ספרות החכמה: הרהורים על החיים
בנושא הזה אין עלילה של עם, של מלחמות או של מלכים. יש בו אדם אחד ששואל את השאלות הגדולות: למה צדיק סובל? יש טעם לעמל ולחכמה, אם כולם מתים בסוף? ספר איוב וספר קהלת שואלים את השאלות האלה בגלוי, ולא תמיד נותנים תשובה אחת.
במדויק: במיקוד של תשפ"ז לומדים איוב א, ב, ג, ד (פסוקים א–ט) ול"ח (פסוקים א–כ"ו), וקהלת א ו-ב. הרעיונות הגדולים שהחוזר מונה לנושא: "במה נבחנת צדיקותו של אדם", "מבחן האמונה בעתות משבר", "המתח בין התוכנית האלוהית והבחירה החופשית", "הבנת הצדק האלוהי אל מול המציאות", "יתרונות ומגבלות החכמה של האדם" ו"תפיסות משותפות בין ספר קהלת לספר איוב".
איוב י"ג, איוב מ׳ (א–ה), איוב מ"ב וקהלת ג׳ (א–י"ב) נמצאים בתוכנית המלאה, אבל החוזר מונה אותם בין הפרקים שלא נלמדים במיקוד. לכן הם לא נכנסו לסיכום.
צדיק וטוב לו, רשע ורע לו
הרבה סיפורים בתנ"ך בנויים על הנחה פשוטה: מי שעושה טוב מקבל טוב, ומי שחוטא נענש. ספר איוב לוקח את ההנחה הזאת ובודק אותה על אדם שהוא צדיק, ובכל זאת סובל.
במדויק: תורת הגמול ("צדיק וטוב לו, רשע ורע לו") היא התפיסה שיש התאמה ישירה בין מעשי האדם לגורלו בעולם הזה: הצדיק זוכה לשכר (עושר, משפחה, בריאות), והרשע נענש. באיוב א, א–ד התפיסה עולה מהסמיכות בין צדקת איוב לברכה שלו; אליפז אומר אותה במפורש (איוב ד, ז–ט); והסבל של איוב, שעל פי פרקי הפתיחה אינו עונש, מערער עליה.
אמונה התלויה בדבר
השאלה שפותחת את ספר איוב היא לא "למה איוב סובל", אלא "למה איוב ירא את ה׳". אם הוא ירא את ה׳ כי טוב לו, מה יקרה כשיהיה לו רע?
במדויק: השטן שואל "החנם ירא איוב אלהים" (איוב א, ט): לטענתו, יראת האלוהים של איוב תלויה בהגנה ובברכה. שני הניסיונות (איוב א–ב) בודקים אם יש אמונה שאינה תלויה בדבר. זה הרעיון הגדול "אמונה התלויה בדבר או שאינה תלויה בדבר".
הבל: מה תכלית קיומו של האדם
קהלת מתבונן בעולם ומגיע למסקנה קשה: הכול חוזר על עצמו, אין שום דבר חדש, ואחרי המוות אף אחד לא זוכר. אז בשביל מה לעמול?
במדויק: "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" (קהלת א, ב). קהלת בודק את הטבע, את החכמה, את העושר ואת השמחה, ובכל פעם שואל מה ה"יתרון" שנשאר לאדם. הרעיונות הגדולים: "מה תכלית קיומו של האדם אם הבל הם חייו" ו"יתרונות ומגבלות החכמה של האדם".
1. צדיקות איוב ושני הניסיונות (איוב א-ב)
צדיקות איוב והניסיון
ספר איוב נפתח כמו סיפור עם: איש צדיק, עשיר ומאושר. ואז, בלי שהוא יודע למה, הוא מאבד את רכושו, את ילדיו ואת בריאותו. הקורא יודע מה שאיוב לא יודע: מאחורי הכול עומד ויכוח בשמים על השאלה אם הצדיקות שלו אמיתית.
במדויק: הפרקים בנויים כך: הצגת איוב כצדיק ומבורך (א, א–ה); מעמד בשמים – ה׳ אומר "אין כמהו בארץ" (א, ח) והשטן עונה "החנם ירא איוב אלהים" (א, ט); הניסיון הראשון – אובדן הרכוש והילדים, ותגובת איוב: "ה׳ נתן וה׳ לקח יהי שם ה׳ מברך" (א, כא); מעמד שני בשמים – "עור בעד עור" (ב, ד); הניסיון השני – הפגיעה בגוף, ותשובת איוב לאשתו: "גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל" (ב, י). בסוף באים רעיו ויושבים איתו בשתיקה (ב, יג). השאלות שחוזרות: תפיסת הגמול בפסוקים א–ד (הסמיכות בין הצדקות לברכה); המחלוקת בין ה׳ לשטן ושני הטיעונים של השטן ("שכת בעדו", "מעשה ידיו ברכת", א, י); האמצעים הרטוריים בבשורות; מדוע לדברי השטן איוב לא קילל ("עור בעד עור", ב, ד); וההבדל בין התגובה בפרק א לתגובה בפרק ב. הרעיונות הגדולים: "במה נבחנת צדיקותו של אדם" ו"אמונה התלויה בדבר או שאינה תלויה בדבר".
פרקים א–ב הם הרקע לכל הפרקים שאחריהם. הקורא יודע על המחלוקת בשמים, ואיוב ורעיו לא יודעים. לכן כשאיוב מקלל את יומו (איוב ג), כשאליפז אומר "מי הוא נקי אבד" (איוב ד, ז) וכשה׳ שואל "איפה היית ביסדי ארץ" (איוב לח, ד), כדאי לחזור לשאלה של השטן ולדברי ה׳ "איש תם וישר" (איוב א, ח).
מבנה איוב א–ב
הדמויות באיוב א–ב
מילים מנחות, אמצעים ומושגים באיוב א–ב
שאלה על תפיסת גמול
1. מגדירים את התפיסה במשפט אחד: "צדיק וטוב לו" – יש התאמה ישירה בין מעשי האדם לגורלו בעולם הזה.
2. מראים איפה היא בכתוב, גם כשהיא לא נאמרת במפורש: סמיכות בין פסוקים, מספרים, מבנה.
3. מי אומר אותה ומי מערער עליה: המספר (איוב א, א–ד), השטן ("החנם", איוב א, ט), אליפז (איוב ד, ז–ט), והסבל של איוב עצמו.
4. אם נשאלת עמדה (למשל אם התפיסה מנחמת את איוב או מצערת אותו): עמדה אחת, נימוק וציטוט.
דוח התובנות של קיץ תשפ"ה: "היה קושי בהבנת המושג תפיסת הגמול, האימננטית לטקסט באיוב". לא מספיק לצטט את פסוקים ב–ד: קודם מגדירים את המושג, ואחר כך מסבירים שהסמיכות בין הצדקות של איוב (א, א) לברכה שלו (א, ב–ד) היא שמבטאת אותו.
באותו מועד, בשאלה על הבשורות (א, יג–יט), "זיהוי האמצעים הרטוריים והמסר המועבר באמצעותם נתקל בקושי". נותנים שם לאמצעי (חזרה, "עוד זה מדבר וזה בא"), מצטטים, ומסבירים איך הוא מעצים את הבשורה.
דוח התובנות של חורף תשפ"ד, על אחד השאלונים באותו מועד: השאלה "מדוע לדברי השטן איוב לא קילל את אלוהים" הייתה הפריט הקשה ביותר בשאלון, אף שזו "שאלה מאד בסיסית לסיפורו של איוב". אותה שאלה נשאלה גם בשאלון 1261 (קיץ תשפ"ב). התשובה בפרק ב: "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (ב, ד) – לפי השטן, איוב השלים עם האובדן כי גופו לא נפגע.
אל תבלבלו בין שתי התגובות. בפרק א איוב מברך: "יהי שם ה׳ מברך" (א, כא), והמספר אומר "לא חטא איוב" (א, כב). בפרק ב אין ברכה, רק שאלה: "גם את הטוב נקבל... ואת הרע לא נקבל", והמספר אומר "לא חטא איוב בשפתיו" (ב, י). ההבדל הזה נשאל בבגרות.
דוגמה א - תפיסת הגמול "צדיק וטוב לו" בפתיחת הספר
קראו איוב, פרק א׳, פסוקים א׳–ד׳.
מהי תפיסת הגמול "צדיק וטוב לו", וכיצד היא באה לידי ביטוי בפסוקים א׳–ד׳? הסבירו את דבריכם. (8 נקודות)
1. הגדרה: "צדיק וטוב לו" – מעשי האדם קובעים את גורלו: הצדיק זוכה לטוב בעולם הזה, והרשע נענש.
2. הצדקות (פסוק א): "והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע" (איוב א, א).
3. הברכה (פסוקים ב–ד): "ויולדו לו שבעה בנים ושלוש בנות" (איוב א, ב); "ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים" (איוב א, ג), עד ש"ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם"; ומשפחה מאוחדת: "והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו" (איוב א, ד).
4. איך זה מבטא את התפיסה: הכתוב לא אומר "בגלל", אבל הברכה באה מיד אחרי הצדקות. הסמיכות יוצרת אצל הקורא תחושה של סיבה ותוצאה: איוב מבורך כי הוא צדיק.
הגמול הישיר: מעשי האדם קובעים את גורלו – הצדיק זוכה לטוב בעולם הזה. איוב מוצג כצדיק (פסוק א׳) ומיד אחר כך כמבורך בבנים ובבנות, ברכוש עצום ובמשפחה מאוחדת (ב׳–ד׳); הסמיכות מבטאת קשר סיבתי.
דוגמה ב - המחלוקת בין ה׳ לשטן והעולות של איוב
קראו איוב, פרק א׳, פסוקים ז׳–י״ב.
(1) מהי המחלוקת בין ה׳ ובין השטן בנוגע לצדיקותו של איוב? כתבו שני טיעונים שהשטן מביא לחיזוק דבריו. הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (4 נקודות)
(2) קראו איוב, פרק א׳, פסוק ה׳.
מצד אחד אפשר לטעון כי התנהגותו של איוב בפסוק ה׳ עולה בקנה אחד עם דברי השטן (שאותם כתבתם בתת־סעיף 1), ומצד אחר אפשר לטעון כי התנהגותו אינה עולה בקנה אחד עם דברי השטן. נמקו כל אחת מן הטענות. (4 נקודות)
1. (1) עמדת ה׳: "כי אין כמהו בארץ איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע" (איוב א, ח) – הצדקות של איוב אמיתית.
2. עמדת השטן: "החנם ירא איוב אלהים" (איוב א, ט) – הוא ירא את ה׳ כי זה משתלם לו.
3. שני הטיעונים של השטן: ההגנה – "שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב" (איוב א, י); והברכה – "מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ" (איוב א, י). ומכאן ההצעה: "ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך" (איוב א, יא).
4. (2) עולה בקנה אחד: איוב מקריב עולות על חטא שאולי לא היה, "ככה יעשה איוב כל הימים" (איוב א, ה) – אפשר לקרוא בזה עבודה קבועה מתוך חשש לאבד את הברכה.
5. אינו עולה בקנה אחד: איוב דואג לחטא נסתר "בלבבם" (איוב א, ה) של בניו, ואינו מבקש דבר לעצמו – יראה כנה, לא "חנם".
(1) ה׳: איוב צדיק אמיתי, "אין כמהו"; השטן: "החנם ירא איוב אלהים" – צדקתו תלויה בטובה. טיעונים: ה׳ גונן עליו ("שכת בעדו... מסביב"); ה׳ בירך את מעשה ידיו ומקנהו. (2) עולה בקנה אחד – עבודה טקסית מתוך חרדה לשמור על ברכתו ("ככה יעשה איוב כל הימים"); לא עולה – דאגה כנה גם לחטא נסתר שבלב, בלי לבקש דבר לעצמו.
2. איוב מקלל את יומו (איוב ג)
איוב מקלל את יומו
אחרי שבעה ימים של שתיקה, איוב פותח את פיו. השטן אמר שאיוב יקלל את ה׳. איוב אכן מקלל, אבל את היום שבו נולד. זה הפרק שבו שומעים בפעם הראשונה את הכאב שלו במילים.
במדויק: הפרק בנוי כך: הפתיחה – "ויקלל את יומו" (ג, א); קללת היום והלילה (ג–י) – שיימחקו מלוח השנה ("יאבד יום אולד בו"), שיחשכו ("היום ההוא יהי חשך"), ושכוחות לא אנושיים יקללו אותם ("יקבהו אררי יום העתידים ערר לויתן"); המוות כמצב אידיאלי (יא–יט) – "למה לא מרחם אמות", כי בקבר יש מנוחה, שוויון וחירות; גורל הסובלים וגורלו של איוב (כ–כו) – "למה יתן לעמל אור", "ויבא רגז". השאלות שחוזרות: האם השטן צדק, למה איוב רואה במוות מצב אידיאלי, ואיך הפרק מתיישב עם דבריו בפרק ב, י.
הפרק מתחבר לכל שאר הפרקים בנושא: דברי השטן "על פניך יברכך" (איוב א, יא; ב, ה); דברי איוב "גם את הטוב נקבל" (איוב ב, י); תגובת אליפז "כי עתה תבוא אליך ותלא" (איוב ד, ה); מענה ה׳ "הנגלו לך שערי מות" (איוב לח, יז); וגם קהלת, שרואה במוות בעיה ולא נחמה (קהלת ב, טו–טז).
מבנה איוב ג
הדובר והדמויות באיוב ג
מילים מנחות, אמצעים ומושגים באיוב ג
השוואות לאיוב ג
דוח התובנות של חורף תשפ"ד כותב ש"יש להכיר את הסיפור השלם שמוצג בספר", כי "דבריו בפרק ג׳ משקפים את התהליך" שאיוב עובר. אי אפשר להסביר את הקללה בלי פרקים א–ב: הבשורות, דברי השטן והמשפט "גם את הטוב נקבל".
בשאלה על גורל כלל בני האדם (כ–כב) ועל גורלו של איוב (כג–כו), דוח התובנות של חורף תשפ"ד מסביר שהסעיף היה הקשה ביותר בבחינה, כי "נדרשו התלמידים ליצור היקש משני מקורות של פסוקים, ולהגיע למסקנה כוללת". לא מתארים כל קבוצה לחוד: כותבים במפורש מה משותף לשתיהן.
דוגמה א - השורש ב-ו-א וגורלם של הסובלים
קראו איוב, פרק ג׳, פסוקים כ׳–כ״ו.
(1) איוב מתאר את גורל כלל בני האדם בפסוקים כ׳–כ״ב ואת גורלו האישי בפסוקים כ״ג–כ״ו.
על פי פסוקים אלה, הסבירו מה משותף לכלל בני האדם ולאיוב בנוגע לגורלם. בססו את דבריכם על הכתוב. (5 נקודות)
(2) מהו השורש המנחה החוזר שלוש פעמים בפסוקים כ״ד–כ״ו?
הסבירו כיצד החזרה מדגישה את סבלו של איוב. בססו את דבריכם על הכתוב. (5 נקודות)
1. (1) כלל הסובלים: "למה יתן לעמל אור וחיים למרי נפש" (איוב ג, כ); הם "המחכים למות ואיננו" (איוב ג, כא), ושמחים "כי ימצאו קבר" (איוב ג, כב).
2. איוב: "לגבר אשר דרכו נסתרה ויסך אלוה בעדו" (איוב ג, כג) – גם הוא בלי מוצא, וה׳ סגר עליו.
3. המשותף: כולם חיים חיים שאינם רוצים בהם, ומשתוקקים למוות שאינו בא. ה׳ נותן להם "אור" דווקא כשהם רוצים למות.
4. (2) השורש: ב-ו-א – "כי לפני לחמי אנחתי תבא" (איוב ג, כד), "ואשר יגרתי יבא לי" (איוב ג, כה), "ולא נחתי ויבא רגז" (איוב ג, כו).
5. מה החזרה מדגישה: הסבל "בא" שוב ושוב, מכל כיוון, ואי אפשר לעצור אותו. ולעומתו המוות המיוחל "איננו" (איוב ג, כא).
(1) המשותף: הסובלים כולם, ואיוב בתוכם, חיים חיים שאינם רוצים בהם ומשתוקקים למוות שאינו בא; ה׳ נותן אור וחיים למרי נפש, ואיוב – דרכו נסתרה וה׳ "סך בעדו". (2) השורש ב-ו-א: "תבא", "יבא לי", "ויבא רגז" – הסבל בא שוב ושוב, מכל כיוון, בלי הפסקה ובלי שאפשר לעצור אותו; לעומתו המוות המיוחל "איננו".
דוגמה ב - המוות בעיני איוב ובעיני קהלת
קראו איוב, פרק ג׳, פסוקים י״ג–כ׳.
(1) על פי פסוקים אלה, הביאו שני יתרונות שיש בעיני איוב למוות על פני החיים. הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (5 נקודות)
(2) קראו גם קהלת, פרק ב׳, פסוקים ט״ו–ט״ז.
גם קהלת מתייחס למוות. הסבירו את ההבדל בין דעתו של קהלת על המוות ובין דעתו של איוב על המוות. בססו את דבריכם על הכתוב. (5 נקודות)
1. (1) יתרון ראשון – מנוחה: "כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי" (איוב ג, יג); "ושם ינוחו יגיעי כח" (איוב ג, יז). במוות הכאב נפסק.
2. יתרון שני – שוויון וחירות: "קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדניו" (איוב ג, יט); "יחד אסירים שאננו לא שמעו קול נגש" (איוב ג, יח).
3. (2) הפרמטר: מה המוות עושה לאדם.
4. קהלת: "ולמה חכמתי אני אז יתר" (קהלת ב, טו); "ואיך ימות החכם עם הכסיל" (קהלת ב, טז) – המוות מבטל את היתרון של החכם, ולכן "גם זה הבל".
5. ההבדל: אצל שניהם המוות משווה בין כולם, אבל איוב רואה בזה נחמה, וקהלת רואה בזה סיבה לייאוש.
(1) מנוחה ושקט מן הסבל – "שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי", "שם ינוחו יגיעי כח"; שוויון וחירות – "קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדניו", האסירים לא שומעים קול נוגש. (2) לאיוב המוות הוא יתרון – מנוחה ושחרור; לקהלת המוות הוא בעיה – הוא משווה בין החכם לכסיל ומבטל את ערך החוכמה והזיכרון ("ואיך ימות החכם עם הכסיל", "גם זה הבל"). אצל שניהם המוות משווה בין כולם, אך איוב רואה בזה נחמה וקהלת – סיבה לייאוש.
3. תשובת אליפז התימני (איוב ד)
תשובת אליפז
אליפז הוא הראשון מהרעים שעונה לאיוב, אחרי שאיוב קילל את יומו. הוא מזכיר לאיוב שבעבר הוא עצמו חיזק אחרים, ומציע לו להחזיק ברעיון אחד: הצדיק לא אובד.
במדויק: במיקוד לומדים רק את פסוקים א–ט. ג–ה: העבר מול ההווה – בעבר איוב חיזק אחרים ("הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק", ג), ועכשיו, כשהצרה באה אליו, הוא נשבר ("כי עתה תבוא אליך ותלא תגע עדיך ותבהל", ה). ו: התקווה – "הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך". ז–ט: תורת הגמול – "זכר נא מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו" (ז), והרשעים קוצרים את מה שזרעו (ח). אליפז נשען על מה שראה בעיניו: "כאשר ראיתי" (ח). השאלות שחוזרות: מה ההבדל בין איוב בעבר לאיוב בהווה, האם יש בדברי אליפז ביקורת או עידוד, האם טענת פסוק ה תואמת את איוב בפרק ב, מהי תפיסת הגמול ואם היא מנחמת או מצערת, ועל מה אליפז מסתמך. הרעיון הגדול: "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו".
הקורא יודע מה שאליפז לא יודע: ה׳ עצמו אמר על איוב "איש תם וישר" (איוב א, ח), ועל פי פרקים א–ב הסבל שלו הוא ניסיון ולא עונש. לכן אפשר להשוות את דברי אליפז לפרקים א–ב, ואת תורת הגמול שלו לפתיחת הספר (איוב א, א–ד).
מבנה איוב ד, א–ט
אליפז: ביקורת או עידוד
מושגים ואמצעים בדברי אליפז
השוואות לדברי אליפז
דוח התובנות של קיץ תשפ"ד: ההישגים בנושא היו טובים, "למעט בסעיף ג׳ שהיה קושי בהבנת המושג תפיסת הגמול שכל כך מאפיינת את פרקי הלימוד באיוב". בשאלה על פסוקים ז–ט מתחילים בשם התפיסה ובהגדרה, ורק אחר כך מצטטים.
בשאלת "ביקורת או עידוד" (חורף תשפ"ב), דוח התובנות כותב שבסעיף הזה "נדרשה הבנה מהותית של ספר איוב והסוגיה הנידונה בו, היה קושי רב לענות על הנדרש". כדי להסביר למה דברי אליפז יכולים לפגוע, צריך לזכור שעל פי פרקי הפתיחה איוב צדיק והסבל שלו אינו עונש (איוב א, ח).
מצטטים רק מפסוקים א–ט. ההמשך של דברי אליפז בפרק ד לא נמצא במיקוד, והשאלות בבגרות מפנות רק לפסוקים האלה.
דוגמה א - תפיסת הגמול של אליפז: נחמה או צער
קראו איוב, פרק ד׳, פסוקים ז׳–ט׳.
(1) מהי תפיסת הגמול העולה מפסוקים אלה? הסבירו את תשובתכם, ובססו אותה על הפסוקים.
(2) לדעתכם, האם תפיסת גמול זו עשויה לנחם את איוב או עלולה לצער אותו? נמקו את דעתכם.
1. (1) שם התפיסה: תפיסת גמול ישירה ומלאה – שכר ועונש בעולם הזה, מידה כנגד מידה.
2. הצדיק: "זכר נא מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו" (איוב ד, ז) – הצדיק לא אובד.
3. הרשע: "כאשר ראיתי חרשי און וזרעי עמל יקצרהו" (איוב ד, ח); "מנשמת אלוה יאבדו" (איוב ד, ט) – הרשע מקבל את מה שזרע.
4. המסקנה שמשתמעת: מי שסובל – כנראה חטא.
5. (2) עמדה: למשל, לצער. אם הנקי לא אובד, ואיוב איבד הכול, אז איוב כנראה חטא. אליפז מוסיף לסבל האשמה, והקורא יודע שאיוב "תם וישר" (איוב א, א).
6. אפשר גם: לנחם – "תקותך ותם דרכיך" (איוב ד, ו): אם איוב צדיק, הוא לא יאבד, וסבלו זמני.
(1) תפיסת גמול ישירה ומלאה (שכר ועונש בעולם הזה, מידה כנגד מידה): הצדיק ("נקי", "ישרים") לא אובד; הרשע מקבל את מה שזרע ("חרשי און וזרעי עמל יקצרהו") ונכחד ברוח אפו של האל. מכאן: מי שסובל – כנראה חטא. (2) עמדה מנומקת. למשל: לצער – משתמע ממנה שאיוב חטא, שהרי הוא סובל; זה מוסיף לייסוריו האשמה שאינה צודקת (הקורא יודע שאיוב תם וישר). אפשר גם: לנחם – אם איוב צדיק, "תקותך ותם דרכיך" – הוא לא יאבד, וסבלו זמני.
דוגמה ב - טענת אליפז מול איוב בפרק ב
קראו איוב, פרק ד׳, פסוק ה׳ וגם איוב, פרק ב׳, פסוקים ז׳–י״ג.
האם טענתו של אליפז כלפי איוב בפסוק ה׳ תואמת את ההתנהגות של איוב המתוארת באיוב, פרק ב׳, פסוקים ז׳–י״ג? הסבירו את דבריכם.
1. טענת אליפז: "כי עתה תבוא אליך ותלא תגע עדיך ותבהל" (איוב ד, ה) – כשהצרה פגעה באיוב, הוא נשבר ונבהל.
2. עמדה: הטענה לא תואמת.
3. ראיה ראשונה: איוב סובל בשקט – "והוא ישב בתוך האפר" (איוב ב, ח).
4. ראיה שנייה: הוא דוחה את דברי אשתו – "גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל", והמספר מעיד "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו" (איוב ב, י).
5. אפשר גם: התאמה חלקית – הישיבה באפר מבטאת שבר, "כי ראו כי גדל הכאב מאד" (איוב ב, יג), ואליפז מגיב בעצם על קללת היום בפרק ג.
לא. בפרק ב איוב אינו נלאה ואינו נבהל: הוא סובל בשקט, דוחה את דברי אשתו – "גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל" – ו"בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו". (אפשר גם: התאמה חלקית – הוא יושב באפר, וכאבו גדול מאוד; ואליפז מגיב בעצם על קללת היום בפרק ג.)
4. מענה ה׳ מן הסערה (איוב לח)
מענה ה׳ מן הסערה
איוב ביקש לשמוע את ה׳, וה׳ עונה לו – אבל לא בתשובה על השאלה למה הוא סובל. ה׳ שואל את איוב שאלות על הבריאה: איפה היית כשנבראה הארץ? מי שם גבול לים?
במדויק: במיקוד לומדים את פסוקים א–כ"ו. ה׳ עונה "מן הסערה" (א), מבקר את איוב – "מי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת" (ב) – ומזמין אותו: "ואשאלך והודיעני" (ג). אחר כך באה שורה של שאלות רטוריות על הבריאה: יסוד הארץ (ד–ז), גבולות הים (ח–יא), הבוקר (יב–טו), המעמקים והמוות (טז–יח), האור והחושך (יט–כא), השלג, הברד והגשם (כב–כו). השאלות שחוזרות: האם ה׳ עונה לאיוב, ההקבלה בין הים לאדם, השורש י-ד-ע, "שערי מות" מול תיאור המוות בפרק ג, וגשם "על ארץ לא איש" מול האדם בבראשית א. המסר שחוזר בתשובות הבגרות: הידיעה וההבנה של האדם מוגבלות לעומת ה׳, והאדם אינו מרכז העולם. הרעיונות הגדולים: "הבנת ניהול העולם אל מול ביטויו במציאות" ו"יתרונות ומגבלות החכמה של האדם".
המענה עונה גם על דברי איוב בפרק ג: איוב תיאר את המוות כמנוחה, וה׳ שואל "הנגלו לך שערי מות" (לח, יז). ויש הטוענים שה׳ לא עונה לאיוב על שאלת הסבל והצדק, אלא רק שואל על הבריאה. בשאלות האלה יש יותר מתשובה אחת נכונה.
מבנה איוב לח, א–כו
ה׳ ואיוב במענה: שתי קריאות
מילים מנחות ואמצעים באיוב לח
השוואות למענה ה׳
דוח התובנות של קיץ תשפ"ג: "לא ניתן להבין את מענה אלוהים לאיוב ללא ידיעת ההקשר ומהות הספר כולו". כשאתם מסבירים מסר של פסוק בפרק ל"ח, קשרו אותו לטענות של איוב בפרק ג ולשאלה שבפתיחת הספר.
בשאלות "האם ה׳ עונה לאיוב" ו"האם איוב ראוי ליחס הזה" הבגרות מקבלת שתי עמדות. הנקודות על עמדה ברורה, נימוק וציטוט מהכתוב, ולא על הצד שבחרתם.
דוגמה א - השורש י-ד-ע ודברי סוקרטס
קראו איוב, פרק ל״ח, פסוקים א׳–ה׳.
(1) בפסוקים א׳–ה׳ השורש י־ד־ע הוא שורש מנחה.
הסבירו מהו המסר העולה בפסוקים אלה מן החזרה על שורש זה. (4 נקודות)
(2) קראו את דברי סוקרטס (פילוסוף יווני מן המאה החמישית לפנה״ס) שלפניכם.
"החוכמה האמיתית והיחידה היא לדעת שאתה לא יודע כלום". (מתוך ויקיטקסט)
האם התובנה של סוקרטס דומה למסר של אלוהים לאיוב או שונה ממנו? נמקו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (4 נקודות)
1. (1) ההופעות: "במלין בלי דעת" (איוב לח, ב), "ואשאלך והודיעני" (איוב לח, ג), "הגד אם ידעת בינה" (איוב לח, ד), "מי שם ממדיה כי תדע" (איוב לח, ה).
2. המסר: איוב מדבר בלי ידיעה. הוא לא היה בבריאה ואינו יודע את סודותיה, והידיעה האנושית מוגבלת מול חכמת ה׳.
3. (2) עמדה – דומה: סוקרטס אומר שהחכמה היא להכיר בגבולות הידיעה. גם ה׳ מביא את איוב להודות שהוא מדבר "בלי דעת" (איוב לח, ב).
4. הסתייגות או עמדה אחרת – שונה: אצל סוקרטס אף אחד לא יודע; באיוב יש מי שיודע – ה׳: "ואשאלך והודיעני" (איוב לח, ג).
(1) "בלי דעת", "והודיעני", "אם ידעת", "כי תדע" – איוב מדבר בלי ידיעה; הידיעה האנושית מוגבלת מול חוכמת ה׳. (2) דומה – החוכמה מתחילה בהכרה בבורות (אך אצל איוב יש מי שיודע – ה׳); או שונה, בנימוק זה.
דוגמה ב - הים, האדם ובראשית א
קראו איוב, פרק ל״ח.
במענה ה׳ לאיוב יש רמיזות שנועדו להעביר לו מסר.
(1) קראו פסוקים ח׳–י״א.
ה׳ בדבריו על מעמד הים רומז לאיוב גם על מעמד האדם.
הסבירו את ההקבלה בין מעמד הים ובין מעמד האדם ואת המסר לאיוב העולה ממנה. בססו את תשובתכם על הכתוב. (4 נקודות)
(2) קראו פסוק כ״ו וגם בראשית, פרק א׳, פסוקים כ״ו–כ״ח.
הסבירו את ההבדל במעמד האדם בין הקטע מבראשית ובין פסוק כ״ו, וציינו מה אפשר ללמוד מן ההבדל הזה. (4 נקודות)
1. (1) הים: כוח עצום – "בגיחו מרחם יצא" (איוב לח, ח) – שה׳ שם לו גבול: "ויסך בדלתים ים" (איוב לח, ח), "ואמר עד פה תבוא ולא תסיף" (איוב לח, יא).
2. ההקבלה והמסר: גם לאדם יש גבול. איוב צריך לדעת את מקומו ואת מגבלות ההבנה שלו.
3. (2) בראשית: "ויברא אלהים את האדם בצלמו" (בראשית א, כז), "ורדו בדגת הים ובעוף השמים" (בראשית א, כח) – האדם במרכז ושולט בבריאה.
4. איוב: "להמטיר על ארץ לא איש מדבר לא אדם בו" (איוב לח, כו) – הגשם יורד גם במקום שאין בו אדם.
5. מה לומדים: האדם אינו מרכז העולם, ולכן אינו יכול לשפוט את הנהגת ה׳ מנקודת המבט שלו.
(1) הים – כוח עצום שה׳ תחם: "עד פה תבוא ולא תסיף"; גם לאדם (לאיוב) יש גבול – עליו לדעת את מקומו ואת מגבלות הבנתו. (2) בבראשית – האדם בצלם אלוהים ושולט בבריאה; באיוב – גשם "על ארץ לא איש... לא אדם בו": האדם אינו מרכז העולם, ולכן אינו יכול לשפוט את הנהגת ה׳ מנקודת מבטו.
5. הבל הבלים: אין יתרון לאדם (קהלת א)
הבל הבלים
קהלת פותח את הספר במשפט שכל העולם מכיר: "הבל הבלים". אחר כך הוא מביא ראיות – מהדורות, מהשמש, מהרוח ומהנחלים – ובסוף בודק גם את החכמה, ומגלה שהיא רק מוסיפה כאב.
במדויק: א: הכותרת – "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם". ב–ג: הטענה – "הבל הבלים... הכל הבל", "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש". ד–ז: הראיות מהטבע – הדורות חולפים והארץ נשארת (ד), והשמש, הרוח והנחלים נעים במעגל בלי להגיע לשום מקום: "והים איננו מלא" (ז). ח–יא: אין חדש ואין זיכרון – "ואין כל חדש תחת השמש" (ט), "אין זכרון לראשנים" (יא). יב–יח: הניסיון בחכמה – "ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה" (יג), והמסקנה: "כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" (יח). הרעיונות הגדולים: "מה תכלית קיומו של האדם אם הבל הם חייו" ו"יתרונות ומגבלות החכמה של האדם".
פרק ב ממשיך את הפרק הזה: קהלת בודק את השמחה, את העושר ושוב את החכמה, ומגיע לאותה מסקנה – "הכל הבל ורעות רוח" (קהלת ב, יא). השאלה של קהלת על המוות מתחברת לאיוב ג – אחת ה"תפיסות משותפות בין ספר קהלת לספר איוב".
מבנה קהלת א
הדובר ועמדותיו בקהלת א
מילים מנחות ומושגים בקהלת א
פרשנות לקהלת א
השוואות ושאלות עמדה על קהלת א
שאלות על פרק א מבקשות לעיתים ראיה מכל קבוצת פסוקים בנפרד (למשל "ראיה אחת מפסוקים א׳–ד׳ וראיה אחת מפסוקים י׳–י״א"). שתי ראיות מאותה קבוצה לא עונות על השאלה: "דור הלך ודור בא" (ד) – מהקבוצה הראשונה, "אין זכרון לראשנים" (יא) – מהשנייה.
אל תבלבלו בין החכמה בפרק א לחכמה בפרק ב. בפרק א החכמה מוסיפה צער כי היא חושפת את מה שאי אפשר לתקן: "מעות לא יוכל לתקן" (א, טו). בפרק ב יש לחכמה יתרון – "כיתרון האור מן החשך" (ב, יג) – אבל המוות מבטל אותו: "מקרה אחד יקרה את כלם" (ב, יד).
דוגמה א - האדם בן חלוף: ראיות מקהלת א
קראו קהלת, פרק א׳, פסוקים א׳–ד׳ ופסוקים י׳–י״א.
קהלת טוען שכל הדברים בחיי האדם הם חסרי משמעות מכיוון שהאדם הוא בן חלוף.
הביאו ראיה אחת מפסוקים א׳–ד׳ וראיה אחת מפסוקים י׳–י״א המבססות את טענתו של קהלת. הסבירו את דבריכם. (8 נקודות)
1. ראיה מפסוקים א–ד: "דור הלך ודור בא והארץ לעולם עמדת" (קהלת א, ד).
2. הסבר: הדורות חולפים והארץ נשארת. האדם זמני, ולכן "מה יתרון לאדם בכל עמלו" (קהלת א, ג).
3. ראיה מפסוקים י–יא: "אין זכרון לראשנים וגם לאחרנים שיהיו לא יהיה להם זכרון" (קהלת א, יא).
4. הסבר: אחרי מות האדם גם הזיכרון שלו נמחק, ולכן למפעל שלו אין משמעות שנמשכת.
מא׳–ד׳: "דור הלך ודור בא והארץ לעולם עמדת" – הדורות חולפים והארץ נשארת; האדם זמני, ולכן "מה יתרון לאדם בכל עמלו". מי׳–י״א: "אין זכרון לראשנים וגם לאחרנים... לא יהיה להם זכרון" – אחרי מות האדם גם זכרו נמחק, ולכן מפעלו חסר משמעות מתמשכת.
דוגמה ב - דברי קליין על מחזוריות הטבע
קראו קהלת, פרק א׳, פסוקים ה׳–ט׳.
(1) קראו את דבריו של י׳ קליין שלפניכם.
"קהלת מטעים [מסביר] כי התהליכים שבטבע סובבים במעגל חוזר, בלתי משתנה, שאינו שואף לשום מטרה והוא חסר כל משמעות."
(עולם התנ״ך, קהלת, ירושלים, רמת גן, תשמ״ח, עמ׳ 18)
הביאו מן הכתוב דוגמה אחת לדבריו של י׳ קליין. הסבירו את דבריכם. (4 נקודות)
(2) על פי פסוק ח׳, מדוע לדעתכם המסקנה של קהלת היא שאי אפשר להבין את עולם הטבע? הסבירו את דבריכם. (4 נקודות)
1. (1) מה קליין אומר: תהליך במעגל, שלא משתנה ולא שואף למטרה.
2. הדוגמה: "כל הנחלים הלכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הלכים שם הם שבים ללכת" (קהלת א, ז).
3. ההסבר: הנחלים זורמים בלי הפסקה, אבל הים לא מתמלא, והם חוזרים שוב ושוב לאותו מקום – תנועה שלא משיגה דבר. אפשר גם: השמש (קהלת א, ה) או הרוח: "סובב סבב הולך הרוח" (קהלת א, ו).
4. (2) מפסוק ח בלבד: "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמע" (קהלת א, ח).
5. ההסבר: העולם מתיש מכדי שהמילים יתארו אותו, והחושים אף פעם לא מגיעים לשובע ולהבנה שלמה.
(1) "כל הנחלים הלכים אל הים והים איננו מלא" – תנועה מתמדת במעגל ("שם הם שבים ללכת") שאינה משיגה דבר: הים לא מתמלא – תהליך חוזר בלי מטרה (אפשר גם: השמש הזורחת ושבה למקומה; הרוח הסובבת). (2) "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר; לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמע" – העולם מתיש מכדי שהמילים יתארו אותו, והחושים לעולם אינם מגיעים לשובע ולהבנה שלמה; לכן ההבנה נשארת חלקית.
6. הניסיונות של קהלת (קהלת ב)
הניסיונות של קהלת
בפרק ב קהלת לא מסתפק בהתבוננות. הוא עושה ניסוי על עצמו: בונה, נוטע, צובר כסף וזהב ונהנה מכל מה שהוא רוצה – כדי לגלות מה באמת טוב לאדם. התוצאה מאכזבת אותו.
במדויק: א–ג: השאלה – "אי זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם" (ג). ד–י: הניסיון בעושר – "הגדלתי מעשי בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים" (ד), עבדים, כסף וזהב, ושמחה בעמל (י). יא: המסקנה – "והנה הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון תחת השמש", בסתירה להצלחה ולשמחה שלו בפסוקים ד–י. שתי הסיבות לעושר שנדרשות בבגרות: המפעלים ("הגדלתי מעשי", ד) ומעמדו כמלך ("וסגלת מלכים והמדינות", ח). יב–יז: חכמה וסכלות – יש יתרון לחכמה "כיתרון האור מן החשך" (יג), אבל "מקרה אחד יקרה את כלם" (יד), ולכן "ושנאתי את החיים" (יז). יח–כג: העמל והירושה – העמל יעבור למי שלא עמל בו, ו"כל ימיו מכאבים" (כג). כד–כו: הנחמה – "אין טוב באדם שיאכל ושתה... כי מיד האלהים היא" (כד). הרעיונות הגדולים: "יתרונות ומגבלות החכמה של האדם" ו"מה תכלית קיומו של האדם אם הבל הם חייו".
בפרק א קהלת קבע ש"ברב חכמה רב כעס" (קהלת א, יח); פרק ב מסביר למה – בגלל המוות. יחס קהלת למוות הפוך מזה של איוב: איוב מבקש את המוות כמנוחה (איוב ג, יג), וקהלת רואה בו את מה שהופך את החיים להבל.
מבנה קהלת ב
הדמויות בקהלת ב
מילים מנחות ואמצעים בקהלת ב
פרשנות ומקורות לקהלת ב
השוואות לקהלת ב
דוח התובנות של חורף תשפ"ו: סעיף העושר "היה הפריט הקשה בשאלון כולו", בגלל "הבנה חסרה של מהן הסיבות לעושרו של קהלת". הסיבות בכתוב: המפעלים והעמל – "הגדלתי מעשי" (ד); מעמדו כמלך – "וסגלת מלכים והמדינות" (ח).
דוח התובנות של חורף תשפ"ה, על השאלה מהו מקור הכאב של קהלת: "שוב מידע המלווה את הלימוד בקהלת שהיה חסר לתלמידים". זכרו את הרעיון המרכזי: המוות הוא "מקרה אחד" לחכם ולכסיל, ואין זיכרון לאף אחד מהם (יד–טז).
דוגמה א - יתרון החכמה ומקור הכאב לפי מגידוב
קראו קהלת, פרק ב׳, פסוקים י״ב–י״ד.
(1) על פי פסוקים אלה, מהו יתרון החוכמה על הסכלות? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (4 נקודות)
(2) ר׳ מגידוב כותבת: "נחשף מקור הכאב - מדוע רואה קהלת את החיים כהבל".
(ר׳ מגידוב, יש חיים לפני המוות, 2024, עמ׳ 33)
הסבירו מהו מקור הכאב שגרם לקהלת לתסכול ולביטול היתרונות שבחוכמה. בססו את דבריכם על הכתוב. (4 נקודות)
1. (1) הדימוי: "שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" (קהלת ב, יג).
2. ההסבר: "החכם עיניו בראשו" – רואה, מבין ומתכנן את צעדיו; "והכסיל בחשך הולך" (קהלת ב, יד) – מועד ואינו יודע לאן.
3. (2) מקור הכאב: מיד אחרי היתרון בא "וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם" (קהלת ב, יד) – המוות פוגע בחכם ובכסיל באותה מידה.
4. הביסוס: "ולמה חכמתי אני אז יתר" (קהלת ב, טו); "כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם... ואיך ימות החכם עם הכסיל" (קהלת ב, טז) – אם החכם מת ונשכח כמו הכסיל, היתרון של החכמה זמני בלבד.
(1) החוכמה היא כאור מול חושך: החכם "עיניו בראשו" – רואה, מבין ומתכנן את צעדיו; הכסיל "בחשך הולך" – מועד ואינו יודע לאן. (2) מקור הכאב: המוות והשכחה המשותפים לחכם ולכסיל – "מקרה אחד יקרה את כלם", "ואיך ימות החכם עם הכסיל", "כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם"; לכן "ולמה חכמתי אני אז יתר" – יתרון החוכמה מתבטל.
דוגמה ב - קהלת ושיר "הכול חולף": פסימיות ונחמה
קראו קהלת, פרק ב׳, פסוקים כ״ב–כ״ו וגם את הקטע שלפניכם מן השיר "הכול חולף" מאת א׳ בן ארי.
"אז ממה את כבר פוחדת
בסוף הכול חולף
אני זוכר שפעם כאב לי
הלב שלי נשבר
מאחת שכל כך אהבתי
בסוף הכול חולף..."
(1) מאז ומעולם חוו בני אדם קשיים ומשברים.
ממה נובעת הפסימיות של קהלת, וממה נובעת הפסימיות של א׳ בן ארי בשירו? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על שני המקורות.
(2) לצד הקושי בחיים, יש בהם גם נחמה.
הסבירו כיצד באה לידי ביטוי הנחמה בכל אחד מן הקטעים. בססו את דבריכם על שני הקטעים.
1. (1) קהלת: "כי מה הוה לאדם בכל עמלו וברעיון לבו" (קהלת ב, כב); "כי כל ימיו מכאבים וכעס ענינו גם בלילה לא שכב לבו" (קהלת ב, כג) – הפסימיות נובעת מהעמל והטרדה, שלא מביאים רווח.
2. בן ארי: "הלב שלי נשבר / מאחת שכל כך אהבתי" – הפסימיות נובעת ממשבר אישי, מאהבה שאבדה.
3. (2) הנחמה אצל קהלת: "אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו גם זה ראיתי אני כי מיד האלהים היא" (קהלת ב, כד) – ליהנות מההווה, כמתנה מאלוהים.
4. הנחמה אצל בן ארי: "בסוף הכול חולף" – גם הכאב חולף, כמו הלב השבור שלו, ולכן "אז ממה את כבר פוחדת".
(1) קהלת: מן העמל והטרדה המתמידים שאינם מביאים רווח – "כל ימיו מכאבים וכעס ענינו גם בלילה לא שכב לבו". בן ארי: משבר רגשי אישי – לב שבור מאהבה שאבדה ("הלב שלי נשבר / מאחת שכל כך אהבתי"). (2) קהלת: הנחמה היא ליהנות מן ההווה – "אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו", וזו מתנה "מיד האלהים". בן ארי: דווקא העובדה ש"בסוף הכול חולף" מנחמת – גם הכאב חולף, כמו לבו השבור שהחלים, ולכן "אז ממה את כבר פוחדת".