חסד ונתינה
מגילת רות היא סיפור על אנשים שעושים יותר ממה שהם חייבים: כלה שלא עוזבת את חמותה, בעל שדה שנותן ללקטת יותר מהמקובל, וגואל שנושא את אשת המת. לכן הנושא נקרא "על אהבה וחסד".
במדויק: אחד הרעיונות הגדולים בחוזר: "חסד ונתינה משפיעים לטובה על החברה ומניעים גם את האחר להתנהגות מיטיבה". המילה חסד מופיעה במגילה בדברי נעמי לכלותיה ("יעש ה׳ עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי", רות א, ח), בדברי נעמי על בועז ("אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים", רות ב, כ) ובדברי בועז לרות ("היטבת חסדך האחרון מן הראשון", רות ג, י). החסד של דמות אחת מעורר חסד אצל אחרת: בועז מסביר את יחסו לרות במה שעשתה לנעמי - "הגד הגד לי כל אשר עשית את חמותך" (רות ב, יא).
שייכות וזרות
רות היא מואבייה שמצטרפת לעם אחר. הכתוב לא נותן לשכוח את זה: גם כשהיא כבר חלק ממשפחת נעמי, היא נקראת "רות המואביה".
במדויק: הרעיון הגדול בחוזר: "שייכות וזרות במעגלי החיים - האישי, המשפחתי, השבטי, הלאומי". רות עוברת מזרות לשייכות: היא מצהירה "עמך עמי ואלהיך אלהי" (רות א, טז), אומרת על עצמה "ואנכי נכריה" (רות ב, י), ובסוף המגילה העם והזקנים מברכים שתהיה "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל" (רות ד, יא). הבגרות שואלת על כך גם דרך חילופי הכינויים של רות: "המואביה" ו"נכריה" מול "בתי" ו"כלתה".
נשים יוזמות במסגרות פטריארכליות
בעולם של המגילה הגברים יושבים בשער ומחליטים, ואישה בלי בעל נשארת בלי בית. ובכל זאת, מי שמניעות את העלילה הן הנשים.
במדויק: שני רעיונות גדולים בחוזר: "מסגרות פטריארכליות עשויות למנוע ולהגביל נשים", ו"נשים יוזמות ומובילות לשינוי על אף היותן במסגרות פטריארכליות". המגבלה: נעמי ורות אלמנות, ונעמי מאחלת לכלותיה "ומצאן מנוחה אשה בית אישה" (רות א, ט). היוזמה: רות יוצאת ללקט ("אלכה נא השדה", רות ב, ב), נעמי מתכננת את הגורן ("הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך", רות ג, א), ורות מבקשת מבועז "ופרשת כנפך על אמתך כי גאל אתה" (רות ג, ט). גם הנערה בשיר השירים יוצאת לבדה בלילה ("אקומה נא ואסובבה בעיר", שיר השירים ג, ב), ואשת החיל במשלי קונה שדה ומוכרת סחורה ("זממה שדה ותקחהו", משלי לא, טז; "סדין עשתה ותמכר", משלי לא, כד).
אהבה התלויה בדבר ואהבה שאינה תלויה בדבר
מה מחזיק אהבה: יופי, תועלת, או משהו עמוק יותר? בנושא יש כמה סוגים של אהבה: של כלה לחמותה, של נערה לאהובה, ושל בעל ובנים לאישה.
במדויק: הרעיון הגדול בחוזר: "אהבה התלויה בדבר או אהבה שאינה תלויה בדבר". רות נשארת עם נעמי גם כשאין לה מה לקבל ממנה ("העוד לי בנים במעי", רות א, יא), ומתחייבת "כי המות יפריד ביני ובינך" (רות א, יז). נשות בית לחם אומרות לנעמי "כי כלתך אשר אהבתך ילדתו" (רות ד, טו). בשיר השירים האהוב נקרא רק "את שאהבה נפשי" (שיר השירים ג, א-ד). ובמשלי "שקר החן והבל היפי" (משלי לא, ל): מה שמהללים הוא המעשים ולא המראה.
דמויות שמשנות מסלולי חיים
במגילת רות החלטה של דמות אחת משנה את חייה של אחרת. אילו רות הייתה שבה למואב כמו ערפה, הסיפור היה נגמר בפרק א.
במדויק: הרעיון הגדול בחוזר: "דמויות בעלות השפעה מכרעת ומשנות מסלולי חיים". רות משנה את חיי נעמי: נעמי חוזרת "ריקם" (רות א, כא), ובסוף הנשים אומרות "ילד בן לנעמי" (רות ד, יז). בועז משנה את חיי רות: הנכרייה שלקטה בשדה שלו נעשית אשתו (רות ד, יג). והמגילה מסתיימת בשושלת: "הוא אבי ישי אבי דוד" (רות ד, יז).
רות, שיר השירים ומשלי: מה משותף ומה שונה
שלושה טקסטים שונים מאוד - סיפור, שיר אהבה ושיר הלל - נלמדים יחד. מה מחבר ביניהם? אישה במרכז, ואהבה או חסד.
במדויק: הרעיון הגדול בחוזר: "תפיסות משותפות ושונות במגילת רות, שיר השירים ובמשלי". הבגרות בונה על החיבור הזה: בועז אומר לרות "כי אשת חיל את" (רות ג, יא), ומשלי לא פותח ב"אשת חיל מי ימצא" (משלי לא, י). אשת החיל מהוללת "בשערים" (משלי לא, לא), ועל רות בועז אומר "כי יודע כל שער עמי" (רות ג, יא).
הפרקים במיקוד של תשפ״ז: רות א-ד, שיר השירים ג, ומשלי לא, י-לא (אשת חיל). שיר השירים א ו-ב נמצאים בתוכנית המלאה אבל לא במיקוד, ולכן אינם בסיכום.
1. נעמי ורות: השיבה מארץ מואב (רות א)
השיבה מארץ מואב (רות א)
הפרק הראשון מתחיל ברעב ובמוות ומסתיים בשיבה. משפחה יוצאת מבית לחם למואב, הגברים מתים, ושלוש אלמנות נשארות לבדן. בדרך חזרה מתברר מי תישאר עם נעמי.
במדויק: הפרק בנוי משלושה חלקים: א-ה - הירידה לשדי מואב ומות אלימלך ושני בניו; ו-יח - הדרך: נעמי מפצירה בכלותיה לשוב "לבית אמה", ערפה שבה ורות דבקה בנעמי; יט-כב - ההגעה לבית לחם: "הזאת נעמי" ו"קראן לי מרא". הבגרות שואלת על היחס של נעמי לכלותיה (חמלה או ריחוק, ולמה היא מחזירה אותן - מדרש רות זוטא), על נאמנות הכלות כפי שהיא עולה מדברי נעמי ("כאשר עשיתם עם המתים ועמדי"), על הצהרת הנאמנות של רות (אישית, לאומית ודתית), על תגובת נעמי (יש הטוענים - אנוכיות: "ותחדל לדבר אליה"), על השינוי במצבה של נעמי ("הזאת נעמי", "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה׳"), ועל דברי נעמי על ה׳ (ביקורת או קבלת הדין). הרעיונות הגדולים: שייכות וזרות, חסד, ואהבה שאינה תלויה בדבר.
מילים מפרק א חוזרות בהמשך המגילה: נעמי חוזרת "ריקם" (רות א, כא), ובפרק ג בועז שולח לה שעורים, "אל תבואי ריקם אל חמותך" (רות ג, יז). נעמי אומרת "העוד לי בנים במעי" (רות א, יא), ובסוף המגילה הנשים אומרות "ילד בן לנעמי" (רות ד, יז). בבגרות יש גם שאלה אחת שעוסקת בפרק א ובפרק ד יחד.
מבנה הפרק
הדמויות בפרק
מילים וביטויים בפרק
מדרש רות זוטא: למה נעמי מחזירה את כלותיה
הקושי: נעמי אלמנה ובודדה, ובכל זאת היא מפצירה בכלותיה לעזוב אותה: "לכנה שבנה אשה לבית אמה" (א, ח). למה?
המדרש: "מפני מה הייתה מחזרת [מחזירה] אותן כדי שלא תתבייש בהן" (מדרש רות זוטא א׳).
הביסוס בפסוקים א-ח:
•המשפחה עזבה את בית לחם בשעת רעב: "וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב" (א, א).
•הבנים נשאו נשים מעם זר: "וישאו להם נשים מאביות" (א, ד).
•עכשיו נעמי שבה אל עמה: "כי פקד ה׳ את עמו" (א, ו), "לשוב אל ארץ יהודה" (א, ז).
•לכן היא שולחת כל אחת "לבית אמה" (א, ח) - לעמה, כדי לא להגיע לבית לחם עם שתי כלות מואביות.
נעמי וה׳: שתי קריאות
יש הטוענים שבדברי נעמי באה לידי ביטוי ביקורת כלפי אלוהים. אפשר לקרוא את דבריה בשתי דרכים:
בשאלה כזאת מסבירים את הקריאה שהשאלה מבקשת. כשנשאלים "לדעתכם", בוחרים עמדה אחת ומנמקים מהפסוקים.
כשהשאלה מבקשת ראיות מדברי נעמי לכלותיה, לא מביאים את דברי רות ולא את דברי המספר. למשל, לנאמנות הכלות מדברי נעמי: "כאשר עשיתם עם המתים ועמדי" (א, ח) או "למה תלכנה עמי" (א, יא) - ולא "ורות דבקה בה" (א, יד), שהם דברי המספר.
שימו לב לטווח. בשאלה על חמלה וריחוק כתוב "קראו פסוקים ט׳-י״ג", ולכן הראיות באות מפסוקים ט-יג. הברכה "יעש ה׳ עמכם חסד" נמצאת בפסוק ח, מחוץ לטווח.
בשאלון 1262 הנושא הזה נמצא בפרק השני: עונים על שאלה אחת מתוך שתיים (על אהבה וחסד או בין שאול לדוד), 20 נקודות, ועל כל הסעיפים שלה.
דוגמה א - חמלה או ריחוק בדברי נעמי לכלותיה
קראו רות, פרק א׳.
(1) קראו פסוקים ט׳–י״ג.
יש הטוענים כי נעמי מתייחסת בחמלה אל כלותיה, ואחרים טוענים כי היא מתייחסת אליהן בריחוק. הביאו ראיה לכל אחת מן הטענות, והסבירו אותה. (8 נקודות)
(2) קראו פסוקים א׳–ח׳ ואת המדרש שלפניכם.
" 'ותאמר נעמי לשתי כלתיה', מפני מה הייתה מחזרת [מחזירה] אותן כדי שלא תתבייש בהן".
(מדרש רות זוטא א׳)
הסבירו כיצד פסוקים א׳–ח׳ יכולים לתמוך בפרשנות זו של המדרש.
בססו את תשובתכם על הכתוב. (4 נקודות)
1. (1) חמלה - מפסוקים ט-יג בלבד: "יתן ה׳ לכם ומצאן מנוחה אשה בית אישה ותשק להן ותשאנה קולן ותבכינה" (א, ט) - נעמי מנשקת את כלותיה ודואגת לעתידן. היא קוראת להן "בנתי" ומסבירה: "העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים" (א, יא) - היא חושבת על טובתן.
2. ריחוק: "שבנה בנתי לכן כי זקנתי מהיות לאיש" (א, יב), והשאלות הרטוריות "הלהן תשברנה עד אשר יגדלו" (א, יג) - היא דוחה כל אפשרות להמשך הקשר. ובסוף: "אל בנתי כי מר לי מאד מכם" (א, יג) - היא שקועה במרירותה ומבדילה בינה לבינן.
3. (2) מה אומר המדרש: נעמי החזירה אותן "כדי שלא תתבייש בהן".
4. הביסוס בפסוקים א-ח: הכלות מואביות - "וישאו להם נשים מאביות" (א, ד); נעמי שבה אל עמה - "כי פקד ה׳ את עמו" (א, ו), "לשוב אל ארץ יהודה" (א, ז); והיא שולחת כל אחת "לבית אמה" (א, ח), כלומר לעמה. לחזור לבית לחם עם כלות מואביות עלול להביא עליה בושה.
(1) חמלה: מנשקת אותן ומברכת שימצאו מנוחה בבית איש (ט); קוראת להן "בנתי" ודואגת לעתידן (יא–יב). ריחוק: חוזרת שוב ושוב "שבנה... לכן" ודוחה אותן בנימוקים קרים (יא–יג); "כי מר לי מאד מכם" – עסוקה במרירותה ומפרידה בינה לבינן (יג). (2) הכלות מואביות ("נשים מאביות", ד); נעמי שבה אל "ארץ יהודה" (ז) ואל עם ה׳ ("פקד ה׳ את עמו", ו), ושולחת כל אחת "לבית אמה" (ח) – לעמה. לשוב לבית לחם עם כלות מואביות עלול להביא עליה בושה, ולכן היא מחזירה אותן.
דוגמה ב - מחויבות רות ואנוכיות נעמי
קראו רות, פרק א׳, פסוקים ט״ז–י״ז.
(1) לרות יש מחויבות עמוקה כלפי נעמי בתחום האישי, בתחום הלאומי ובתחום הדתי.
בחרו בשניים מן התחומים האלה. בנוגע לכל אחד מהם, הביאו ראיה המעידה על המחויבות העמוקה של רות כלפי נעמי. הסבירו את דבריכם. (6 נקודות)
(2) קראו פסוקים י״ח–כ״א.
יש הטוענים שבפסוקים אלה באה לידי ביטוי התנהגות אנוכית של נעמי. הביאו שתי ראיות לביסוס טענה זו, והסבירו אותן. (4 נקודות)
1. (1) בוחרים שני תחומים, ולכל אחד ציטוט אחר. אישי: "כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין" (א, טז), "באשר תמותי אמות ושם אקבר" (א, יז) - רות קושרת את גורלה בגורל נעמי עד המוות.
2. לאומי: "עמך עמי" (א, טז) - רות עוזבת את עמה ומצטרפת לעם של נעמי. (אפשר גם דתי: "ואלהיך אלהי" (א, טז), והשבועה "כה יעשה ה׳ לי וכה יוסיף" (א, יז).)
3. (2) ראיה ראשונה: "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה" (א, יח) - על הצהרת הנאמנות נעמי לא עונה; היא משתתקת.
4. ראיה שנייה: "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה׳" (א, כא) - נעמי אומרת שחזרה ריקה, בזמן שרות עומדת לצידה; היא לא מזכירה את רות ומרוכזת בצערה: "קראן לי מרא" (א, כ).
(1) אישי: "כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין" (א, טז), "באשר תמותי אמות ושם אקבר" (א, יז) – רות קושרת את גורלה בגורל נעמי לכל החיים ועד המוות. לאומי: "עמך עמי" (א, טז) – מצטרפת לעם ישראל ועוזבת את מואב. דתי: "ואלהיך אלהי" (א, טז), וכן השבועה "כה יעשה ה׳ לי וכה יוסיף" (א, יז) – מקבלת את אלוהי ישראל. (2) "ותחדל לדבר אליה" (א, יח) – נעמי משתתקת ואינה מגיבה למסירותה של רות; "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה׳" (א, כא) – נעמי מתעלמת מרות העומדת לצידה ומתארת את עצמה כריקה, והיא עסוקה רק במרירות שלה ("קראן לי מרא", א, כ).
2. רות בשדה בועז (רות ב)
רות בשדה בועז (רות ב)
בפרק ב רות יוצאת לעבוד כדי לפרנס את עצמה ואת חמותה, ו"במקרה" מגיעה לשדה של קרוב משפחה. בועז מגן עליה ונותן לה יותר ממה שמקבלת לקטת.
במדויק: חלקי הפרק: א-ג - רות יוצאת ללקט, ו"ויקר מקרה" לחלקת בועז; ד-ז - בועז מגיע ושואל על הנערה; ח-יג - השיחה בין בועז לרות; יד-יז - הארוחה והלקט עד הערב; יח-כג - רות חוזרת לנעמי, ונעמי מגלה ש"קרוב לנו האיש מגאלנו הוא". הבגרות שואלת על המילה המנחה "שדה" (מזון וסכנה), על השאלה אם רות בודדה (בעקבות שיר של לאה גולדברג), על הכינויים של רות (זרות ושייכות), על דברי בועז ("הגד הגד לי"), על מקרה והשגחה, על ההשוואה לאברם שעזב את ארצו, ועל מה שבפרק מסביר למה בועז מכנה אותה "אשת חיל" (החסד לנעמי, החריצות - "מאז הבקר ועד עתה", ב, ז). הרעיונות הגדולים: שייכות וזרות, וחסד שמעורר חסד.
בועז מוצג בפסוק הראשון כ"איש גבור חיל" (רות ב, א), ובפרק ג הוא אומר לרות "כי אשת חיל את" (רות ג, יא) - ולכן הבגרות משווה את רות לאשת החיל שבמשלי לא. נעמי, שאמרה "וריקם השיבני ה׳" (רות א, כא), מברכת בסוף פרק ב: "ברוך הוא לה׳ אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים" (רות ב, כ).
מבנה הפרק
הדמויות בפרק
המילה המנחה "שדה"
הבגרות חיברה את השדה לשיר של לאה גולדברג, "את תלכי בשדה. לבדך", ושאלה אם גם רות בודדה. אפשר לטעון שלא: נעמי ("לכי בתי", ב, ב), בועז ("וכה תדבקין עם נערתי", ב, ח) והקוצרים ("ותשב מצד הקצרים", ב, יד) לצידה. ואפשר לטעון שכן, כנכרייה: "ואנכי נכריה" (ב, י).
חילופי כינויים: זרות ושייכות
חילופי כינויים: אותה דמות נקראת בשמות שונים, וכל שם מראה איך רואים אותה באותו רגע. בפרק ב רות נקראת גם בשמות של זרות וגם בשמות של שייכות.
פ׳ פולק: מקרה או השגחה
הדברים: "כאשר מתרחש אירוע מקרי לכאורה, קיימת לעולם האפשרות שהדברים זומנו על פי ההשגחה" (פ׳ פולק, הסיפור במקרא).
בפסוקים א-ד:
•הקורא יודע מראש מי בועז: "ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בעז" (ב, א).
•רות יוצאת בלי לדעת לאן: "אחר אשר אמצא חן בעיניו" (ב, ב).
- "ויקר מקרה חלקת השדה לבעז אשר ממשפחת אלימלך" (ב, ג) - לכאורה מקרה, אבל דווקא בשדה של קרוב המשפחה.
- "והנה בעז בא מבית לחם" (ב, ד) - באותו יום.
הכתוב אומר "ויקר מקרה". לפי פולק, אפשר לקרוא את המקרה הזה גם כהשגחה שמובילה לגאולת המשפחה.
השוואה: רות ואברם
הבגרות שאלה למי היה קשה יותר לעזוב. אין תשובה אחת: מנמקים מההבדלים. לפי בועז, ההליכה של רות מבטאת חסד לנעמי ("כל אשר עשית את חמותך") ובחירה באלוהי ישראל ("אשר באת לחסות תחת כנפיו", רות ב, יב).
בשאלה על כינויים מבקשים שני כינויים שונים מכל סוג. "המואביה" בפסוק ב ובפסוק כא הוא אותו כינוי, ולכן הוא נחשב פעם אחת.
דוגמה - כינויי רות: זרות ושייכות
קראו רות, פרק ב׳.
בפרק זה רות מכונה בכמה כינויים. ציינו והסבירו שני כינויים המדגישים את הזרות שלה ושני כינויים המעידים על השייכות שלה. (8 נקודות)
1. מה נשאלים: ארבעה כינויים - שניים של זרות ושניים של שייכות, כל אחד עם ציטוט והסבר.
2. זרות - "המואביה": "ותאמר רות המואביה" (ב, ב; ב, כא) - הכינוי מזכיר שוב ושוב שהיא מעם זר, גם כשהיא פועלת למען משפחת נעמי.
3. זרות - "נכריה": "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה" (ב, י) - רות עצמה רואה את עצמה זרה, ולכן מופתעת מהיחס הטוב.
4. שייכות - "בתי": "לכי בתי" (ב, ב), "הלוא שמעת בתי" (ב, ח) - נעמי ובועז פונים אליה כמו לבת: קרבה וחיבה.
5. שייכות - "כלתה": "ותאמר נעמי אל רות כלתה" (ב, כב) - רות נשארה חלק ממשפחת נעמי גם אחרי מות בעלה.
זרות: "המואביה" – "ותאמר רות המואביה" (רות ב, ב), "ותאמר רות המואביה" (רות ב, כא); "נכריה" – "ואנכי נכריה" (רות ב, י); (גם "נערה מואביה" – "נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדי מואב" (רות ב, ו)). שייכות: "בתי" – "לכי בתי" (רות ב, ב), "הלוא שמעת בתי" (רות ב, ח), "טוב בתי" (רות ב, כב); "כלתה" – "ותאמר נעמי אל רות כלתה" (רות ב, כב), "ותאמר נעמי לכלתה" (רות ב, כ).
3. רות ובועז בגורן (רות ג)
רות ובועז בגורן (רות ג)
פרק ג הוא פרק של לילה ושל סיכון. נעמי מתכננת, רות יורדת לגורן, ובועז מתעורר בחצות ומוצא אישה למרגלותיו. מה שהיה יכול להיגמר בבושה נגמר בהבטחה.
במדויק: חלקי הפרק: א-ה - התוכנית של נעמי: "הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך"; ו-ז - רות יורדת לגורן, "ותעש ככל אשר צותה חמותה"; ח-יג - בחצות: "ופרשת כנפך על אמתך כי גאל אתה", ובועז מברך, קורא לה "אשת חיל" ומספר שיש "גאל קרוב ממני"; יד-טו - רות קמה "בטרם יכיר איש את רעהו", ובועז נותן לה שעורים; טז-יח - רות מספרת לנעמי, ונעמי: "שבי בתי". הבגרות שואלת על המטרה של נעמי ודרכי הפעולה החשאיות שלה, על התעוזה של רות ועל הסיכון בירידה לגורן, על מראית עין, על השאלה למען מי פעלה נעמי, על הטענה שהנוכרייה ראויה לייעוד (ראיות מפרק ג), ועל "אשת חיל" בהשוואה למשלי לא. הרעיון הגדול: נשים יוזמות ומובילות לשינוי.
"היטבת חסדך האחרון מן הראשון" (רות ג, י) מחבר את הפרק לפרקים הקודמים: החסד הראשון הוא מה שעשתה לחמותה (רות ב, יא), והאחרון - שבחרה בגואל מן המשפחה "לבלתי לכת אחרי הבחורים". "אל תבואי ריקם אל חמותך" (רות ג, יז) עונה ל"וריקם השיבני ה׳" של נעמי (רות א, כא).
מבנה הפרק
הדמויות בפרק
הסיכון בירידה לגורן
מראית עין: איך רות נזהרת
מראית עין היא החשש שהתנהגות תיראה לא ראויה בעיני אחרים. רות עושה כמה פעולות כדי להימנע מכך:
בשאלה מבקשים פעולות של רות. "אל יודע כי באה האשה הגרן" (ג, יד) הם דברי בועז.
חסד במגילה: ראשון ואחרון
למען מי פעלה נעמי: שתי עמדות
השאלה בבגרות מתייחסת לפסוקים ו-יח, ולכן הראיות באות מהם.
בשאלת "לדעתך" בוחרים עמדה אחת, מנמקים מהפסוקים ומתייחסים גם לעמדה האחרת.
אל תתבלבלו בין שני משפטים דומים: "כל אשר תאמרי אלי אעשה" (ג, ה) - רות לנעמי; "כל אשר תאמרי אעשה לך" (ג, יא) - בועז לרות.
דוגמה א - למה בועז מכנה את רות אשת חיל
קראו משלי, פרק ל״א, פסוקים י׳–ל״א.
קראו גם רות, פרק ב׳, פסוקים ה׳–י״א ופרק ג׳, פסוקים ו׳–י״א.
(1) על פי פסוקים אלה, הסבירו מדוע בֹעז מכנה את רות "אשת חיל". (5 נקודות)
(2) אחת מן התכונות של אשת החיל במשלי היא חוכמתה.
הביאו מן הקטעים ברות דוגמה אחת לחוכמתה של רות, והסבירו את הדוגמה. (5 נקודות)
1. (1) איפה הכינוי: "כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את" (ג, יא). "חיל" כאן הוא מעלה מוסרית.
2. החסד לנעמי: "הגד הגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך" (ב, יא).
3. החסד האחרון: "היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר" (ג, י) - היא באה אל הגואל מהמשפחה.
4. חריצות: "ותבוא ותעמוד מאז הבקר ועד עתה" (ב, ז). והכול ידוע ברבים - "כל שער עמי", כמו ההלל "בשערים" במשלי.
5. (2) חוכמה: כשבועז נבהל ושואל "מי את", רות עונה "אנכי רות אמתך ופרשת כנפך על אמתך כי גאל אתה" (ג, ט). היא מציגה את עצמה בענווה ("אמתך"), הופכת מפגש לילי עמום לבקשה מכובדת, ומזכירה לבועז את חובתו כגואל - כמו אשת החיל ש"פיה פתחה בחכמה" (משלי לא, כו).
(1) "כי אשת חיל את" בא על מעלותיה המוסריות: החסד לנעמי ועזיבת ארצה ומשפחתה ("הגד הגד לי כל אשר עשית את חמותך..."), החסד "האחרון" – שבחרה בגואל מן המשפחה ולא "לכת אחרי הבחורים", וגם חריצותה ("מאז הבקר ועד עתה"); כל העיר יודעת זאת, כמו ההלל "בשערים" במשלי. (2) דוגמה אחת מוסברת, למשל: בגורן, כשבעז נבהל, רות עונה "ופרשת כנפך על אמתך כי גאל אתה" – היא מזהה את עצמה בענווה והופכת מפגש לילי עמום לבקשה מכובדת של גאולה ונישואין, ומזכירה לבעז את חובתו כגואל. אפשר גם: בקשת הרשות ללקט ("אלקטה נא") או שאלתה "מדוע מצאתי חן בעיניך".
דוגמה ב - נעמי: למען רות או למען עצמה
קרא רות, פרק ג׳, פסוקים ו׳–י״ח.
על פי המסופר בקטע שלפניך, יש הטוענים כי נעמי פעלה למען טובתה האישית, ויש הטוענים כי היא פעלה למען טובתה של רות.
האם לדעתך פעלה נעמי למען טובתה של רות או למען טובתה האישית? הסבר את תשובתך. (8 נקודות)
1. עמדה: בעיקר למען טובתה של רות.
2. נימוק מדברי נעמי: "ותבוא אל חמותה ותאמר מי את בתי" (ג, טז) ו"שבי בתי עד אשר תדעין איך יפל דבר" (ג, יח) - פנייה אוהבת ודאגה לסיום העניין לטובת רות.
3. נימוק מהתוצאה: רות מקבלת גואל ונישואים לאיש נכבד שמשבח אותה: "כי אשת חיל את" (ג, יא), "וגאלתיך אנכי חי ה׳" (ג, יג).
4. הצד השני: בועז שולח שעורים "אל תבואי ריקם אל חמותך" (ג, יז), והגאולה תשקם גם את משפחת נעמי.
5. הכרעה: טובתה של נעמי היא תוצאה נוספת; המניע העיקרי הוא הדאגה לרות.
עמדה: בעיקר למען טובתה של רות. נעמי פונה אליה בדאגה – "מי את בתי" (רות ג, טז), "שבי בתי" (רות ג, יח) – ומחכה לסיום מהיר של העניין לטובתה; התוכנית מביאה לרות גאולה ונישואין לאיש נכבד שמשבח אותה ("כי אשת חיל את" (רות ג, יא)). הצד השני: לנעמי יש גם תועלת – בעז שולח לה שעורים: "אל תבואי ריקם אל חמותך" (רות ג, יז), והגאולה תשקם גם את משפחתה ונחלתה. לדעתי טובתה של נעמי היא תוצאה משנית, והמניע העיקרי הוא דאגה לרות.
4. הגאולה ונישואי בועז ורות (רות ד)
הגאולה ונישואי בועז ורות (רות ד)
פרק ד עובר מהלילה בגורן אל אור היום בשער העיר. מה שהובטח בסתר נעשה בפומבי, לפני עדים. בסוף נולד בן, והמגילה מגיעה עד דוד.
במדויק: חלקי הפרק: א-ח - בועז בשער עם הגואל הקרוב ועם עשרה זקנים; הגואל מוותר: "לא אוכל לגאול לי" (ד, ו); ט-י - בועז מכריז "עדים אתם היום כי קניתי"; יא-יב - העם והזקנים מעידים ומברכים; יג-יז - הנישואים, הולדת עובד ודברי הנשים לנעמי; יח-כב - תולדות פרץ עד דוד. הבגרות שואלת על האופי המשפטי של האירוע (וקושרת אותו לפתיחת המגילה, "ויהי בימי שפט השפטים"), על קבלת הנישואים בעין יפה (העם והזקנים, ה׳, נשות העיר), ועל מטרת המגילה: להראות שאף שרות נוכרייה, היא ראויה לייעוד. הרעיונות הגדולים: שייכות וזרות, ודמויות שמשנות מסלולי חיים.
מבנה הפרק
אירוע משפטי בשער
הקשר לפתיחת המגילה: "ויהי בימי שפט השפטים" (א, א) - והמגילה מגיעה לשיאה במעמד משפטי.
מי מקבל את הנישואים בעין יפה
המגילה והייעוד: מרות עד דוד
יש הטוענים שאחת המטרות של המגילה היא להוכיח שאף שרות הייתה נוכרייה, היא הייתה ראויה למלא את הייעוד ההיסטורי שלה. הייעוד: "ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד" (ד, יז).
נעמי: מפרק א לפרק ד
המגילה סוגרת את מה שנפתח בפרק א. על פי הכתוב, מי שמשנה את מסלול חייה של נעמי היא רות, דרך הנישואים לבועז והבן שנולד:
בשאלה על האופי המשפטי מבקשים שתי דוגמאות שונות. "עדים אתם היום" בפסוק ט ובפסוק י היא אותה דוגמה; דוגמה שנייה היא לשון הקניין ("קניתי").
דוגמה - אירוע משפטי וקבלת הנישואים
קראו רות, פרק ד׳, פסוקים ט׳–י״ז.
(1) ספר רות נפתח במילים "ויהי בימי שפט השפטים".
בפרק ד׳, פסוקים ט׳–י״ג מתואר אירוע בעל אופי משפטי. הביאו שתי דוגמאות מן הכתוב לביסוס קביעה זו, והסבירו את דבריכם. (5 נקודות)
(2) בפסוקים י״א–י״ז מסופר כי העם והזקנים, ה׳ וכן נשות העיר קיבלו בעין יפה את הנישואים של בועז ורות.
בחרו בשניים מן הגורמים האלה (המסומנים בקו). בנוגע לכל אחד מהם, הביאו ראיה המעידה שהנישואים התקבלו בעין יפה. הסבירו את דבריכם. (5 נקודות)
1. (1) דוגמה ראשונה - עדים: "ויאמר בעז לזקנים וכל העם עדים אתם היום" (ד, ט), והם עונים "ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים" (ד, יא) - בשער, לפני זקנים, כמו בבית דין.
2. דוגמה שנייה - לשון קניין: "כי קניתי את כל אשר לאלימלך" (ד, ט), "וגם את רות המאביה אשת מחלון קניתי לי לאשה" (ד, י) - העברת בעלות, עם מטרה משפטית: "להקים שם המת על נחלתו" (ד, י).
3. (2) העם והזקנים: "יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל" (ד, יא) - הם משווים את המואבייה לאמהות האומה.
4. ה׳: "ויתן ה׳ לה הריון ותלד בן" (ד, יג) - ברכת פריון. (אפשר גם נשות העיר: "ברוך ה׳ אשר לא השבית לך גאל היום", ד, יד.)
(1) (א) עדים: "עדים אתם היום" (ד, ט; ד, י), והעם והזקנים עונים "עדים" (ד, יא) – כמו בבית דין. (ב) לשון קנייה וקניין: "כי קניתי את כל אשר לאלימלך" (ד, ט), "קניתי לי לאשה" (ד, י) – העברת בעלות בנוכחות זקנים בשער. אפשר גם: המטרה המשפטית "להקים שם המת על נחלתו" (ד, י). (2) העם והזקנים: ברכה "יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה" (ד, יא). ה׳: "ויתן ה׳ לה הריון ותלד בן" (ד, יג) – ברכת פריון. נשות העיר: "ברוך ה׳ אשר לא השבית לך גאל היום" (ד, יד), ושבח לרות "טובה לך משבעה בנים" (ד, טו).
5. הבקשה אחר האהוב (שיר השירים ג)
הבקשה אחר האהוב (שיר השירים ג)
שיר השירים ג הוא שיר, לא סיפור. יש בו שתי תמונות של לילה: נערה שלא מוצאת מנוחה עד שהיא מוצאת את אהובה, ומלך שישן מוקף שישים גיבורים.
במדויק: הפרק בנוי משתי יחידות: א-ה - הנערה מחפשת את "שאהבה נפשי" במיטתה ובעיר, פוגשת את השמרים, מוצאת אותו ומביאה אותו "אל בית אמי", ומשביעה את בנות ירושלם "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ"; ו-יא - מיטתו ואפריונו של שלמה, ו"ביום חתנתו וביום שמחת לבו". הבגרות שואלת על הביטויים החוזרים ("בקשתיו ולא מצאתיו", "את שאהבה נפשי"), על חלום או מציאות, על יוזמה ואומץ של הנערה, על רצון להינשא מול השבועה, ועל שלמה: שלום ושפע, האדרה או ביקורת, ובהשוואה לנערה. הרעיונות הגדולים: נשים יוזמות, ואהבה.
מבנה הפרק
הדמויות בשיר
קריאת שיר בשיר השירים
1. מי מדבר ואל מי: הדוברת היא הנערה ("על משכבי", "בקשתי"); בפסוק ה היא פונה ל"בנות ירושלם", ובפסוק יא נקראות "בנות ציון".
2. מחלקים ליחידות: א-ה (הנערה) ו-ו-יא (שלמה), ומשווים ביניהן.
3. ביטויים חוזרים: מחפשים, סופרים כמה פעמים הם חוזרים, ושואלים מה החזרה מבטאת.
4. זמן ומקום: לילה, מיטה, עיר, שווקים, בית האם - פרטים שעוזרים להכריע בין חלום למציאות.
5. שתי קריאות: בשאלת "יש הטוענים... ויש הטוענים" לכל קריאה מביאים ציטוט אחר מאותה יחידה.
חלום או מציאות
הנערה: בעלת יוזמה ונטולת פחד
רצון להינשא, השבועה וטקס החתונה
שלמה: שלום ושפע, האדרה או ביקורת
השוואה: שנת הלילה של הנערה ושל שלמה
רוחמה וייס: "פרק ג' הקצר מציע התבוננות מרתקת על שנת הלילה של אנשים שלא יודעים מנוח".
מי מוצג באופן חיובי יותר? עמדה מנומקת: הנערה - אמיצה ופעילה, ומשיגה את מבוקשה מתוך אהבה; או שלמה - מלך מפואר ביום חתונתו וביום שמחת לבו (ג, יא).
דוח התובנות של חורף תשפ״ב על השאלה בשאלון 1262 על שיר השירים ג: "מיומנות ההשוואה לקתה בחסר. כמו כן יש ללמוד את מאפייני הז'אנר הנקרא שירה מקראית". בהשוואה בין הנערה לשלמה קובעים נקודת השוואה אחת, ומביאים ציטוט מכל אחד משני התיאורים.
דוגמה א - שני הביטויים החוזרים בפסוקים א-ד
קראו שיר השירים, פרק ג׳.
בפסוקים א׳–ד׳ יש שני ביטויים חוזרים: האחד מוזכר פעמיים בפסוקים א׳–ב׳, והאחר מוזכר ארבע פעמים בפסוקים א׳–ד׳.
ציינו מה הם שני הביטויים החוזרים, והסבירו מה כל אחד מהם מבטא. (8 נקודות)
1. סופרים: "בקשתיו ולא מצאתיו" בסוף פסוק א ובסוף פסוק ב - פעמיים. "את שאהבה נפשי" בפסוקים א, ב, ג ו-ד - ארבע פעמים.
2. "בקשתיו ולא מצאתיו" (ג, א; ג, ב): הנערה מחפשת שוב ושוב - במיטה ואחר כך בעיר - ולא מוצאת. החזרה מבטאת תסכול, כמיהה וחיפוש ממושך.
3. "את שאהבה נפשי" (ג, א-ד): היא לא אומרת את שמו; היא מגדירה אותו רק דרך אהבתה, אהבה של כל הנפש. החזרה מבטאת את עוצמת האהבה.
"בקשתיו ולא מצאתיו" (פעמיים, א–ב) – תסכול, כמיהה וחיפוש ממושך שאינו מצליח. "את שאהבה נפשי" (ארבע פעמים, א–ד) – עוצמת האהבה; האהוב מוגדר רק דרך אהבתה, אהבה של כל הנפש.
דוגמה ב - תקופת שלמה: שלום ושפע
קראו שיר השירים, פרק ג׳, פסוקים ז׳–י״א.
יש הטוענים שתקופת מלכותו של שלמה הייתה תקופה של שלום ושל שפע.
(1) לפי פסוקים אלה, הביאו ראיה אחת שעשויה לתמוך בטיעון זה וראיה אחת שעשויה לסתור אותו. הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (8 נקודות)
1. מה נשאלים: ראיה אחת לכל צד, מפסוקים ז-יא בלבד.
2. תמיכה - שפע: "אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון" (ג, ט), "עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן" (ג, י) - חומרים יקרים מאוד: עושר ומסחר עם ארצות רחוקות.
3. סתירה - שלום: "הנה מטתו שלשלמה ששים גברים סביב לה מגברי ישראל" (ג, ז), "כלם אחזי חרב מלמדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות" (ג, ח) - המלך צריך שמירה חמושה, ויש "פחד בלילות": התקופה אינה שלווה לגמרי.
תמיכה (שפע): האפריון עשוי "מעצי הלבנון" (ט), "עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן" (י) – חומרים יקרים מאוד, עושר ומסחר עם ארצות רחוקות. סתירה (שלום): סביב מיטתו "ששים גברים... כלם אחזי חרב מלמדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות" (ז–ח) – צורך בשמירה חמושה ובפחד מתמיד, ולא שלום שלם.
6. אשת חיל (משלי לא)
אשת חיל (משלי לא, י-לא)
"אשת חיל" הוא שיר הלל לאישה: לא על יופייה, אלא על מה שהיא עושה - בבית, בשוק, בשדה ולמען העני.
במדויק: השיר (משלי לא, י-לא) נפתח בשאלה "אשת חיל מי ימצא" (לא, י), מתאר את מעשיה - מלאכת יד, מסחר, קניית שדה, ניהול הבית, צדקה וחכמה (לא, יג-כז), את ההלל של בניה ובעלה (לא, כח-כט), ומסתיים בקביעה "שקר החן והבל היפי אשה יראת ה׳ היא תתהלל" (לא, ל) וב"ויהללוה בשערים מעשיה" (לא, לא). הבגרות שואלת על שלושה תחומי עיסוק, על המעמד החברתי שלה ושל בעלה, על פסוק ל (איזו השקפת עולם הוא מבטא, למה הוא בא לקראת הסוף, והאם ערכיו באים לידי ביטוי היום), ועל ההשוואה לרות, שבועז מכנה "אשת חיל". הרעיון הגדול: תפיסות משותפות ושונות במגילת רות, שיר השירים ובמשלי.
מבנה השיר
תחומי העיסוק של אשת החיל
הדמויות בשיר ומעמדן
מעמד חברתי גבוה: הבעל יושב "עם זקני ארץ" (לא, כג), היא לובשת "שש וארגמן" (לא, כב), ויש לה נערות (לא, טו).
פסוק ל: "שקר החן והבל היפי"
השקפת העולם: החן והיופי החיצוניים מטעים וחולפים ("שקר", "הבל"); הערך האמיתי פנימי - יראת ה׳ והמעשים.
למה הפסוק בא לקראת סוף השיר:
•זה הסיכום וההערכה של השיר: לאורך כל השיר לא הוזכר יופייה, רק מעשיה.
•יראת ה׳ מוצגת כשורש של מה שתואר קודם: החריצות, הנדיבות ו"תורת חסד" (לא, כו).
•הפסוק האחרון מחזק: "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה" (לא, לא) - השבח הוא על המעשים.
השוואה: אשת החיל במשלי ורות
דוח התובנות של חורף תשפ״ב על החלק הזה של שאלון 1262 (על אהבה וחסד ובין שאול לדוד): בשאלות של הפקת מידע התלמידים הצליחו, "אך כאשר מתבקשת הבנה רחבה ומעמיקה של הטקסט, כגון היקש השוואה, ניכר קושי בכך". בהשוואה בין משלי לרות מביאים ציטוט מכל ספר באותה נקודת השוואה.
שלושה תחומים שונים. "דרשה צמר ופשתים" (לא, יג) ו"ידיה שלחה בכישור" (לא, יט) הם אותו תחום - מלאכת יד. גם "כאניות סוחר" (לא, יד) ו"סדין עשתה ותמכר" (לא, כד) - תחום אחד, מסחר.
"אשת חיל" מופיע גם ברות וגם במשלי: ברות זה כינוי שבועז נותן לרות (רות ג, יא), ובמשלי - פתיחת השיר (משלי לא, י). בשאלת השוואה כותבים ליד כל ציטוט מאיזה ספר הוא.
בשאלה "יש הטוענים כי הנאמר על אשת החיל במשלי, פרק ל״א, פסוק ל׳ מבטא ערכים שאינם באים לידי ביטוי בחיינו היום" אין תשובה אחת נכונה: כותבים עמדה ברורה (מסכימים או לא) ומנמקים.
דוגמה - תחומי העיסוק ושקר החן
קראו משלי, פרק ל״א, פסוקים י׳–ל״א.
(1) ציינו שלושה תחומי עיסוק שונים של אשת החיל. בססו את דבריכם על הכתוב. (4 נקודות)
(2) "שקר החן והבל היפי אשה יראת ה׳ היא תתהלל" (פסוק ל׳).
לדעתכם, מדוע בחר הכתוב להזכיר קביעה זו לקראת סוף מזמור ההלל לאשת החיל? נמקו את דבריכם. (6 נקודות)
1. (1) שלושה תחומים שונים, ציטוט לכל אחד: ייצור אריגים - "דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה" (לא, יג); מסחר - "סדין עשתה ותמכר וחגור נתנה לכנעני" (לא, כד); קניית קרקע וחקלאות - "זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם" (לא, טז).
2. (2) עמדה: הפסוק הוא הסיכום וההערכה של השיר כולו.
3. נימוק ראשון: לאורך השיר לא הוזכר יופייה, רק מעשיה. בסוף נאמר במפורש שהחן "שקר" והיופי "הבל" - חולפים ואינם מעידים על האדם.
4. נימוק שני: יראת ה׳ היא השורש של כל מה שתואר: החריצות, הנדיבות לעני ו"תורת חסד" (לא, כו). לכן הפסוק האחרון: "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה" (לא, לא).
(1) שלושה מאלה, כל אחד עם פסוק: ייצור טקסטיל ("דרשה צמר ופשתים"), מסחר ("סדין עשתה ותמכר", "כאניות סוחר"), קניית קרקע וחקלאות ("זממה שדה ותקחהו... נטעה כרם"); אפשר גם ניהול משק הבית, צדקה ("כפה פרשה לעני"), הוראת חכמה וחסד. (2) עמדה מנומקת, למשל: הפסוק מסכם ומעריך – לאורך השיר לא הוזכר יופייה אלא מעשיה, ובסוף נאמר במפורש שהחן והיופי חולפים ואינם מעידים על האדם; יראת ה׳ היא מקור כל מעלותיה (חריצות, נדיבות, "תורת חסד"), ולכן היא שראויה להלל, כפי שמסכם הפסוק האחרון: "ויהללוה בשערים מעשיה".