פועל: שורש, בניין ונטייה
כל פועל בנוי משני חלקים שמשתלבים זה בזה: שורש, שנותן את המשמעות הבסיסית, ובניין, התבנית שהשורש "נוצק" לתוכה. ב"הן תֻּכְנְתוּ להביע אמפתיה" השורש הוא ת-כ-נ-ת (כמו בתוכנה), והבניין הוא פועל. על זה נוספים סימני הנטייה: כאן ־וּ של רבים בעבר.
במדויק: פועל הוא חלק דיבור שמציין פעולה או מצב, והוא נוטה בגוף, במספר, במין ובזמן (עבר, הווה, עתיד) או בדרך (ציווי, שם הפועל). כל פועל נטוי מורכב משורש, מבניין ומסימני נטייה. כדי לנתח פועל קובעים את השורש, את הבניין, את הגוף ואת הזמן או הדרך שלו.
בבגרות שואלים בעיקר על פעלים כמו שהם מופיעים בקטע: "ציינו את השורש ואת הבניין", "כתבו פועל מאותו השורש בבניין הפעיל, בעתיד, בגוף מדבר", "הקיפו את הפועל המתאים להקשר". כל השאלות האלה נשענות על אותם שלושה דברים: שורש, בניין ונטייה.
תזכורת: צורת הבינוני
צורת ההווה של הפועל נקראת בינוני: מְזַהָה, מִתְקַשָּׁה, חוֹוִים. אבל אותה צורה יכולה לשמש גם שם עצם או שם תואר. ב"הבינה המלאכותית מְזַהָה את המצב הרגשי של המִּשְׁתַּמְּשִׁים" המילה "מזהה" היא פועל, ו"המשתמשים" היא שם עצם.
במדויק: צורת הבינוני היא צורת ההווה של הפועל בכל בניין (קוֹטֵל, נִקְטָל, מְקַטֵּל, מְקֻטָּל, מַקְטִיל, מֻקְטָל, מִתְקַטֵּל), וגם הצורה קָטוּל של בניין קל. בהקשר היא יכולה להיות פועל, שם עצם או שם תואר. הבניין שלה נקבע תמיד לפי הצורה, גם כשהיא משמשת שם עצם או שם תואר.
איך מבחינים: צורה שמציינת פעולה ויש לה משלים ("מזהה את המצב") היא פועל. צורה שמציינת אנשים או דברים ("המשתמשים", "החוקרים") היא שם עצם. צורה שמתארת שם עצם שבא לפניה ("אמון מלא") היא שם תואר.
1. שורש וגזרות
שורש וגזרה
מילים מאותה "משפחה" חולקות כמה אותיות קבועות: מוּצָאוֹת, הוֹצִיא, יְצִיאָה, תּוֹצָאָה. האותיות האלה הן השורש: י-צ-א. לפעמים אחת מאותיות השורש "נעלמת" בחלק מן הצורות. ב"מוּצָאוֹת" לא רואים את הי', ובמקומה יש שורוק. השורשים שמתנהגים כך בצורה דומה שייכים לאותה גזרה.
במדויק: שורש הוא רצף העיצורים (בדרך כלל שלושה, ובשורשים מרובעים ארבעה) שמשותף למשפחת מילים ונושא את המשמעות הבסיסית שלה. גזרה היא קבוצת שורשים שנוטים באותו אופן מיוחד, בגלל אחד מעיצורי השורש. בגזרת השלמים כל עיצורי השורש מופיעים תמיד בכל הצורות, כולל שורשים מרובעים ושורשים עם אותיות גרוניות. בשאר הגזרות אחת מאותיות השורש נבלעת, מתחלפת או לא נהגית בחלק מן הצורות. שורש אחד יכול להשתייך לשתי גזרות (שורש מורכב), כמו נ-ט-י.
שורש עם אות גרונית (א, ה, ח, ע, וגם ר) שכל אותיותיו נשמרות שייך לשלמים. האות הגרונית משנה רק את הניקוד: הֵאָזְרוּ (א-ז-ר), מְאַבְחֲנִים (א-ב-ח-נ). גם בשאר הגזרות אות גרונית משנה את הניקוד: לֵהָנוֹת (ה-נ-י). גם שורש שכל אותיותיו נראות במילה מסוימת יכול להשתייך לגזרה, אם בצורות אחרות הוא נוטה בדרך המיוחדת שלה.
הגזרות שבתוכנית
לא תישאלו לכתוב את שם הגזרה של פועל, ולא למיין שורשים לפי גזרות. אבל צריך להכיר את הגזרות ואת הסימנים שלהן, כי בלעדיהם אי אפשר למצוא את השורש.
איך מוצאים את השורש של פועל
1. מורידים את סימני הנטייה: אותיות העתיד בתחילת המילה (א', ת', י', נ'), מ' של הבינוני, ל' של שם הפועל, וסיומות כמו ־תִּי, ־נוּ, ־וּ, ־ים, ־וֹת.
2. מורידים את סימני הבניין: נ' של נפעל, ה' של הפעיל והופעל וי' של הפעיל לפני האות האחרונה, הִתְ־ / מִתְ־ של התפעל.
3. אם נשארו שלוש או ארבע אותיות, זה השורש. אם נשארו רק שתיים, מחפשים את האות החסרה לפי הסימנים:
•דגש באות הראשונה שנשארה, אחרי תחילית של הפעיל או הופעל (מַבִּיעִים, מֻכָּרוֹת) או אחרי נִ־ של נפעל (נִכָּרוֹת) = לרוב נ' חסרה בהתחלה. אבל לא תמיד: נִזּוֹנִים - ז-ו-ן.
•חולם או שורוק אחרי התחילית (מוֹסִיפִים, הוּכְחָה) = לרוב י' בהתחלה. אבל גם בע"ו/י יש שורוק בהופעל (מוּאָרִים).
•חיריק, צירי, חולם או שורוק בין שתי האותיות (מֵאִיר, יָחוּל) = ו' / י' באמצע.
•סיום ב־ה, ־וֹת, ־ית, ־ִיתִי = לרוב י' בסוף (ל"י).
4. בודקים: מעבירים את הפועל לעבר, נסתר ("הוא"), באותו בניין, או מוצאים מילה מוכרת מאותה משפחה (הִבִּיעַ, מַבָּע). כך מכריעים גם כשסימן אחד מתאים לשתי גזרות.
רישום השורש
•כותבים את השורש עם מקפים בין האותיות: ב-נ-י, י-ש-ב, ק-ו-ם.
•הדרך הפשוטה, שבה גם הבחינה כותבת את השורשים: בפ"י/ו כותבים י' (י-ש-ב), בע"ו/י כותבים ו' (ק-ו-ם), ובל"י כותבים י' (ב-נ-י).
•גם רישום כפול מתקבל בבחינה: י/ו-ש-ב, ק-ו/י-ם, ב-נ-י/ה.
- לא כותבים רישום כפול כשהאות היא אות שורש של ממש ונשמרת בכל הצורות: ג-ב-ה ("גָּבְהוּ", "גְּבוֹהָה"), ע-נ-י-ן ("התעניינתי"). כאן ה' והי' הן אותיות שורש, ולא כותבים ג-ב-י/ה או ע-נ-י/ו-ן.
•גם לא כותבים י/ו כשהי' הראשונה לא הופכת לו' באף צורה: "הֵישִׁירוּ" - י-ש-ר, לא י/ו-ש-ר.
בגרות מקבלת לא פעם שתי דרכים לרשום את אותו שורש. למשל ב"הֵבַנּוּ" התשובה היא "ב-ו-ן (גם ב-י-ן)", וב"תִּזְדַּהוּ" - "ז-ה-י (ז-ה-ה)". שתי הדרכים נכונות, אבל עדיף להתרגל לדרך הפשוטה.
כשהשורש מתחיל ב־ש, ס, צ או ז, ת' ההתפעל עוברת אחרי האות הראשונה. אחרי צ' היא הופכת לט', ואחרי ז' - לד'. הת', הט' והד' האלה הן לא אותיות שורש: נִשְׁתַּעְבֵּד - ש-ע-ב-ד; מִזְדַּהוֹת - ז-ה-י; מִצְטַבְּרוֹת - צ-ב-ר.
בגזרת ע"ו/י, בבניינים פיעל, פועל והתפעל, האות האחרונה של השורש בדרך כלל מוכפלת: מְעוֹרְרִים, מִתְעוֹרְרוֹת, לְשׂוֹחֵחַ. השורש הוא ע-ו-ר ו־ש-ו-ח, לא ע-ר-ר ו־ש-ח-ח.
נ', מ' או ת' בתחילת מילה הן לא תמיד תחילית של בניין או של זמן. ב"נוֹכְחִים" הנ' שורשית (נ-כ-ח), ב"הִמְצִיא" המ' שורשית (מ-צ-א), וב"תֻּכְנְתוּ" הת' שורשית (ת-כ-נ-ת). בודקים במילה אחרת מאותה משפחה: אם האות נשארת גם שם (נוֹכַח, מָצָא, תּוֹכְנָה), היא שורשית.
שורש כמו ב-ס-ס או א-ש-ש (שתי האותיות האחרונות זהות) מופיע בבגרות בצורות שבהן כל אותיותיו נראות, והוא נוטה בהן כמו שלמים: מְבֻסֶּסֶת, אֻשְּׁשָׁה.
דוגמה א - ארבעה פעלים מארבע גזרות
ליד כל צורת פועל מודגשת כתבו את השורש שלה.
מי שהִמְצִיא את הצ'אטבוט לא האמין שאנשים יעדיפו שיחה איתו על שיחה עם חבר אנושי. כאשר מִתְעוֹרְרוֹת בעיות, אנשים נוטים להיעזר בצ'אטבוט, משום שהוא מכיר אותם היטב ויכול לָדַעַת מה בדיוק הם רוֹצִים לשמוע.
1. הִמְצִיא: הִ־ בתחילה וי' לפני האות האחרונה הן סימני הפעיל. נשארות מ-צ-א. המ' כאן היא אות שורש (בדיקה: "מָצָא"), והא' בסוף לא נהגית: ל"א.
2. מִתְעוֹרְרוֹת: מורידים את מִתְ־ (בינוני התפעל) ואת ־וֹת. נשארו ע-ו-ר-ר, אבל ה־ר הכפולה היא ההכפלה של ע"ו בהתפעל. השורש ע-ו-ר (עֵר, הִתְעוֹרֵר).
3. לָדַעַת: מורידים את ל' של שם הפועל ואת ה־ת שבסוף. נשארו ד-ע, וחסרה האות הראשונה: הי' של פ"י נעלמה (יָדַע, יְדִיעָה). השורש י-ד-ע.
4. רוֹצִים: בינוני של קל (קוֹטְלִים). מורידים את ־ִים, ונשארו ר-צ. האות השלישית י' של ל"י נעלמה לפני הסיומת (רוֹצֶה, רָצִיתִי). השורש ר-צ-י.
הִמְצִיא - מ-צ-א; מִתְעוֹרְרוֹת - ע-ו-ר; לָדַעַת - י-ד-ע; רוֹצִים - ר-צ-י.
דוגמה ב - מילים דומות: איזה שורש משותף
לפניכם רשימת מילים.
הַתְנָיָה, נְתוּנִים, מַתָּנָה, הַמְתָּנָה, לָתֵת, תְּלוּנָה
(1) הקיפו שלוש מילים הגזורות מאותו השורש.
(2) ציינו את השורש המשותף למילים שהקפתם.
1. בכל המילים יש ת' ו־נ', ולכן אי אפשר לבחור לפי המראה. מוצאים לכל מילה את השורש בנפרד.
2. נְתוּנִים: קָטוּל של קל, כל האותיות נראות: נ-ת-ן.
3. מַתָּנָה: מ' של המשקל, ודגש בת' במקום נ' שנבלעה: נ-ת-ן.
4. לָתֵת: שם הפועל של קל. הנ' הראשונה נשמטה, והנ' האחרונה נבלעה בת' של הסוף: נ-ת-ן.
5. האחרות משורשים אחרים: הַתְנָיָה מן "הִתְנָה" (ת-נ-י), הַמְתָּנָה מן "הִמְתִּין" (מ-ת-ן, המ' שורשית), תְּלוּנָה מן "הִתְלוֹנֵן" (ל-ו-ן).
(1) נְתוּנִים, מַתָּנָה, לָתֵת
(2) נ-ת-ן
2. בניינים: זיהוי ויצירה
בניין
אותו שורש יכול להופיע בכמה "תבניות", וכל תבנית נותנת לו משמעות משלה: נְכוֹנִים, מְכִינִים, מְכוֹנְנִים (כולם מן כ-ו-ן). כל תבנית כזאת היא בניין. בעברית שבעה בניינים, ולכל אחד יש סימני היכר: תחיליות, תנועות ודגש.
במדויק: בניין הוא תבנית קבועה של תנועות, תחיליות ודגש שהשורש נוצק לתוכה כדי ליצור פועל. שבעת הבניינים: קל (פעל), נפעל, פיעל, פועל, הפעיל, הופעל, התפעל. הבניין נקבע לפי הצורה, ולא לפי המשמעות. כשאותה צורה יכולה להיות בשני בניינים (תַּעֲלֶה בקל ובהפעיל), ההקשר מכריע.
הבניין נשאר אותו בניין בכל הנטיות של הפועל: "הוא הִכִּיר", "אנחנו נַכִּיר", "לְהַכִּיר" - כולם בהפעיל. לכן כשקשה לזהות בניין בצורה מסוימת, מעבירים את הפועל לצורה אחרת שלו, ובעיקר לעבר, נסתר.
סימני הבניינים
איך הגזרה משנה את סימני הבניין
בחלק מן הגזרות הבניין נראה אחרת. אלה הצורות שהכי הרבה מופיעות בבגרות:
איך מזהים את הבניין
1. מורידים את סימני הגוף והזמן (אותיות העתיד, ־תִּי, ־וּ, ־ים וכו').
2. מסתכלים על תחילת הצורה ועל הניקוד:
•נִ־ / נוֹ־ / נָ־ בעבר או בהווה (ולפני גרונית גם נֶ־ / נַ־: נֶהֱנָה, נַעֲנֶה), או דגש באות הראשונה של השורש בעתיד ובשם הפועל (יִקָּטֵל, לְהִקָּטֵל) - נפעל.
•הִ־ / מַ־ / יַ־ (או הוֹ־, מוֹ־, הֵ־, מֵ־, הָ־, יָ־ בגזרות) - הפעיל. בדרך כלל יש י' לפני האות האחרונה, אבל לא בעבר בגוף מדבר ונוכח (הִשְׁלַמְנוּ, הֵבַנּוּ), לא בציווי יחיד (הַפְנֵם) ולא בל"י (מַעֲלֶה, הַקְצוּ).
•הֻ־ / הוּ־ / מֻ־ / מוּ־ - הופעל.
•הִתְ־ / מִתְ־, ובעתיד יִתְ־ / תִּתְ־ / נִתְ־ (או ת', ט' או ד' אחרי ש, ס, צ, ז) - התפעל.
•חיריק או פתח באות הראשונה של השורש ודגש בשנייה - פיעל (קִטֵּל, מְקַטֵּל); קובוץ באות הראשונה ודגש בשנייה - פועל (קֻטַּל, מְקֻטָּל). באות גרונית אין דגש, ונשארת רק התנועה (מְזַהָה - פיעל).
•אין שום תוספת, או צורת קוֹטֵל / קָטוּל - קל.
3. בספק, מעבירים את אותו הפועל לעבר, נסתר ("הוא"), ובודקים שוב.
כשמעבירים לעבר, נסתר, משנים רק את הזמן והגוף, לא את הבניין. "מְעֻנְיָנוֹת" בעבר היא "עֻנְיַן" (פועל), לא "הִתְעַנְיֵן". ולצורה קָטוּל אין עבר באותו בניין: "כְּרוּכָה" היא קל (כמו כָּתוּב), לא "נִכְרַךְ".
נ' בתחילת פועל היא לא תמיד סימן נפעל. היא יכולה להיות אות שורש (נְתוּנִים - נ-ת-ן, נוֹטִים - נ-ט-י, בקל) או סימן של עתיד, גוף מדברים ("טוב נעשה אם נִבְחַר" - אנחנו נבחר, קל).
הצורה קָטוּל היא בינוני של קל, גם כשהמשמעות סבילה: כְּרוּכָה, קְרוּיָה, עֲשׂוּיוֹת, מָצוּי. אין בה נ', ולכן היא לא נפעל, ואין בה קובוץ ודגש, ולכן היא לא פועל.
שורשים מרובעים נוטים בדרך כלל בפיעל, בפועל ובהתפעל: מְאַבְחֲנִים (פיעל), תֻּכְנְתוּ (פועל), מִתְאַפְיְנִים (התפעל). מזהים לפי התנועה של האות הראשונה של השורש: פתח בפיעל (מְאַבְחֲנִים), קובוץ בפועל (מְעֻנְיָנוֹת), ומִתְ־ בהתפעל.
ה' בסוף הפועל היא לא סימן הפעיל: "מְזַהָה" היא פיעל (ל"י, נקבה). וה' בתחילת הפועל יכולה להיות אות שורש: "לֵהָנוֹת" היא נפעל מן ה-נ-י, לא הפעיל.
כששואלים על הבניין של צורת בינוני שמשמשת שם עצם, עונים לפי הצורה: "המשתמשים" - התפעל (מִשְׁתַּמְּשִׁים כמו מִתְקַטְּלִים), "החוקרים" - קל, גם אם בקטע הן לא פעלים.
דוגמה א - ניתוח שישה פעלים מקטע
בטבלה שלפניכם נתחו את הפעלים המודגשים - ציינו את השורש ואת הבניין של כל פועל.
האקדמיה ללשון העברית נִמְנֵית עם קבוצה של מוסדות מדע ותרבות בישראל, ותוצאות עבודתה נִכָּרוֹת בכל מקום. [...] "כבר בהתחלה הֵבַנּוּ שהרשתות החברתיות הן אפיקי שיווק ושאפשר לפרסם בהן דברים שמְעוֹרְרִים שיח. [...] לא ידענו כמה נִשְׁתַּעְבֵּד לעבודה ברשתות [...] לא חָזִינוּ כמה עָצים זה יהיה".
1. נִמְנֵית: נִ־ בתחילת הבינוני - נפעל. הסיום ־ֵית הוא נקבה של ל"י (נִבְנֵית). שורש מ-נ-י.
2. נִכָּרוֹת: נִ־ ודגש בכ' במקום נ' שנבלעה (פ"נ) - נפעל. שורש נ-כ-ר.
3. הֵבַנּוּ: הֵ־ בצירי בעבר, בלי דגש - הפעיל בע"ו/י (הֵקַמְנוּ). הנ' הדגושה היא נ' השורש עם הסיומת ־נוּ. שורש ב-ו-ן.
4. מְעוֹרְרִים: מְ־ בשווא, חולם והכפלת האות האחרונה - פיעל בע"ו/י (עוֹרֵר). שורש ע-ו-ר.
5. נִשְׁתַּעְבֵּד: נִ־ של עתיד, גוף מדברים, ואחריה תבנית התפעל. הת' עברה אחרי הש'. ארבע אותיות שורש: ש-ע-ב-ד.
6. חָזִינוּ: קמץ בעבר, בלי תוספת - קל. הסיום ־ִינוּ מראה ל"י (בָּנִינוּ). שורש ח-ז-י.
דוגמה ב - אותו שורש בשלושה בניינים
לפניכם ארבעה פעלים מודגשים.
נְכוֹנִים, מְכִינִים, מְכַנִּים, מְכוֹנְנִים
(1) הקיפו את הפועל היוצא דופן מבחינת השורש, וכתבו מעליו את השורש שלו.
(2) מיינו את ארבעת הפעלים לפי הבניין: נפעל, פיעל, הפעיל.
1. בשלושה מן הפעלים יש כ' ו־נ' עם חולם או חיריק ביניהן, כמו בגזרת ע"ו/י: השורש כ-ו-ן (נָכוֹן, הֵכִין, כּוֹנֵן).
2. מְכַנִּים: מְ־, פתח ודגש באות האמצעית - מְקַטֵּל, ו־ל"י (מְנַסִּים). עבר: "כִּנָּה" (נתן כינוי). השורש כ-נ-י, והוא יוצא הדופן.
3. מיון לפי סימני הבניין בע"ו/י:
- נְכוֹנִים: נ' + חולם - נפעל (נָכוֹן).
- מְכִינִים: מ' + י' לפני האות האחרונה - הפעיל (מֵכִין, הֵכִין).
- מְכוֹנְנִים: חולם והכפלת האות האחרונה - פיעל (כּוֹנֵן).
4. גם היוצא דופן נכנס לטבלה: מְכַנִּים - פיעל.
(1) מְכַנִּים - שורש כ-נ-י (שלושת האחרים - מן השורש כ-ו-ן).
(2) נפעל: נְכוֹנִים; פיעל: מְכוֹנְנִים, מְכַנִּים; הפעיל: מְכִינִים.
3. נטיית הפועל: גוף, זמן, ציווי ושם הפועל
נטיית הפועל
אותו פועל מקבל צורות שונות לפי מי עושה ומתי: הֵגַבְתִּי (אני, בעבר), נָחוּשׁ (אנחנו, בעתיד), רִכְשׁוּ (אתם, הוראה). השורש והבניין נשארים, ומשתנים רק סימני הנטייה.
במדויק: נטיית הפועל היא השינויים בצורת הפועל שמסמנים גוף (מדבר, נוכח, נסתר), מספר ומין, וזמן (עבר, הווה, עתיד) או דרך (ציווי, שם הפועל). השורש והבניין לא משתנים בנטייה. בהווה (בינוני) הצורה מסמנת רק מין ומספר, ולא גוף ("אני / אתה / הוא הולך"). שם הפועל לא מסמן גוף ולא זמן.
הגופים
כשמבקשים לציין גוף, כותבים את שם הגוף מטבלת הגופים: "נוכחת", "מדברים". לא "אַתְּ", לא "אנחנו" ולא "גוף שני".
סימני הגוף בעבר ובעתיד
נ' בתחילת פועל בעתיד היא סימן הגוף מדברים: "לא נָחוּשׁ שיעמום" = אנחנו לא נרגיש (ח-ו-ש). בדיקה: "אני לא אָחוּשׁ" - הנ' נעלמה, ולכן היא לא אות שורש.
הציווי
•הציווי הוא צורת פנייה לנוכח, נוכחת, נוכחים ונוכחות. הוא בנוי מצורת העתיד בלי ת' בהתחלה: תִּרְכְּשׁוּ - רִכְשׁוּ, תְּנַסּוּ - נַסּוּ.
•בהפעיל, בנפעל ובהתפעל בא ה' בהתחלה: תַּבִּיעוּ - הַבִּיעוּ, תֵּאָזְרוּ - הֵאָזְרוּ, תִּתְקַטֵּל - הִתְקַטֵּל; בע"ו: תָּאִיר - הָאֵר. לפועל ולהופעל אין ציווי.
•לציווי שלילי משתמשים ב"אל" ובצורת עתיד: "אל תִּזְדַּהוּ", "אל תִּקְנִי". הצורה עצמה היא עתיד.
ציווי בהפעיל דומה לעבר, ומבחינים לפי התנועה הראשונה ולפי ההקשר: הַבִּיעוּ (פתח) - ציווי, פנייה לקורא; הִבִּיעוּ (חיריק) - עבר.
שם הפועל
•שם הפועל נפתח בדרך כלל ב־ל': קל - לִקְטֹל; נפעל - לְהִקָּטֵל; פיעל - לְקַטֵּל; הפעיל - לְהַקְטִיל; התפעל - לְהִתְקַטֵּל. לפועל ולהופעל אין שם פועל.
•בל"י שם הפועל מסתיים ב־וֹת: לְהַקְשׁוֹת, לֵהָנוֹת, לְהוֹנוֹת.
•בכמה פעלים של קל מפ"י ומפ"נ האות הראשונה נעלמת ונוספת ת' בסוף: לָדַעַת (י-ד-ע), לָשֵׂאת (נ-ש-א), לָתֵת (נ-ת-ן).
שם הפועל (לִרְגֹּם, לְתַרְגֵּם) הוא לא שם הפעולה (רְגִימָה, תִּרְגּוּם). כשמבקשים שם פועל, כותבים צורה עם ל'.
איך יוצרים צורת פועל לפי הנחיות
1. מוצאים את השורש של המילה הנתונה, ובודקים את המשמעות שלה בהקשר. מילים דומות יכולות להיות משורשים שונים (תְּגוּבָה, גּוֹבָה, גְּבוֹהָה).
2. לוקחים את התבנית של הבניין, הזמן והגוף שבהנחיה (הפעיל, עבר, מדבר: הִקְטַלְתִּי).
3. מציבים את אותיות השורש, ומתאימים לגזרה לפי פועל מוכר מאותה גזרה (הֵקַמְתִּי - הֵגַבְתִּי; בָּנִיתִי - גָּבִיתִי).
4. בודקים שהפועל שכתבתם נמצא בגוף, בזמן ובבניין שביקשו, ושהשורש לא השתנה.
בהווה אין גוף מדבר נפרד, ולכן כשמבקשים "הווה, באותו הגוף" של "אֵלֵךְ" כותבים לפי המין: הוֹלֵךְ / הוֹלֶכֶת.
דוגמה א - שלוש מילים דומות, שלושה שורשים
ציינו ליד כל מילה את השורש שלה, וכתבו פועל מאותו השורש על פי ההנחיות.
ההתנדבות של הציבור בתקופת המלחמה הייתה תְּגוּבָה על מצב חירום. התנדבות זו בדרך כלל גּוֹבָה מחיר מן הפרט, ומידת ההקרבה של הציבור בתקופה זו גְּבוֹהָה יותר מבזמנים רגילים.
- תְּגוּבָה - פועל בבניין הפעיל, בזמן עבר ובגוף מדבר.
- גּוֹבָה - פועל באותו הבניין, בזמן עבר ובגוף מדבר.
- גְּבוֹהָה - פועל בבניין קל, בזמן עבר ובגוף מדבר.
1. תְּגוּבָה: ת' של המשקל, ובאמצע שורוק במקום ו' השורש. מאותה משפחה: הֵגִיב. השורש ג-ו-ב. הפעיל, עבר, מדבר בע"ו/י, כמו הֵקַמְתִּי: הֵגַבְתִּי.
2. גּוֹבָה: "גובה מחיר" = לוקח תשלום. זה בינוני של קל בל"י, כמו בּוֹנֶה. השורש ג-ב-י. קל, עבר, מדבר בל"י, כמו בָּנִיתִי: גָּבִיתִי.
3. גְּבוֹהָה: "גבוהה" = לא נמוכה. כאן הה' היא אות שורש ונשמרת בכל הצורות (גֹּבַהּ, הִגְבִּיהַּ). השורש ג-ב-ה, שלמים. קל, עבר, מדבר: גָּבַהְתִּי.
• תְּגוּבָה - שורש: ג-ו/י-ב; הֵגַבְתִּי.
• גּוֹבָה - שורש: ג-ב-י; גָּבִיתִי.
• גְּבוֹהָה - שורש: ג-ב-ה; גָּבַהְתִּי.
דוגמה ב - צורת ציווי: קודם קובעים את הגוף
לפניכם שני משפטים.
I. אדם היודע שפה נוספת מַפְנִים את תרבותה.
II. חוקרי דו־לשוניות מַפְנִים את הסטודנטים למאמרים העוסקים בבלשנות.
נתחו כל אחד מן הפעלים: ציינו את השורש ואת הגוף, וכתבו צורת ציווי באותו השורש, באותו הבניין ובגוף נוכח.
1. מתחילים מן הנושא. במשפט I הנושא "אדם" הוא יחיד, ולכן "מַפְנִים" היא צורת יחיד: המ"ם בסוף היא אות שורש. השורש פ-נ-ם (פְּנִים; להפנים = לקלוט לתוכו). הגוף: נסתר.
2. במשפט II הנושא "חוקרי" הוא רבים, ולכן ־ִים היא סיומת רבים. השורש פ-נ-י (להפנות). הגוף: נסתרים.
3. בשני המשפטים הבניין הפעיל (מַקְטִיל). ציווי הפעיל לנוכח: הַקְטֵל. מ־פ-נ-ם: הַפְנֵם. מ־פ-נ-י, בל"י: הַפְנֵה (כמו הַרְאֵה).
משפט I: מַפְנִים - השורש: פ-נ-ם; הגוף: נסתר; הציווי: הַפְנֵם.
משפט II: מַפְנִים - השורש: פ-נ-י; הגוף: נסתרים; הציווי: הַפְנֵה.
4. משמעויות הבניינים
משמעות הבניין
אותו שורש בבניינים שונים נותן פעלים עם משמעויות קשורות אבל שונות. "הנושא עולה לדיון" - הנושא עולה בעצמו (קל). "האקדמיה מעלה תמונות לרשת" - האקדמיה גורמת לתמונות לעלות (הפעיל).
במדויק: לכל בניין יש משמעות עיקרית שמתאימה לרוב הפעלים שבו: פעיל או סביל, ולפעמים גרימה או מצב. זה כלל "בדרך כלל", ולא כל פועל מתאים לו. בשאלות על משמעות קובעים את הבניין לפי השאלה מי עושה את הפעולה, ולמי או במה היא נעשית.
המשמעויות העיקריות של הבניינים
בהתפעל המשמעות היא לפעמים מצב או שינוי מצב: "הִזְדַּהֲרָה עדת יונים" = היונים זוהרות, נוצצות בשמש.
קל או הפעיל: מי גורם לפעולה
בשורשים שבהם הקל הוא בלי מושא (עָלָה, יָצָא), ההבחנה בין קל להפעיל היא לפי השאלה מי עושה את הפעולה:
- קל: הנושא עושה את הפעולה בעצמו, ואין מושא: "אחד הנושאים שצפוי לעלות לדיון".
- הפעיל: הנושא גורם למישהו או למשהו אחר לעשות את פעולת הקל, ויש מושא: "האקדמיה מעוניינת להעלות את מודעות הציבור" (גורמת למודעות לעלות), כמו יָצָא - הוֹצִיא.
- בדיקה: בשורשים כאלה, אם יש במשפט מושא ("את מודעות הציבור", "תמונות"), צריך הפעיל.
איך בוחרים בניין לפי ההקשר
1. קוראים את המשפט ושואלים: מי עושה את הפעולה?
2. אם הנושא עושה את הפעולה - בניין פעיל (קל, פיעל, הפעיל, התפעל). אם הוא גורם למישהו או למשהו אחר לעשות את פעולת הקל - בדרך כלל הפעיל.
3. אם הפעולה נעשית בנושא בידי מישהו אחר - בניין סביל (נפעל, פועל, הופעל).
4. כותבים את הפועל בבניין שבחרתם, בגוף ובזמן שמתאימים למשפט, ובודקים שוב בהקשר.
כשהשורש זהה והצורה דומה, המשמעות מכריעה גם בין "לקבל" ל"לתת": "משקיעים רבים קונים דירות ובוחרים לְהַשְׂכִּיר אותן במחיר הוגן לסטודנטים" (הפעיל: נותנים בשכירות), ולא לִשְׂכֹּר (קל: לוקחים בשכירות).
פעלים מאותו שורש בבניינים שונים יכולים לקבל משמעויות רחוקות: לִצְפּוֹת (קל) = להסתכל, כמו "מִצְפֶּה"; לְצַפּוֹת (פיעל) = לחכות למשהו, כמו "ציפייה".
דוגמה - אותו שורש, קל או הפעיל
לפניכם קטע שחסרים בו שמות פועל מן השורש ע-ל-י/ה.
האקדמיה ללשון העברית מעוניינת ______ את מודעות הציבור לשפה העברית. לשם כך תשתתף נציגת האקדמיה בדיון ברדיו, ואחד הנושאים שצפוי ______ לדיון הוא המילים החדשות שאישרה האקדמיה. כמו כן החליטה האקדמיה ______ לרשת תמונות יצירתיות שילוו את המילים החדשות.
(1) השלימו בקטע את שמות הפועל הגזורים מן השורש ע-ל-י/ה על פי ההקשר.
(2) ציינו מעל כל שם פועל שהשלמתם את הבניין שלו.
1. מקום ראשון: "______ את מודעות הציבור" - יש מושא. האקדמיה גורמת למודעות לעלות, ולכן הפעיל: לְהַעֲלוֹת (לְהַקְטִיל, ובל"י ־וֹת).
2. מקום שני: "נושא שצפוי ______ לדיון" - אין מושא. הנושא עצמו עולה לדיון, ולכן קל: לַעֲלוֹת.
3. מקום שלישי: "______ לרשת תמונות" - יש מושא ("תמונות"). האקדמיה גורמת לתמונות לעלות לרשת, ולכן הפעיל: לְהַעֲלוֹת.
מעוניינת להעלות (הפעיל) את מודעות הציבור;
שצפוי לעלות (קל) לדיון;
החליטה האקדמיה להעלות (הפעיל) לרשת תמונות.
5. פעיל וסביל
פעיל וסביל
ב"כלי בינה מלאכותית מְאַבְחֲנִים את המצב הרגשי" הכלים עושים את הפעולה: זה פועל פעיל. ב"תוכנה המְּבֻסֶּסֶת על בינה מלאכותית" התוכנה לא מבססת שום דבר. מישהו אחר ביסס אותה: זה פועל סביל.
במדויק: פועל פעיל הוא פועל שהנושא שלו עושה את הפעולה. פועל סביל הוא פועל שהפעולה שלו נעשית בנושא בידי מישהו אחר, שלא תמיד מוזכר. בבגרות פועל סביל הוא פועל בבניין סביל: נפעל, פועל או הופעל, וגם הצורה קָטוּל של קל (מְצוּיִים). התפעל הוא לא בניין סביל.
הבדיקה הכי פשוטה: מוסיפים "על ידי מישהו". "התארגנויות הוקמו (על ידי אנשים)" - מתאים, ולכן סביל. "אנשים ביקשו (על ידי מישהו)" - לא מתאים, ולכן פעיל.
זוגות של פעיל וסביל
איך ממירים פועל מסביל לפעיל ולהפך
1. מנתחים את הפועל: שורש, בניין, גוף וזמן.
2. מחליפים רק את הבניין, לפי הזוג: נפעל - קל; פועל - פיעל; הופעל - הפעיל (וגם להפך).
3. שומרים על השורש, על הגוף ועל הזמן: עבר נשאר עבר, בינוני נשאר בינוני, ורבים נשארים רבים.
4. מתאימים לגזרה לפי פועל מוכר מאותה גזרה (מוּקָם - מֵקִים, ולכן מוּכָלִים - מְכִילִים).
הזוג של נפעל הוא קל, גם כשיש פועל מוכר בהפעיל: "נוֹלְדוּ" בפעיל היא "יָלְדוּ" (קל), לא "הוֹלִידוּ".
בהמרה שומרים על הזמן: "מוֹכִיחִים" (בינוני) בסביל היא "מוּכָחִים" (בינוני), לא "הוּכְחָה" (שמשנה זמן וגוף). והבינוני הפעיל של קל הוא קוֹטֵל: "נִקְרָאִים" בפעיל היא "קוֹרְאִים", לא "קְרוּאִים" (קָטוּל היא בעצמה צורה סבילה).
המרת משפט מפעיל לסביל
•במשפט פעיל הנושא עושה את הפעולה, והמושא מקבל אותה: "המשתמשים קוראים את הפוסטים".
•במשפט סביל המושא של הפעיל נהיה הנושא, והפועל עובר לבניין הסביל באותו זמן ומתאים לנושא החדש: "הפוסטים נִקְרָאִים (על ידי המשתמשים)".
•את עושה הפעולה אפשר להשמיט, או לציין אחרי "על ידי": "הפוסטים נקראים" / "הפוסטים נקראים על ידי המשתמשים".
למה משתמשים בסביל
•כשלא יודעים מי עשה את הפעולה, או שזה לא חשוב: "בשנים האחרונות פֻּתְּחוּ תוכנות המדמות מענה אנושי".
•לכן הסביל הוא אחד המבנים להעלמת עושה הפעולה, לצד נושא סתמי ופסוקית נושא (ראו בנושא הקשרים הלוגיים והמרות).
איך מוצאים פעלים סבילים בקטע
1. מסמנים רק פעלים. שמות כמו "התנדבות", "התארגנויות" הם לא פעלים, גם אם הם נראים כמו התפעל.
2. לכל פועל קובעים את הבניין. נפעל, פועל או הופעל (או קָטוּל של קל) הם המועמדים.
3. בודקים במשמעות: הנושא לא עושה את הפעולה, ואפשר להוסיף "על ידי מישהו".
4. כשמבקשים סבילים "מבניינים שונים", בוחרים פועל אחד מכל בניין.
בשאלות שמבקשות לאתר פעלים סבילים, הבגרות מונה פעלים בנפעל בין הסבילים גם כשהמשמעות שלהם לא ממש סבילה: "קהילות שלמות נולדו" (נפעל), "מקצועות הרוח ייעלמו" (נפעל).
צורת בינוני סבילה שמשמשת שם תואר נשארת סבילה מבחינת הבניין: "תוצאות מְדֻיָּקוֹת" - שם תואר, אבל בבניין פועל. לכן אפשר לבחור בה כשמבקשים פעלים סבילים מבניינים שונים.
דוגמה א - המרה בשני הכיוונים
לפניכם שני משפטים ובהם פעלים מודגשים.
• ה"פוסטים" הנִקְרָאִים ביותר מוֹכִיחִים כי רוב הזמן המשתמשים נמצאים ב"תיבת תהודה".
• הניסיון להעביר מידע חשוב נִדּוֹן לכישלון.
ציינו ליד כל פועל סביל את צורת הפעיל שלו, וליד כל פועל פעיל את צורת הסביל שלו; שמרו על הגוף והזמן של כל פועל.
1. נִקְרָאִים: נפעל, בינוני, נסתרים (ק-ר-א). הפוסטים נקראים על ידי המשתמשים, ולכן סביל. הזוג של נפעל הוא קל, בינוני, נסתרים: קוֹרְאִים.
2. מוֹכִיחִים: הפעיל, בינוני, נסתרים (י-כ-ח). הפוסטים מוכיחים משהו, ולכן פעיל. הזוג של הפעיל הוא הופעל, ובפ"י/ו הבינוני הוא מוּקְטָל: מוּכָחִים.
3. נִדּוֹן: נפעל (ד-י-ן), סביל: נגזר על הניסיון להיכשל. הזוג הוא קל. בע"ו/י העבר וההווה של קל זהים: דָּן.
נִקְרָאִים - קוֹרְאִים
מוֹכִיחִים - מוּכָחִים
נִדּוֹן - דָּן
דוגמה ב - איתור פעלים סבילים בקטע
לפניכם קטע, ובו פעלים סבילים. הקיפו בקטע ארבעה פעלים סבילים, וציינו מעל כל פועל סביל שהקפתם את הבניין שלו.
בתקופת המלחמה אנשים רבים ביקשו להתנדב. אין־ספור התארגנויות חברתיות הוקמו בִן לילה, וקהילות שלמות נולדו בִן רגע. בחברה שיש בה סולידריות יימָּצאו שיעורים גבוהים של התנדבות. קבוצות ששואפות ליצור בתוֹכָן לכידות, יוזמות פעולות שמכוּוָנות לטובת הציבור ובאות לידי ביטוי בעזרה לזולת.
1. מסמנים רק פעלים. "התארגנויות", "התנדבות", "לכידות" הם שמות.
2. הוקמו: הוּ־ בעבר - הופעל (ק-ו-ם). התארגנויות הוקמו על ידי אנשים.
3. נולדו: נוֹ־ - נפעל בפ"י/ו (י-ל-ד).
4. יימָּצאו: עתיד, דגש באות הראשונה של השורש - נפעל (מ-צ-א).
5. (ש)מכוּוָנות: מְ־ ושורוק או קובוץ - בינוני של בניין פועל (כ-ו-ן). פעולות שמכוונות על ידי היוזמים.
6. לא סבילים: "ביקשו" (פיעל), "שואפות", "יוזמות", "באות" (קל) - הנושא שלהם עושה את הפעולה.
הוקמו - הופעל
נולדו - נפעל
יימָּצאו - נפעל
(ש)מכוּוָנות - פועל
6. הצורה התקנית בהקשר
הצורה התקנית בהקשר
יש פעלים שנשמעים כמעט אותו דבר, אבל המשמעות שלהם שונה: "הביצוע המרגש לא הוֹתִיר עין אחת יבשה" (= השאיר) לעומת "הִתִּיר" (= נתן רשות). כדי לבחור את הצורה הנכונה צריך להבין מה המשפט אומר, ומשם לקבוע את השורש, את הבניין ואת הזמן.
במדויק: הצורה התקנית בהקשר היא צורת הפועל שמתאימה גם למשמעות של המשפט וגם לכללי הנטייה של השורש והבניין. בשאלות האלה מוצגות שתי צורות דומות, ורק אחת מהן מתאימה להקשר. לפעמים שתיהן קיימות בעברית (הוֹתִיר / הִתִּיר), ולפעמים אחת מהן לא תקנית בשום הקשר (הִצְלִיחַ, ולא "הֶצליח"). לכן ההכרעה תמיד מתחילה במשמעות, ולא בצליל.
סוגי הבחירה בבגרות
איך בוחרים את הצורה התקנית
1. קוראים את המשפט ומבינים מה הוא אומר: מה קרה, מי עושה ומתי.
2. מחפשים רמזים לזמן ("בימינו", "לרוב", "כשהיה בגילי") ולמי שעושה את הפעולה (האם הנושא עושה אותה או שהיא נעשית בו).
3. קובעים את השורש, את הבניין ואת הזמן שמתאימים למשמעות.
4. בוחרים את הצורה שבנויה לפי התבנית של השורש הזה, ובודקים מול פועל מוכר (נִרְאֶה בהווה, נִרְאָה בעבר).
בנפעל ל"י ההבדל בין הווה לעבר הוא רק בתנועה האחרונה: "בימינו הציבור לרוב נַעֲנֶה" (הווה), "אני נֶהֱנֶה מלימודיי" (הווה), אבל "אבי נֶהֱנָה מלימודיו כשהיה בגילי" (עבר).
בגזרת ע"ו/י, בהפעיל, אין דגש, והתנועה בהתחלה היא צירי: הֵמַרְתִּי את הפועל (מ-ו-ר), כמו הֵקַמְתִּי. הצורה עם דגש (הִמַּרְתִּי) בנויה כמו פ"נ.
צורות תקניות שכדאי להכיר: לְהִכָּנֵס, תֵּהָנֶה, לְיַבֵּא, הִצְלִיחַ (ולא "הֶצליח").
גם בציווי הבניין משנה את המשמעות: הִכָּנֵס (נפעל) = בוא פנימה, וכַּנֵּס (פיעל) = אסוף אנשים לכינוס. כשמבקשים ממישהו להיכנס, הצורה התקנית היא הִכָּנֵס.
הבחנה בניקוד מכריעה גם בין שורשים: "תחושות נוֹצָרוֹת" (קמץ - נפעל של י-צ-ר: מתהוות) לעומת "נוֹצְרוֹת סוד" (שווא - קל של נ-צ-ר: שומרות).
בל"י בעבר, בגוף מדבר, כותבים את הי': גָּבִיתִי (כמו בָּנִיתִי), ולא "גָּבַתִּי".
דוגמה א - אותו פועל בהווה ובעבר
לפניכם משפט, ובו שני זוגות פעלים מודגשים. בכל זוג הקיפו את הפועל המתאים להקשר.
בימינו המחיר שנִגְבָּה / נִגְבֶּה על הפרת כללי נימוס נמוך מן המחיר שנִגְבָּה / נִגְבֶּה על הפרתם של כללי נימוס אלה בימי הביניים.
1. שתי הצורות הן נפעל של ג-ב-י (ל"י). בנפעל ל"י סגול בסוף (נִגְבֶּה) הוא הווה, וקמץ בסוף (נִגְבָּה) הוא עבר, כמו נִרְאֶה / נִרְאָה.
2. בזוג הראשון יש רמז לזמן: "בימינו". זה הווה, ולכן נִגְבֶּה.
3. בזוג השני יש רמז לזמן: "בימי הביניים". זה עבר, ולכן נִגְבָּה.
בימינו המחיר שנִגְבֶּה על הפרת כללי נימוס נמוך מן המחיר שנִגְבָּה על הפרתם של כללי נימוס אלה בימי הביניים.
דוגמה ב - שני שורשים שנשמעים דומה
לפניכם משפט, ובו שני פעלים מודגשים. הקיפו את הפועל המתאים להקשר של המשפט.
הביצוע המרגש של הזמרת לא הִתִּיר / הוֹתִיר עין אחת יבשה.
1. מבינים את המשפט: הביצוע ריגש כל כך שכולם בכו, כלומר הוא לא השאיר אף עין יבשה.
2. הוֹתִיר: חולם אחרי הה' - הפעיל בפ"י/ו, מן י-ת-ר (יתר = שארית). המשמעות: השאיר.
3. הִתִּיר: דגש בת' במקום נ' שנבלעה - הפעיל מן נ-ת-ר. המשמעות: נתן רשות, או פתח קשר. לא מתאים להקשר.
הוֹתִיר