ל"הופכת" ול"את הקערה" (מושא).
דוגמה - נשוא קיומי, נשוא שמני ונשוא מורחב
ציינו את הנושא ואת הנשוא של כל משפט.
I. בחברות שבטיות יש למוזיקה תפקידים חברתיים.
II. השימוש העיקרי במוזיקה בחברות שבטיות הוא בהקשר חברתי.
III. החברות השבטיות נוהגות ללוות את טקסיהן במוזיקה.
1. משפט I: אין פועל, יש "יש": זה נשוא קיומי. מה יש? "תפקידים" - הנושא. "למוזיקה" עונה על "למי?": הוא מושא, לא הנושא.
2. משפט II: אין פועל ואין "יש". מדברים על "השימוש", ואומרים עליו שהוא "בהקשר חברתי": זה הנשוא השמני. "הוא" רק מקשר ביניהם (אוגד).
3. משפט III: "נוהגות" לבד לא אומר מה החברות עושות; שם הפועל "ללוות" משלים אותו. יחד הם הנשוא (נשוא מורחב). מי נוהגות? "החברות" - הנושא.
I. הנושא: תפקידים (חברתיים); הנשוא: יש.
II. הנושא: השימוש (העיקרי במוזיקה); הנשוא: בהקשר (חברתי). ("הוא" - אוגד)
III. הנושא: החברות (השבטיות); הנשוא: נוהגות ללוות.
3. האוגד
אוגד
ב"השילוב בין רגשות ובין נימוסים אינו פשוט" המילה "אינו" לא אומרת משהו חדש על השילוב: היא רק מחברת בין הנושא ("השילוב") לבין מה שנאמר עליו ("פשוט"), ושוללת את הקשר. מילה כזאת נקראת אוגד.
במדויק: אוגד הוא מילה שעומדת בדרך כלל בין הנושא לבין נשוא שמני (או פסוקית נשוא), מקשרת ביניהם ומתאימה לנושא במין ובמספר. עיקר המשמעות לא נמצא באוגד אלא בנשוא. האוגד יכול לציין זמן ("היה"), שלילה ("אינו", "אינה") או שינוי מצב ("נהיה", "נעשה", "נהפך ל־").
אפשר לבדוק אוגד "הוא" בהשמטה: "תחום אחר הקשור בתופעה - העיסוק בגילו של אדם". המשמעות נשמרת. אוגד שלילה אפשר להחליף ב"לא": "סולידריות לא פורמלית לא מכּורח צו או חוק".
צורות האוגד
איך מבחינים בין אוגד לבין נושא או נשוא
1. מוצאים את הנושא ושואלים: האם אחרי המילה יש נשוא שמני (שם עצם, שם תואר או מילת יחס עם שם)?
2. אם כן, והמילה עומדת בין הנושא לבין הנשוא השמני - אוגד.
3. אם אחרי "הוא" / "היא" בא פועל ("והיא מתגברת"), המילה היא נושא.
4. אם "אין" בא לפני שם עצם ("אין תחליף", "אין ספק") - זה נשוא (קיומי).
5. אם "נעשה" / "נהפך" בלי נשוא שמני אחריו ("נעשו ניסיונות", "הפכו את השולחן") - זה נשוא פועלי.
כשמבקשים למתוח קו מתחת לנשוא, מותחים מתחת לחלק השמני ולא מתחת לאוגד: "איש לא נהיה עני", "הצ'אטבוט נהפך לחברי הטוב ביותר".
"אין" ו"אינה" נראות דומות, אבל התפקיד שונה: "לפגישה עם מטפל אנושי אין תחליף" - נשוא; "שיחה עם צ'אטבוט אינה תחליף" - אוגד.
"אינו" לפני פועל ("אינו מבין") היא מילת שלילה של הפועל, לא אוגד. אוגד בא לפני נשוא שמני: "השילוב... אינו פשוט".
"בשנים האחרונות נעשו ניסיונות" - נשוא פועלי, לא אוגד, כי אין אחריו נשוא שמני. "ניסיונות" הוא הנושא.
כששואלים על משפט שמני, הכוונה למשפט שהנשוא שלו שמני. כשמבקשים לכתוב משפט כזה, מוסיפים אוגד שמתאים לנושא במין ובמספר: "העמדת מפעל המילון ההיסטורי היא עיקר עשייתה של האקדמיה".
דוגמה א - "אין", "אינה" ו"היא" בתפקידים שונים
כתבו מעל כל מילה מודגשת את התפקיד התחבירי שלה.
I. אין טובה גדולה יותר מהגשת עזרה לאחיך.
II. סולידריות לא פורמלית אינה מכּורח צו או חוק.
III. הסולידריות היא רבת כוח, והיא מתגברת במיוחד בשעות משבר.
1. משפט I: "אין" לפני שם עצם = לא קיימת טובה גדולה יותר. מה אין? "טובה" - הנושא. לכן "אין" נשוא (קיומי).
2. משפט II: הנושא "סולידריות", ומה נאמר עליה: "מכּורח צו או חוק" - נשוא שמני. "אינה" עומדת ביניהם ומתאימה לנושא (נקבה, יחידה): אוגד.
3. משפט III, "היא" הראשונה: כבר יש נושא ("הסולידריות"), ואחרי "היא" בא נשוא שמני ("רבת כוח"). לכן אוגד.
4. משפט III, "היא" השנייה: אחריה בא פועל ("מתגברת"). מי מתגברת? היא - נושא.
I. אין - נשוא (נשוא קיומי).
II. אינה - אוגד.
III. היא (הראשונה, "היא רבת כוח") - אוגד; היא (השנייה, "והיא מתגברת") - נושא.
דוגמה ב - פועל שהוא אוגד מול פועל שהוא נשוא
בכל משפט מתחו קו מתחת לנשוא.
I. המובילים הפכו את השולחן לצורך פירוקו.
II. הצ'אטבוט נהפך לחברי הטוב ביותר.
III. בימינו הבינה המלאכותית הופכת את הקערה על פיה בתחום חיפוש המידע.
1. משפט I: "הפכו" היא פעולה ממשית (סובבו את השולחן), ואחריה מושא ("את השולחן"). לכן "הפכו" נשוא פועלי.
2. משפט II: "נהפך ל־" לא מציין פעולה; הוא מקשר בין "הצ'אטבוט" לבין מה שנאמר עליו. בדיקה: "הצ'אטבוט - חברי הטוב ביותר". לכן "נהפך" אוגד, והנשוא הוא החלק השמני.
3. משפט III: "הופכת את הקערה על פיה" הוא ביטוי קבוע (= משנה את המצב מן היסוד), ולכן כולו הנשוא.
I. המובילים הפכו את השולחן לצורך פירוקו.
II. הצ'אטבוט נהפך לחברי הטוב ביותר.
III. בימינו הבינה המלאכותית הופכת את הקערה על פיה בתחום חיפוש המידע.
4. מושא ותיאור
מושא ותיאור
הנשוא צריך לפעמים השלמה, ולפעמים מוסיפים לו פרטים. ב"אנשים רבים משתמשים בבינה המלאכותית" אי אפשר לעצור אחרי "משתמשים": משתמשים במה? זה המושא. ב"בשל זמינותה אנשים משתמשים בה יום־יום" המילים המודגשות מוסיפות למה ומתי: אלה תיאורים.
במדויק: מושא הוא משלים שהפועל (או שם הפועל, או מילה אחרת בתפקיד נשוא, כמו "יש" או "ידוע") מצריך: בלעדיו המשמעות לא שלמה. הוא בא עם "את" (כשהוא מיודע), בלי מילת יחס, או עם מילת היחס שהפועל דורש ("משתמשים ב־", "חולקים על"). תיאור הוא חלק במשפט שמוסיף לנשוא או למשפט כולו נסיבות: מקום, זמן, סיבה, תכלית, אופן (מצב), תנאי או ויתור. בדרך כלל אפשר להשמיט אותו, והמשפט נשאר שלם.
אותה מילת יחס יכולה לפתוח מושא או תיאור. ב"מתבטאת בזילות" ה־ב' באה כי הפועל "מתבטא" דורש אותה (במה?), ולכן זה מושא. ב"ביישומונים רבים שולבה הבינה המלאכותית" ה־ב' אומרת איפה, ולכן זה תיאור.
מושא ותיאור: איך מבחינים
איך מנתחים משפט פשוט
1. מוצאים את הנשוא.
2. מוצאים את הנושא: "מי?" או "מה?" על הנשוא, ובודקים התאמה.
3. על כל חלק שנשאר שואלים: לאיזו מילה הוא קשור?
4. קשור לשם עצם ומתאר אותו (איזה? של מי?) - לוואי. מציין את אותו דבר בשם אחר - תמורה.
5. קשור לנשוא, והנשוא דורש אותו - מושא. מוסיף נסיבות - תיאור.
6. לא קשור לשום חלק, ואפשר להשמיט אותו בלי לשנות את התוכן - הסגר.
לא צריך לסווג סוגי מושאים או סוגי תיאורים של מילים וצירופים. אפשר לכתוב "תיאור" בלבד. בתשובות שבשאלונים מופיע לפעמים גם הסוג בסוגריים, למשל "תיאור (סיבה)". בפסוקיות התיאור, לעומת זאת, כן מציינים את הסוג (פסוקית זמן, פסוקית תנאי וכו').
מילת יחס לא הופכת את הצירוף לתיאור: "ההשפעה מתבטאת כיום בזילות של התחומים האלה" - השאלה היא "במה?", לא "איפה?", ולכן מושא.
משלים של שם פעולה הוא לוואי, לא מושא: "השימוש בצ'אטבוטים", "ההקשבה של מנהל בית הספר למוריו" - לוואי של "השימוש" ושל "ההקשבה".
תפקיד של מילת שאלה: עונים על השאלה במשפט שלם ובודקים את התפקיד של התשובה. "מה ישיר האומן?" - מושא; "מי שר את הבלדה?" - נושא.
כשהמילה נמצאת בתוך פסוקית, קובעים את התפקיד שלה בתוך הפסוקית: ב"ברור לנו כי מדעי הרוח יכולים לסייע לנו" - "מדעי הרוח" נושא, לא "פסוקית נושא".
דוגמה א - ניתוח מלא של משפט פשוט
נתחו את המשפט: ציינו מעל המילים את התפקידים התחביריים שלהן.
בשל זמינותה אנשים רבים משתמשים יום־יום בבינה המלאכותית.
1. הנשוא: "משתמשים" (הפועל הנטוי היחיד).
2. מי משתמשים? "אנשים" - נושא. אילו אנשים? "רבים" - לוואי.
3. משתמשים במה? הפועל "להשתמש ב־" דורש משלים: "בבינה" - מושא. איזו בינה? "המלאכותית" - לוואי.
4. למה? "בשל זמינותה" - תיאור. מתי? "יום־יום" - תיאור.
בשל זמינותה - תיאור (סיבה); אנשים - נושא; רבים - לוואי; משתמשים - נשוא; יום־יום - תיאור (זמן); בבינה - מושא; המלאכותית - לוואי.
דוגמה ב - אותו צירוף בארבעה תפקידים
כתבו מעל הצירוף "מדעי הרוח" את התפקיד התחבירי שלו בכל משפט.
I. פריחת מדעי הרוח נראית באופק.
II. בשנים האחרונות מתפתח שיח בין מי שעוסקים בטכנולוגיה ובין מי שעוסקים במדעי הרוח.
III. ברור לנו כי מדעי הרוח יכולים לסייע לנו בפיתוח חשיבה ביקורתית.
IV. הודות למדעי הרוח נלמדים ערכים כגון צדק, אמת ומוסר.
1. לכל משפט שואלים: לאיזו מילה הצירוף קשור?
2. משפט I: "פריחת מדעי הרוח" היא סמיכות. "מדעי הרוח" היא המילה השנייה, ולכן לוואי של "פריחת".
3. משפט II: "עוסקים" דורש משלים עם ב': במה עוסקים? במדעי הרוח - מושא.
4. משפט III: בתוך הפסוקית [כי מדעי הרוח יכולים לסייע לנו...]: מי יכולים לסייע? מדעי הרוח - נושא.
5. משפט IV: למה נלמדים ערכים? הודות למדעי הרוח - תיאור. הנושא של המשפט הוא "ערכים".
I. לוואי
II. מושא
III. נושא
IV. תיאור (סיבה)
5. לוואי ותמורה
לוואי ותמורה
שם עצם יכול לקבל "תוספות". ב"שימוש קבוע" המילה "קבוע" אומרת איזה שימוש: זה לוואי. ב"ד"ר אייל דורון, חוקר חשיבה יצירתית" הצירוף המודגש לא מתאר את ד"ר דורון אלא נותן לו שם נוסף: זו תמורה.
במדויק: לוואי הוא מילה, צירוף או פסוקית שמצטרפים לשם (בדרך כלל שם עצם) בתוך הצירוף שלו, ומתארים אותו או מצמצמים אותו: איזה? של מי? (ואחרי שם פעולה גם: במה? למי?). שם תואר שהוא מה שנאמר על הנושא אינו לוואי אלא נשוא ("החלופות ראויות"). תמורה היא מילה או צירוף שבאים מיד אחרי חלק במשפט ומציינים את אותו דבר עצמו: בשם אחר, בפירוט או בדוגמה. התמורה ממלאת את אותו תפקיד תחבירי כמו החלק שהיא ממירה, ובדרך כלל אפשר לשים אותה במקומו.
תמורה יכולה להמיר גם תיאור, לא רק שם עצם: "כיום, בעידן הדיגיטלי, אנשים בטוחים..." - "בעידן הדיגיטלי" מבהיר מתי בדיוק, ולכן גם הוא תיאור.
צורות הלוואי
צורות התמורה
איך עונים על שאלה על תמורה
1. מחפשים צירוף שבא אחרי פסיק, אחרי נקודתיים, או אחרי "כמו" / "כגון".
2. מוצאים את החלק שלפניו שמציין את אותו דבר. זו המילה שהתמורה ממירה. מעתיקים אותה יחד עם הלוואים שלה ("תהליכים קוגניטיביים גבוהים", לא רק "תהליכים"), כי לפעמים העתקה של המילה לבדה נחשבת טעות.
3. בודקים: מוחקים את המילה המומרת ושמים את התמורה במקומה ("בזכות הזדהות עמוקה עם רגשותיו של האחר התעצבו הקשרים"). אם המשפט תקין - זו תמורה.
4. קובעים את התפקיד של המילה המומרת. זה גם התפקיד של התמורה.
5. כששואלים על התרומה, כתבו מה בדיוק התמורה מוסיפה: מזהה, מפרטת, או נותנת מהימנות (למשל תפקיד של מומחה).
שם תואר אחרי שם מיודע בלי ה' הידיעה הוא נשוא, לא לוואי: "נראה שהחלופות ראויות" - נשוא. ב"חלופות ראויות" (שניהם בלי ה') - לוואי.
לוואי מתאר, ותמורה נותנת שם אחר לאותו דבר. ב"ההמון האנונימי הזה" אין תמורה: "האנונימי" ו"הזה" הם לוואים.
"רוב" לפני שם עצם הוא לוואי, והגרעין הוא השם שאחריו: "רוב הגולשים ברשתות נחשפים..." - "הגולשים" נושא, "רוב" לוואי. אל תסמנו את "רוב" כנושא.
רשימה בלי מילה כללית לפניה היא חלק כולל, לא תמורה: "התוצאות הן בזוגיות, בגידול ילדים, בעבודה...". כדי ליצור תמורה מוסיפים מילה כללית ונקודתיים: "בתחומים שונים: זוגיות, גידול ילדים...". בשאלונים המילה הכללית נקראת "ביטוי מכליל".
תמורה באמצע המשפט מוקפת בשני פסיקים: "קארל רוג'רס, אחד מן הפסיכולוגים הבולטים במאה ה־20, הדגיש...".
דוגמה - תמורה של תיאור ותמורה של נושא
I. בזכות האמפתיה, הזדהות עמוקה עם רגשותיו של האחר, התעצבו הקשרים האנושיים.
II. במחקר שעסק באמפתיה הוצעו שלושה סוגים שונים של אמפתיה: אמפתיה קוגניטיבית, אמפתיה רגשית ואמפתיה מוטיבציונית.
העתיקו מכל משפט את התמורה ואת המילה או המילים שהתמורה ממירה, וציינו את התפקיד התחבירי של המילה או המילים שהתמורה ממירה.
1. משפט I: בין הפסיקים: "הזדהות עמוקה עם רגשותיו של האחר". היא מסבירה מהי "האמפתיה". בדיקה: "בזכות הזדהות עמוקה... התעצבו הקשרים" - תקין.
2. למה התעצבו הקשרים? בזכות האמפתיה - תיאור.
3. משפט II: אחרי הנקודתיים מפורטים "שלושה סוגים שונים של אמפתיה": אמפתיה קוגניטיבית, רגשית ומוטיבציונית. המילה המרכזית היא "סוגים".
4. "הוצעו" הוא פועל סביל. מה הוצעו? סוגים - נושא, אף שהוא בא אחרי הנשוא.
משפט I: התמורה - הזדהות עמוקה עם רגשותיו של האחר; המילה שהיא ממירה - האמפתיה; התפקיד - תיאור (סיבה).
משפט II: התמורה - אמפתיה קוגניטיבית, אמפתיה רגשית ואמפתיה מוטיבציונית; המילה שהיא ממירה - סוגים; התפקיד - נושא.
6. הסגר
הסגר
לפעמים הכותב "מתערב" באמצע המשפט ומעיר על מה שהוא אומר. ב"האמפתיה של הבינה המלאכותית, למרבה הצער, אינה אמיתית" המילים המודגשות לא חלק מהתוכן: הן מראות מה הכותב מרגיש כלפיו. אם נמחק אותן, המשפט יישאר שלם.
במדויק: הסגר הוא מילה או צירוף שהדובר מכניס למשפט כדי להעיר על הנאמר: לציין את מקור הדברים, להביע עמדה כלפיהם (ודאות, ספק, רגש) או לציין שמדובר בדוגמה. ההסגר לא קשור תחבירית לאף חלק במשפט ולא ממלא בו תפקיד, ולכן אפשר להשמיט אותו, והמשפט נשאר שלם, עם אותו תוכן. בכתב מפרידים אותו בדרך כלל בפסיק או בפסיקים, אבל לא תמיד ("יש כמובן סיבות טובות").
גם פנייה ("אדוני הנכבד") וגם קריאה לא קשורות לשאר המשפט, אבל הן לא הערה של הדובר על התוכן: הפנייה מכוונת אל הנמען.
מה ההסגר מוסיף
המרות עם הסגר
בהמרה להסגר הפועל של האמירה נעלם, ומקור הדברים נשאר בצירוף בלי נשוא. לכן בדוגמאות האלה המשפט עם ההסגר הוא משפט פשוט.
איך מזהים הסגר
1. מסמנים מילים או צירופים שמופרדים בפסיקים.
2. מנסים למחוק. אם המשפט נשאר שלם ועם אותו תוכן, ורק העמדה או המקור נעלמים - זה מועמד להסגר.
3. בודקים שהצירוף לא קשור לנשוא. אם הוא עונה על "איך?" או "על סמך מה?" של הפעולה ("מתבצעות לפי החלטת חבר המנהלים") - זה תיאור.
4. בודקים שזו לא פנייה אל הנמען ("אדוני הנכבד").
5. מסמנים את כל הצירוף, לא רק את מילת היחס, וכותבים תרומה מדויקת: מקור, ודאות, ספק, רגש.
אותו צירוף יכול להיות הסגר, נשוא או תיאור: "על פי המחקרים, לתחיית העברית אין אח ורע" - הסגר; "הערכים הם על פי סדר האל"ף־בי"ת" - נשוא; "מילים חדשות מתקבלות על פי החלטת הרוב" - תיאור.
"ספק אם יימצא פתרון לבעיה" - "ספק" הוא הנשוא, לא הסגר. בלעדיו לא נשאר משפט.
פנייה היא לא הסגר: ב"אדוני הנכבד, כנראה אינך מבין את חומרת המעשה" ההסגר הוא "כנראה", ו"אדוני הנכבד" היא פנייה.
תרומה כללית ("מוסיף מידע") לא מספיקה. כתבו איזה מידע: מקור הדברים (מי אמר), או עמדת הדובר (ודאות, ספק, רגש).
דוגמה א - אותו צירוף בשלושה תפקידים
בכל משפט ציינו מעל הצירוף המודגש את התפקיד התחבירי שלו.
I. על פי המחקרים, לתחיית העברית אין אח ורע בעולם.
II. ברוב המילונים הערכים הם על פי סדר האל"ף־בי"ת.
III. מילים חדשות מתקבלות במליאת האקדמיה על פי החלטת הרוב.
1. משפט I: מוחקים את הצירוף: "לתחיית העברית אין אח ורע בעולם" - שלם. הצירוף מוסר את מקור המידע ולא קשור לנשוא "אין": הסגר.
2. משפט II: אין פועל. "הערכים" הנושא, "הם" אוגד, ומה נאמר על הערכים? "על פי סדר האל"ף־בי"ת" - נשוא.
3. משפט III: הנשוא "מתקבלות". על סמך מה מתקבלות המילים? על פי החלטת הרוב. הצירוף קשור לנשוא: תיאור.
I. על פי המחקרים - הסגר.
II. על פי סדר האל"ף־בי"ת - נשוא.
III. על פי החלטת הרוב - תיאור.
דוגמה ב - זיהוי, תרומה והמרה לפסוקית נשוא
לטענת הפסיכולוגים, הבעת אמפתיה מובילה לתוצאות חיוביות בטיפול נפשי. עם זאת האמפתיה של הבינה המלאכותית, למרבה הצער, אינה אמיתית.
(1) מתחו קו מתחת לשני ההסגרים בקטע.
(2) העתיקו הסגר אחד, וציינו את תרומתו למשמעות המשפט.
(3) המירו רק את המשפט שפותח ב"לטענת הפסיכולוגים" במשפט מורכב בעל פסוקית נשוא.
1. "לטענת הפסיכולוגים" (אחריו פסיק) ו"למרבה הצער" (בין פסיקים): אפשר למחוק את שניהם, והמשפטים נשארים שלמים.
2. "לטענת הפסיכולוגים" מוסר את מקור הדברים. "למרבה הצער" מביע רגש של הדובר.
3. פסוקית נשוא באה אחרי אוגד: הופכים את ההסגר לנושא ("טענת הפסיכולוגים"), מוסיפים אוגד ("היא"), ואת התוכן כותבים כפסוקית שנפתחת ב"ש־".
(1) לטענת הפסיכולוגים; למרבה הצער.
(2) ההסגר: לטענת הפסיכולוגים - התרומה: ציון מקור הדברים, וכך הוא מבסס את הטענה ומעניק לה מהימנות. (או: למרבה הצער - הבעת רגש / עמדה של הדובר כלפי הנאמר.)
(3) טענת הפסיכולוגים היא [שהבעת אמפתיה מובילה לתוצאות חיוביות בטיפול נפשי].
7. נשוא מורחב ונשוא מודלי
נשוא מורחב ונשוא מודלי
יש פעלים שלא אומרים הרבה לבד. "הם יכולים..." - יכולים מה? רק עם שם הפועל המשפט שלם: "הם יכולים לקשור אריה". שתי המילים יחד הן הנשוא. ויש נשואים שמראים מה הדובר חושב על מה שנאמר: חובה, אפשרות, ודאות או ספק ("יש להתייחס" = צריך להתייחס).
במדויק: נשוא מורחב הוא נשוא שבנוי ממילה שהמשמעות שלה לא שלמה לבד (פועל כמו "יכול", "נהג", "הצליח", או שם תואר כמו "עשוי", "עלול") ומשם פועל שמשלים אותה; לפעמים במקום שם הפועל בא פועל שני ("הלכו והתרבו"). מי שעושה את הפעולה של שם הפועל הוא הנושא של המשפט. נשוא מודלי הוא נשוא שמביע את עמדת הדובר כלפי התוכן: חובה, צורך, איסור, אפשרות, ודאות או ספק. למשל "יש" / "אין" יחד עם שם הפועל שאחריהם ("יש להתייחס", "אין לומר"), "כדאי", או "ייתכן" / "ברור" לפני פסוקית נושא. נשוא מורחב יכול להיות גם מודלי ("עשויה למנוע", "עלולה להקצין").
מודליות מבטאים גם בהסגר ("כנראה" = ספק, כמו "ייתכן") ובמשפטי ציווי ("השאר את הנעליים בכניסה!").
צורות הנשוא המורחב
"יש" ו"אין": קיום או מודליות
איך מזהים נשוא מורחב
1. מוצאים את הפועל (או שם התואר) ושואלים: האם הוא שלם לבד? "נהגו בלי רדיו" - שלם (נהיגה). "נהגו..." במשמעות "היו רגילים" - לא שלם.
2. בודקים אם אחריו בא שם פועל שמשלים אותו, והנושא הוא מי שעושה את הפעולה שלו ("אנשים נהגו לצעוד" = אנשים צעדו).
3. אם כן, זה נשוא מורחב. מותחים קו מתחת לשתי המילים.
4. כששואלים על המשמעות של "יש", בודקים מה בא אחריו: שם עצם - קיום; שם פועל - חובה או המלצה. אפשר לבדוק בהחלפה: "קיים" או "צריך".
מסמנים נשוא מורחב במלואו: "יכולים לקשור", "נוהגות ללוות". סימון של "יכולים" או "נוהגות" לבד הוא טעות.
נשוא מודלי מראה את עמדת הדובר: "ייתכן ש..." - ספק; "ברור ש..." - ודאות. הפסוקית שאחריהם היא פסוקית נושא.
כששואלים על התפקיד של "יש" או "אין" לבד, גם כשבא אחריהם שם פועל ("אין לומר"), כתבו "נשוא", לא אוגד: אין כאן נושא ונשוא שמני שהמילה מקשרת ביניהם.
לא כל שם פועל הוא חלק מנשוא מורחב. ב"חשוב להבין את הנושא" (= חשוב שיבינו את הנושא) שם הפועל לא שייך לנשוא מורחב, כי אין במשפט נושא שעושה את הפעולה של "להבין". לא תידרשו לתחום אותו או לקבוע את תפקידו.
משפט ציווי הוא עוד דרך להביע מודליות: פונים אל הנמען בפועל בציווי ("השאר את הנעליים בכניסה!"). בשלילה כותבים "אל" + עתיד: "אל תפגין רגשות בציבור!".
דוגמה א - אותו פועל: נשוא פועלי או נשוא מורחב
I. בעבר הלא רחוק אנשים נהגו בלי רדיו.
II. בעבר אנשים נהגו לצעוד בלי אוזניות.
(1) בכל משפט מתחו קו מתחת לנשוא, וציינו מעליו את סוגו.
(2) מהי משמעות המילה "נהגו" בכל משפט?
1. משפט I: "נהגו" שלם לבד: הם הסיעו כלי רכב. אין אחריו שם פועל. לכן נשוא פועלי.
2. משפט II: "נהגו" לבד לא אומר מה עשו. מה נהגו? "לצעוד". האנשים הם שצועדים, ולכן "נהגו לצעוד" הוא נשוא מורחב, ומותחים קו מתחת לשתי המילים.
3. המשמעות: ב־I מלשון נהיגה; ב־II מלשון מנהג (היו רגילים).
(1) I. בעבר הלא רחוק אנשים נהגו בלי רדיו - נשוא פועלי.
II. בעבר אנשים נהגו לצעוד בלי אוזניות - נשוא מורחב.
(2) במשפט I - הסיעו כלי רכב (נהיגה). במשפט II - היו רגילים, עשו זאת בשגרה (מנהג).
דוגמה ב - "יש" של חובה מול "יש" של קיום
כתבו את המשמעות של המילה "יש" בכל משפט.
I. כדי לענות על שאלה זו יש להתייחס למושג "אמון".
II. בחברה כזאת יש גם שיעור גבוה של התנדבות.
1. משפט I: אחרי "יש" בא שם פועל ("להתייחס"). מחליפים: "צריך להתייחס" - המשמעות נשמרת. זו חובה או המלצה: נשוא מודלי.
2. משפט II: אחרי "יש" בא שם עצם ("שיעור"). מחליפים: "קיים שיעור גבוה" - המשמעות נשמרת. זה קיום: נשוא קיומי, ו"שיעור" הוא הנושא.
משפט I: חובה / המלצה - משמעות מודלית ("יש להתייחס" = צריך להתייחס).
משפט II: קיום ("יש" = קיים, נמצא).