סיפורי אברהם במיקוד
סיפורי אברהם פותחים את סיפורי האבות. אדם אחד נקרא לעזוב את ביתו, ומקבל הבטחה לזרע ולארץ. כל פרק בנושא בודק את ההבטחה הזאת מכיוון אחר: רעב, עקרות, ויכוח, גירוש וניסיון.
במדויק: במיקוד של תשפ"ז לומדים את בראשית יב, טו, טז, יח, כא, כב (א–יט) וכג. הפרקים יג (הפרידה מלוט) ויט (חורבן סדום) לא נלמדים במיקוד.
פרק שלא במיקוד מופיע בסיכום רק במשפט רקע, כשהבגרות משווה אליו. בעקדה (פרק כב) לומדים רק את פסוקים א–יט.
ההבטחה: זרע וארץ
ה׳ מתגלה לאברהם שוב ושוב, ובכל פעם ההבטחה מתפתחת. בפרק יב: "ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב, ב) ו"לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית יב, ז). בפרק טו: ברית. בפרק כב: שבועה - "בי נשבעתי נאם ה׳" (בראשית כב, טז).
במדויק: הרעיון הגדול בחוזר: "התפתחות ומורכבות בהתגלות האלוהים לאדם". בתשובה מראים מה ה׳ מבטיח בכל התגלות (זרע, ארץ, ברכה), איך אברהם מגיב, ומה השתנה מהתגלות להתגלות.
העקרות והתוכנית האלוהית
ההבטחה לזרע עומדת מול עובדה פשוטה: "ושרי אשת אברם לא ילדה לו" (בראשית טז, א). העקרות מניעה את העלילה: אברם מתלונן (פרק טו), שרי נותנת לו את הגר (פרק טז), שרה צוחקת לבשורה (פרק יח), ויצחק נולד "למועד אשר דבר אתו אלהים" (בראשית כא, ב).
במדויק: הרעיון הגדול בחוזר: "העקרות כמניע בתוכנית האלוהית". בתשובה מראים איך העקרות מובילה את הדמויות לפעול, ואיך ההבטחה מתממשת בסוף.
יחסים בתוך המשפחה
סיפורי אברהם הם גם סיפורים על משפחה: בעל ואישה, גבירה ושפחה, אב ושני בנים. החלטה אחת בתוך הבית - הגר שניתנה לאברם, הדרישה לגרש את ישמעאל - משנה את גורלם של כולם.
במדויק: הרעיון הגדול בחוזר: "ליחסים בתוך המשפחה עשויים להיות השלכות הרות גורל". בשאלות על פרקים טז ו-כא מסבירים מה כל דמות עושה ולמה, ומה התוצאה של המעשה.
מחויבות לה׳ ומוסר
אברהם מקבל מה׳ ציוויים קשים מאוד: לעזוב הכול, לשלח את ישמעאל, ולהעלות את יצחק לעולה. הבגרות שואלת שוב ושוב מה עובר עליו ברגעים האלה.
במדויק: הרעיון הגדול בחוזר: "מחויבות האדם לתוכנית האלוהית מובילה לעיתים להתנגשות ערכית מוסרית". בתשובה מראים את שני הצדדים: הציות לה׳, ומה שנאבק בו - אהבת האב, הצדק, הדאגה למשפחה.
1. לך לך: הבחירה באברם וירידתו למצרים (בראשית יב)
לך לך: הציווי והירידה למצרים
פרק יב פותח את סיפורי האבות. ה׳ פונה לאברם ומצווה עליו לעזוב הכול, ואברם הולך. אבל מיד אחר כך יש רעב, ואברם יורד למצרים ומבקש משרי לומר שהיא אחותו. הבגרות שואלת על שני החלקים: על הנחישות של אברם, ועל הביקורת עליו.
במדויק: הפרק בנוי משני חלקים. הציווי וההליכה (פסוקים א–ט): ה׳ מצווה "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" ומבטיח "ואעשך לגוי גדול"; אברם הולך "כאשר דבר אליו ה׳" (פסוק ד); בשכם ה׳ מבטיח "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (פסוק ז). אברם ושרי במצרים (פסוקים י–כ): בגלל הרעב אברם יורד למצרים, מבקש "אמרי נא אחתי את" (פסוק יג), שרי נלקחת לבית פרעה, ה׳ מכה את פרעה בנגעים, ופרעה מחזיר אותה. בתשובה: מה הציווי ומה הקושי בו, המילה המנחה ה-ל-ך, ההבטחות, הסיבות של אברם לירידה ולשקר מול הביקורת עליו (רמב"ן, ההשוואה לבראשית כו, "ולאברם היטיב בעבורה"), הטענה שפרעה מתואר באופן חיובי יותר מאברם והערעור עליה, והסיבות לבחירה באברם וההשוואה לפרקים יח ו-כב.
הציווי "לך לך" חוזר בעקדה: "ולך לך אל ארץ המריה" (בראשית כב, ב). ההבטחה על הארץ "לזרעך" מוסברת בברית בין הבתרים: היא תתגשם רק "ודור רביעי ישובו הנה" (בראשית טו, טז). ראו בטבלת ההשוואות.
מבנה הפרק
הדמויות
מילה מנחה, הדרגתיות והבטחה
פרשנים שהופיעו בבגרות
השוואות שהבגרות בונה עליהן
שאלות על הביקורת על אברם משתמשות בשתי ראיות: ההשוואה לבראשית כו - ליצחק ה׳ אומר בזמן רעב "אל תרד מצרימה" (בראשית כו, ב), ואברם ירד מיוזמתו; ופסוק טז - "ולאברם היטיב בעבורה", כמו שביקש "למען ייטב לי בעבורך" (יג). כשנשאלים על ביקורת, הביאו גם את מה שמסביר את מעשיו: "כי כבד הרעב בארץ" (י) ו"והרגו אתי" (יב). פרק כו לא במיקוד - הוא מופיע רק כקטע להשוואה.
דוגמה א - המילה המנחה ה-ל-ך ופירוש רבי נתן
קראו בראשית, פרק י"ב, פסוקים א'–ט'.
(1) בפסוקים אלה יש שימוש חוזר במילים מן השורש ה-ל-ך.
הסבירו כיצד השימוש החוזר במילים אלה מדגיש את הנחישות של אברם בקיום הצו האלוהי. בססו את דבריכם באמצעות דוגמה אחת מן הכתוב. (4 נקודות)
(2) קראו גם את דבריו של רבי נתן מנמירוב שלפניכם.
"וזה שאמר ה׳ יתברך לאברהם, שמרמז בזה לכל אדם שבעולם 'לך לך'... שתלך לעצמך, היינו למקור נשמתך... 'מארצך'... מתוך ארציות וגשמיות שלך."
(רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, פרשת לך לך)
מהי המשמעות שפירושו של רבי נתן מוסיף על פשט הכתוב בנוגע לציווי "לך לך", וכיצד לדעתכם משמעות זו באה לידי ביטוי בחיינו כיום? נמקו את דבריכם. (4 נקודות)
1. (1) ההופעות: "לך לך" (פסוק א), "וילך אברם כאשר דבר אליו ה׳" (פסוק ד), "ללכת ארצה כנען" (פסוק ה), "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" (פסוק ט).
2. מה זה מדגיש: הציווי "לך" והביצוע "וילך" באותה מילה - אברם עושה בדיוק "כאשר דבר אליו ה׳", בלי שאלה ובלי היסוס. "הלוך ונסוע" - תנועה שאינה נעצרת. זו הנחישות.
3. (2) הפשט: ציווי לאדם אחד, אברם, לעבור ממקום למקום.
4. מה רבי נתן מוסיף: הציווי מכוון "לכל אדם שבעולם", והוא מסע פנימי - "שתלך לעצמך, היינו למקור נשמתך", ויציאה "מתוך ארציות וגשמיות שלך".
5. בחיינו: דוגמה משלכם ונימוק - למשל אדם שיוצא מאזור הנוחות כדי לברר מה חשוב לו באמת.
(1) המילה המנחה ה-ל-ך מלווה את אברם מן הציווי ועד התנועה המתמשכת: "וילך אברם כאשר דבר אליו ה׳" - ביצוע מיידי ומדויק, בלי שאלות; "הלוך ונסוע" - תנועה שאינה נעצרת. (2) רבי נתן מוסיף משמעות פנימית-רוחנית: "לך לך" = לך אל עצמך, אל שורש נשמתך, וצא מן ה"ארציות" והגשמיות; זה ציווי לכל אדם. דוגמה מחיינו ונימוק.
דוגמה ב - פרעה מול אברם: מי מתואר באופן חיובי
קרא בראשית, פרק י"ב, פסוקים י'–כ'.
(1) קרא פסוקים י"א–י"ג ופסוקים י"ח–י"ט.
יש הטוענים כי בפסוקים אלה התנהגותו של פרעה מתוארת באופן חיובי יותר מהתנהגותו של אברם.
בסס טענה זו על שני הכתובים. (4 נקודות)
(2) קרא פסוקים י"ד–ט"ו ופסוק י"ז.
הסבר מדוע התיאור בפסוקים אלה מערער את הטענה שההתנהגות של פרעה מתוארת באופן חיובי יותר מהתנהגותו של אברם. (4 נקודות)
1. (1) אברם (יא–יג): "אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" (פסוק יג) - הוא יוזם שקר ומנמק אותו בטובתו שלו.
2. פרעה (יח–יט): "מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך הוא" (פסוק יח), "ועתה הנה אשתך קח ולך" (פסוק יט) - מוכיח על השקר ומחזיר את שרי.
3. (2) מה מערער את הטענה: "ותקח האשה בית פרעה" (פסוק טו) - פרעה לוקח אישה לביתו בכוח שלטונו, בלי לברר. זה בדיוק מה שאברם פחד ממנו.
4. העונש: "וינגע ה׳ את פרעה נגעים גדלים... על דבר שרי אשת אברם" (פסוק יז) - עונש מעיד שהמעשה פסול, והתוכחה של פרעה באה רק אחרי הנגעים.
(1) אברם משקר ודואג לעצמו "למען ייטב לי בעבורך" (בראשית יב, יג); פרעה מוכיח אותו על השקר "מה זאת עשית לי" (בראשית יב, יח), מחזיר את שרי ומשלחם (יב, יט). (2) פרעה לקח אישה לביתו בכוח שלטונו בלי לברר דבר - "ותקח האשה בית פרעה" (בראשית יב, טו) - בדיוק מה שאברם חשש ממנו; והוא לקה בנגעים "על דבר שרי אשת אברם" (בראשית יב, יז) - עונש מעיד על מעשה פסול, והתוכחה שלו באה רק אחרי המכות.
2. ברית בין הבתרים (בראשית טו)
ברית בין הבתרים
בפרק טו אברם כבר בארץ, אבל עדיין אין לו בן. ה׳ מבטיח לו שכר, ואברם עונה בתלונה: מה שווה שכר בלי ילדים? ה׳ עונה לו פעמיים - על הזרע ועל הארץ - ובסוף כורת איתו ברית בטקס מיוחד.
במדויק: הפרק בנוי משתי התגלויות. הזרע (פסוקים א–ו): אברם מתלונן "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי" (פסוק ב), ה׳ מבטיח "כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך" (פסוק ד) ומראה לו את הכוכבים, ואברם מאמין: "והאמן בה׳ ויחשבה לו צדקה" (פסוק ו). הארץ (פסוקים ז–כא): אברם שואל "במה אדע כי אירשנה" (פסוק ח); ה׳ מצווה לבתר בעלי חיים, מגלה לו את עתיד זרעו - גלות, שעבוד ועינוי "ארבע מאות שנה", משפט למשעבד ושיבה בדור הרביעי (פסוקים יג–טז) - ו"תנור עשן ולפיד אש" עוברים בין הגזרים (פסוק יז). בתשובה: החשש והתשובה (ההבטחה והמראה), ההתחייבות כתשובה ל"במה אדע" ("נתתי" בלשון עבר), משמעות הסמלים בטקס (ויינפלד), הסיבה לעיכוב - "כי לא שלם עון האמרי עד הנה" (פסוק טז), הקושי המוסרי בנבואה (רמב"ן, שמות ג, ז), והלקח לצאצאים מול "לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט).
הנבואה "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" מתקיימת בשמות: "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים" (שמות ג, ז). הבטחת הארץ בפרק הזה עומדת גם מול דברי אברהם לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כג, ד) - ראו בשיעור על מערת המכפלה.
מבנה הפרק
הדמויות
ברית וסמלים בטקס
ה׳ כשופט: העיכוב והעונש
פרשנים וחוקרים שהופיעו בבגרות
השוואות שהבגרות בונה עליהן
דוח התובנות של חורף תשפ"ב: "קושי במענה היה כאשר נדרש להבין ממה נובע העיכוב במימוש ההתחייבות". התשובה נמצאת בפסוק טז: "כי לא שלם עון האמרי עד הנה" - הסיבה לעיכוב מוסרית, ולא חולשה של ההבטחה.
דוח התובנות של חורף תשפ"ד, על השאלה עם דברי ויינפלד: "דבריו ציינו מפורשות את הסמליות במעשה ולמרות זאת, ההישגים היו נמוכים". כשהשאלון מביא קטע מחוקר או מפרשן, חלק מהתשובה כבר כתוב בו: השתמשו במילים שלו וחברו אותן לפסוק.
בפרק שתי הבטחות שונות, ואל תערבבו ביניהן. על הזרע (א–ו) אברם מאמין מיד: "והאמן בה׳". על הארץ (ז–כא) הוא שואל "במה אדע כי אירשנה", והתשובה היא הברית. שאלה על "השאלה של אברם בפסוק ח'" עונה על הארץ, לא על הזרע.
דוגמה א - רמב"ן על הקושי המוסרי בנבואה
קראו בראשית, פרק ט"ו, פסוקים י"ג–י"ד ואת פירושו של רמב"ן שלפניכם לפסוק י"ד.
"...אף על פי שאני גזרתי על זרעך להיות גרים בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם, אף על פי כן אשפוט את הגוי אשר יעבודו על אשר יעשו להם, ולא יפטרו [מעונש] בעבור... [ש]הוסיפו להרע להם."
על פי רמב"ן, מהו הקושי המוסרי העולה מפסוקים אלה, וכיצד הוא פותר קושי זה? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב ועל דברי הפרשן. (8 נקודות)
1. הקושי - בין שני פסוקים: "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (פסוק יג) - ה׳ קובע את השעבוד; "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי" (פסוק יד) - ה׳ מעניש את המשעבד. אם השעבוד נגזר, המשעבד רק מקיים את הגזרה - ולמה ייענש?
2. הפתרון במילים של רמב"ן: "אף על פי שאני גזרתי... אף על פי כן אשפוט את הגוי" - הגזרה לא פוטרת מאחריות: "ולא יפטרו [מעונש]".
3. הסיבה לעונש: "[ש]הוסיפו להרע להם" - הם החמירו מעבר למה שנגזר, מבחירתם.
4. האם זה מיישב: כן - רמב"ן מפריד בין התוכנית האלוהית הכללית לבין הבחירה של מי שמבצע אותה.
הקושי: אם ה׳ גזר שהצאצאים ישועבדו ויעונו (פסוק יג), מדוע הוא מעניש את העם המשעבד (פסוק יד, "דן אנכי")? הלוא הוא רק מימש את הגזרה. הפתרון לפי רמב"ן: הגזרה אינה פוטרת את המשעבד מאחריות; הוא נענש משום ש"הוסיפו להרע להם" - החמיר מעבר לגזרה, מבחירתו. הפתרון מיישב את הקושי.
דוגמה ב - ויינפלד והמעשה הסמלי בברית
קראו בראשית, פרק ט"ו, פסוקים ז'–י' ופסוקים י"ז–כ"א ואת דברי ויינפלד שלפניכם.
"ביסוד הברית המתוארת בבראשית ט"ו, ט'–כ"א, היה כנראה פולחן נפוץ. העובר [בין בתרי החיות] בברית נשבע, ושבועתו כרוכה בקללה: אם יפר את השבועה, יהיה גורלו כגורל הקורבנות המבותרים".
(אנציקלופדיה עולם התנ"ך, בראשית, רביבים, 1982, עמ' 110)
(1) על פי פסוקים ז'–י' והדברים של ויינפלד, הסבירו את מטרת הפעולות שנדרש אברם לעשות. (4 נקודות)
(2) הסבירו כיצד המעשה הסמלי של ה׳, המתואר בפסוקים י"ז–כ"א, מספק תשובה על השאלה של אברם בפסוק ח'. בססו את תשובתכם על הכתוב. (6 נקודות)
1. (1) הפעולות: "קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש ותר וגוזל" (פסוק ט), "ויבתר אתם בתוך ויתן איש בתרו לקראת רעהו" (פסוק י).
2. המטרה לפי ויינפלד: הכנת טקס של כריתת ברית - "העובר... בברית נשבע, ושבועתו כרוכה בקללה": מי שמפר יהיה כמו הקורבנות המבותרים.
3. (2) השאלה של אברם: "במה אדע כי אירשנה" (פסוק ח) - הוא מבקש ערובה.
4. המעשה הסמלי: "והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה" (פסוק יז) - סמל לנוכחות ה׳: ה׳ עצמו עובר ונשבע.
5. התשובה: "ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (פסוק יח) - השבועה החמורה ביותר היא הערובה.
(1) לקחת חמישה בעלי חיים, לבתר אותם ולהניח בתר מול בתר - הכנת טקס כריתת ברית: מי שעובר בין הבתרים נשבע ומקלל את עצמו שיהיה כמותם אם יפר. (2) "תנור עשן ולפיד אש" (סמל לנוכחות ה׳) עוברים בין הגזרים - ה׳ עצמו נשבע בשבועה החמורה ביותר; "ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית... לזרעך נתתי את הארץ" - זו התשובה ל"במה אדע כי אירשנה".
3. שרי, הגר והולדת ישמעאל (בראשית טז)
שרי, הגר והמלאך במדבר
בפרק טז ההבטחה לזרע עדיין לא התקיימה, ושרי מחפשת פתרון בעצמה: היא נותנת לאברם את שפחתה הגר. הפתרון יוצר משבר - הגר הרה ומקלה בגבירתה, שרי מענה אותה, והגר בורחת למדבר. הבגרות שואלת בעיקר על מורכבות הדמויות: מה מעורר ביקורת ומה מעורר אהדה.
במדויק: המצוקה וההצעה (פסוקים א–ג): "ושרי אשת אברם לא ילדה לו"; שרי אומרת "בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה", ו"וישמע אברם לקול שרי" (פסוק ב). המשבר (פסוקים ד–ו): "ותקל גברתה בעיניה" (פסוק ד), שרי אומרת "חמסי עליך" (פסוק ה), ו"ותענה שרי ותברח מפניה" (פסוק ו). המלאך (פסוקים ז–יב): "שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה" (פסוק ט), הבטחת זרע רב, ומדרש השם "ישמעאל כי שמע ה׳ אל עניך" (פסוק יא). בתשובה: המצוקה והפתרון, תגובת אברם והאם היא ראויה, הגורם למשבר ודרך ההתמודדות של כל אחת, ההחלטה האלוהית והאם יכלה לשפר את היחסים, ביקורת ואהדה לכל דמות, הביקורת של נחמה ליבוביץ (וההשוואה לראובן, בראשית מב), מדרש השם ופירוש רלב"ג.
שרי מחפשת פתרון אחרי שאברם קיבל את ההבטחה "כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך" (בראשית טו, ד). הגר וישמעאל חוזרים בפרק כא, שם הם מגורשים מהבית ומלאך פונה שוב אל הגר במדבר.
מבנה הפרק
הדמויות: ביקורת ואהדה
מילים מנחות ומושגים
פרשנים שהופיעו בבגרות
השוואות שהבגרות בונה עליהן
דוח התובנות של חורף תשפ"ג, על השאלה הזאת: הסעיף עם דברי נחמה ליבוביץ "דרש התמודדות עם פרשנות וסדר חשיבה גבוה, וכאן ההישגים היו נמוכים יותר". לא מספיק לספר מה שרי עשתה - צריך להראות איך כל חלק בדברי ליבוביץ ("משימות שמעל לכוחו", "לעמוד בהן עד הסוף") מתאים לפסוק אחר.
בשאלה "בחרו בשתיים מן הדמויות" עונים על שתיים בלבד, ולכל אחת - עניין אחד שמעורר ביקורת ועניין אחד שמעורר אהדה, כל אחד עם ציטוט.
בתובנות הכלליות של דוח קיץ תשפ"ה (המועד שבו נשאל הסעיף על מדרש השם של ישמעאל) מופיעים "מושגים ותפיסות ייחודיות למקרא", ובהם "מדרש שם". מדרש שם הוא ההסבר שהכתוב נותן לשם: "וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה׳ אל עניך" (פסוק יא). בתשובה מסבירים את הקשר בין השם לנימוק, ומה השם אומר לדמות.
דוגמה א - שרי, הגר והמלאך: ביקורת ואהדה
קראו בראשית, פרק ט"ז, פסוקים ד'–י"ב.
על פי התיאור בפסוקים אלה, ההתנהגות של כל אחת מן הדמויות יכולה מצד אחד לעורר ביקורת ומצד אחר לעורר אהדה.
בחרו בשתיים מן הדמויות: שרי, הגר, מלאך ה׳.
(1) בנוגע לכל אחת מן הדמויות שבחרתם, הסבירו עניין אחד בהתנהגותה שיכול לעורר ביקורת. בססו את דבריכם על הכתוב. (4 נקודות)
(2) בנוגע לכל אחת מן הדמויות שבחרתם, הסבירו עניין אחד בהתנהגותה שיכול לעורר אהדה. (4 נקודות)
1. בוחרים שתי דמויות, למשל שרי והגר. לכל אחת - פסקה של ביקורת ופסקה של אהדה.
2. שרי - ביקורת: "חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך" (פסוק ה) - היא מאשימה את אברם, אף שהיא עצמה יזמה את הצעד; ואחר כך "ותענה שרי ותברח מפניה" (פסוק ו).
3. שרי - אהדה: "ותרא כי הרתה ואקל בעיניה" (פסוק ה) - היא מושפלת בידי שפחתה, על רקע כאב העקרות.
4. הגר - ביקורת: "ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה" (פסוק ד) - היא מזלזלת בגבירתה.
5. הגר - אהדה: שפחה שנמסרה לאברם בלי שנשאלה, מעונה, ובורחת לבדה: "מפני שרי גברתי אנכי ברחת" (פסוק ח).
6. אפשר גם מלאך ה׳: ביקורת - "שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה" (פסוק ט); אהדה - "כי שמע ה׳ אל עניך" (פסוק יא).
שרי - ביקורת: מאשימה את אברם ("חמסי עליך") אף שהרעיון שלה, ומענה את הגר (ה–ו); אהדה: מושפלת בידי שפחתה ("ואקל בעיניה", ה) וכאב העקרות. הגר - ביקורת: מזלזלת בגבירתה ("ותקל גברתה בעיניה", ד), בורחת; אהדה: שפחה שנמסרה בלי שנשאלה, מעונה ובורחת לבדה למדבר (ו–ח). מלאך ה׳ - ביקורת: מחזיר אותה לעינוי ("שובי... והתעני", ט); אהדה: מוצא אותה, מבטיח זרע, "כי שמע ה׳ אל עניך" (י–יא).
דוגמה ב - מדרש השם ישמעאל ופירוש רלב"ג
קראו בראשית, פרק ט"ז, פסוקים י"א–י"ב.
(1) מהו מדרש השם של ישמעאל, וכיצד הוא עשוי לעודד את הגר? בססו את דבריכם על הכתוב. (4 נקודות)
(2) קראו גם את פירושו של רלב"ג לפסוק י"ב שלפניכם.
"והודיעה שזה הבן שיהיה לה, יהיה זרעו מושל בכול, וינצח אותם, ובסוף העניין יהיה מנוצח. והודיעה שכבר תהיה ארצו רחבה מאוד, עד שכבר ישכון אצל כל אחיו."
(פרשת לך לך, חלק ה', ביאור דברי הסיפור, ט"ז, י"ב. בתוך ב' ברנר וכ' כהן, חמישה חומשי תורה עם ביאור הרלב"ג, בראשית, מהדורה ע"ש פולק, תשפ"ד)
לפי פירוש רלב"ג לפסוק י"ב, האם יש להגר סיבה להתעודד מדבריו של המלאך בנוגע לעתידו של בנה? נמקו את דבריכם. (4 נקודות)
1. (1) מדרש השם: "וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה׳ אל עניך" (פסוק יא) - ישמעאל = ה׳ שומע.
2. למה זה מעודד: "עניך" מזכיר את "ותענה שרי" ואת "והתעני" - ה׳ שמע בדיוק את מה שעבר עליה. בכל פעם שתקרא לבנה בשמו, תיזכר שאינה נטושה.
3. (2) עמדה: כן.
4. הנימוק מדברי רלב"ג: "יהיה זרעו מושל בכול, וינצח אותם", ו"תהיה ארצו רחבה מאוד" - לבן של שפחה מובטח עתיד של שלטון וחירות.
5. הסתייגות: "ובסוף העניין יהיה מנוצח".
(1) "כי שמע ה׳ אל עניך" - ה׳ שמע את ענייה; השם יזכיר לה שאינה נטושה. (2) כן: לפי רלב"ג זרעו ימשול בכול וינצח, וארצו תהיה רחבה - עתיד של שלטון וחירות לבן שפחה (עם הסתייגות: בסוף יהיה מנוצח).
4. הכנסת אורחים, בשורת יצחק והוויכוח על סדום (בראשית יח)
הכנסת האורחים והוויכוח על סדום
בפרק יח רואים את אברהם בשני מצבים הפוכים. בחלק הראשון הוא מארח שלושה אנשים זרים ברצון ובמהירות. בחלק השני הוא עומד מול ה׳ ומתווכח איתו על גורל סדום. ביניהם - הבשורה על הולדת יצחק, וצחוקה של שרה.
במדויק: הכנסת האורחים (פסוקים א–ח): "וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה" (פסוק ב), סעודה גדולה, "והוא עמד עליהם" (פסוק ח). בשורת הבן (פסוקים ט–טו): שרה צוחקת "ואדני זקן" (פסוק יב), וה׳ מצטט אותה לאברהם "ואני זקנתי" (פסוק יג). ה׳ משתף את אברהם (פסוקים טז–כא): "המכסה אני מאברהם" (פסוק יז), כי אברהם יצווה את בניו "לעשות צדקה ומשפט" (פסוק יט). הוויכוח (פסוקים כב–לג): "האף תספה צדיק עם רשע" (פסוק כג), "השפט כל הארץ לא יעשה משפט" (פסוק כה), מחמישים צדיקים ועד עשרה. בתשובה: פעולות המארח, פירוש רש"י, למה ה׳ משתף את אברהם, עקרונות הצדק (פסוק כג מול פסוק כד), ביטויי התעוזה והענווה, האמצעים הרטוריים בדברי אברהם מול דברי משה (שמות לב) ומה הם מלמדים על מעמד הנביא.
הוויכוח על סדום מושווה בבגרות לתפילת משה אחרי חטא העגל (שמות לב, ז–יד), למשא ומתן עם עפרון (בראשית כג), ולעקדה (בראשית כב), שבה אברהם לא מתווכח. חורבן סדום עצמו (בראשית יט) לא במיקוד.
מבנה הפרק
הדמויות
עקרונות הצדק ואמצעים רטוריים בוויכוח
הכנסת אורחים ולמה ה׳ משתף את אברהם
פרשנים שהופיעו בבגרות
השוואות שהבגרות בונה עליהן
דוח התובנות של חורף תשפ"ה: על הסעיף עם פירוש רש"י, "ביחס לסעיף א שהיה מאד גבוה, סעיף זה היה נמוך מאד". כל הפירוש הוא ההבדל בין מה ששרה אמרה ("ואדני זקן", פסוק יב) לבין מה שה׳ אמר לאברהם ("ואני זקנתי", פסוק יג). כתבו את שני הנוסחים זה ליד זה, ואחר כך את הסיבה: "מפני השלום".
באותו דוח, על ההשוואה בין אברהם למשה: "התלמידים התייחסו בעיקר לתוכן ולמידע בפרק ופחות למה שהם נדרשו". כשהשאלה מבקשת אמצעי רטורי, כתבו את שם האמצעי (למשל שאלה רטורית), צטטו אותו, והסבירו איך הוא משכנע - לא את תוכן הוויכוח כולו.
דוח התובנות של חורף תשפ"ג (שאלון 1264), על שאלה דומה בפרק הזה: "היה קושי להבדיל בעיקרון הצדק בשני פסוקים נתונים. חסרה לתלמידים מיומנות ההשוואה". ההבדל: בפסוק כג - לא להעניש צדיק עם רשע (כל אחד לפי מעשיו); בפסוק כד - לשאת לכל העיר בזכות הצדיקים.
דוגמה א - רש"י: מה הסתיר ה׳ מאברהם
קראו בראשית, פרק י"ח, פסוקים י"א–כ"א.
(1) קראו פסוקים י"א–י"ג ואת פירוש רש"י לפסוק י"ג שלפניכם.
"ואני זקנתי - שינה הכתוב מפני השלום, שהרי היא אמרה: 'ואדני זקן'."
על פי פירוש רש"י, מה הסתיר אלוהים מאברהם, ומדוע הסתיר זאת מפניו? (4 נקודות)
1. מה שרה אמרה: "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן" (פסוק יב) - היא הזכירה את זקנתו של אברהם.
2. מה ה׳ אמר לאברהם: "למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי" (פסוק יג) - כאילו דיברה רק על זקנתה.
3. מה הוסתר: ששרה תלתה את חוסר האפשרות ללדת גם בזקנתו של אברהם.
4. למה: רש"י - "שינה הכתוב מפני השלום": כדי שאברהם לא ייפגע ולא יכעס על שרה.
שרה צחקה ואמרה "ואדני זקן" - כלומר תלתה את חוסר האפשרות ללדת בזקנתו של אברהם. ה׳, כשסיפר לאברהם על צחוקה, שינה את דבריה ל"ואני זקנתי" (היא זקנה) - הסתיר שדיברה על זקנת אברהם. הסיבה: מפני השלום - כדי שאברהם לא ייפגע ולא יכעס על שרה, וכדי לשמור על שלום בית.
דוגמה ב - שני עקרונות צדק בטיעון של אברהם
קרא בראשית, פרק י"ח, פסוקים כ"ב–כ"ו.
יש הטוענים כי הסתירה בין עקרון הצדק שבא לידי ביטוי בפסוק כ"ג ובין עקרון הצדק שבא לידי ביטוי בפסוק כ"ד משרתת את אברהם בהתדיינות שלו עם ה׳.
(1) הסבר מהי הסתירה. (4 נקודות)
(2) הסבר כיצד השימוש בשני טיעונים סותרים משרת את אברהם בהתדיינות שלו עם ה׳. (8 נקודות)
1. פסוק כג: "האף תספה צדיק עם רשע" - גמול אישי: כל אחד נשפט לפי מעשיו, ואסור שצדיק ייענש עם רשע.
2. פסוק כד: "האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקם" - בזכות הצדיקים יש לשאת לכל המקום, כלומר גם הרשעים יינצלו. זה כבר לא גמול אישי.
3. (2) העיקרון הראשון כבסיס: אותו ה׳ לא יכול לדחות - "השפט כל הארץ לא יעשה משפט" (פסוק כה).
4. המנוף: בהשמדת עיר שלמה אי אפשר להפריד בין צדיקים לרשעים, ולכן אברהם עובר מהעיקרון הראשון לבקשה הרחבה - להציל את כל העיר.
5. התוצאה: "ונשאתי לכל המקום בעבורם" (פסוק כו).
(1) בפסוק כ"ג - צדק אישי: אין להעניש צדיק יחד עם רשע (כל אחד לפי מעשיו). בפסוק כ"ד - צדק קיבוצי: בזכות הצדיקים יש לשאת לכל המקום, כלומר גם הרשעים יינצלו - בניגוד לגמול האישי. (2) הטיעון הראשון הוא עיקרון שה׳ אינו יכול לדחות ("השפט כל הארץ לא יעשה משפט"); מאחר שבהפיכת עיר אי אפשר להפריד בין צדיקים לרשעים, אברהם משתמש בו כמנוף לבקשה הרחבה יותר - להציל את כל העיר. ה׳ מקבל: "ונשאתי לכל המקום בעבורם" (כו).
5. הולדת יצחק וגירוש הגר וישמעאל (בראשית כא)
הולדת יצחק וגירוש ישמעאל
בפרק כא ההבטחה מתקיימת סוף סוף: שרה יולדת את יצחק. אבל לידת הבן הזה מובילה לגירוש הבן האחר. הבגרות שואלת על כל דמות בסיפור - שרה, אברהם, הגר, ישמעאל ואלוהים - וגם על הברית עם אבימלך בסוף הפרק.
במדויק: הולדת יצחק (פסוקים א–ח): "וה׳ פקד את שרה כאשר אמר" (פסוק א), ואברהם מל את יצחק "כאשר צוה אתו אלהים" (פסוק ד). הדרישה והגירוש (פסוקים ט–יד): שרה דורשת "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (פסוק י), "וירע הדבר מאד בעיני אברהם" (פסוק יא), ואלוהים אומר "שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע" ו"לגוי אשימנו" (פסוקים יב–יג). במדבר (פסוקים טו–כא): המים אוזלים, הגר משליכה את הילד ובוכה, המלאך מרגיע אותה ואלוהים פוקח את עיניה לראות באר. הברית עם אבימלך (פסוקים כב–לד): אברהם נשבע, מוכיח את אבימלך על הבאר, ומציב שבע כבשות "לעדה". בתשובה: ההבטחה והצו שהתממשו ("כאשר אמר", "כאשר צוה"), הדרישה והנימוק, יחס אברהם ומה שכנע אותו, הביקורת על אברהם ועל הגר ושני הצדדים שלה, המצוקה הפיזית והרגשית ומענה המלאך, הכינויים לישמעאל, גיל ישמעאל והתבגרותו במדבר, הפרשנות (ספורנו, בראשית רבה), המאבק הפנימי של אברהם מול פרק כב, והברית עם אבימלך.
הגר כבר ברחה למדבר בפרק טז, ושם המלאך אמר לה לשוב. ההבטחה "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב) עומדת מול הציווי בעקדה "והעלהו שם לעלה" (בראשית כב, ב).
מבנה הפרק
הדמויות
חילופי כינויים, ביטויים חוזרים ומדרש שם
פרשנים ומדרשים שהופיעו בבגרות
השוואות שהבגרות בונה עליהן
דוח התובנות של חורף תשפ"ו, על הברית עם אבימלך (פסוקים כב–לד): "הישגים מאד נמוכים למרות שמדובר בהבנת המידע מתוך הפרק". אל תדלגו על סוף הפרק: אברהם מסכים להישבע ("אנכי אשבע"), אבל קודם מוכיח את אבימלך על הבאר "אשר גזלו עבדי אבימלך" (כה), ושבע הכבשות הן "לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת" (ל).
דוח התובנות של קיץ תשפ"ג, על השאלה על גיל ישמעאל: "לא הובן הביטוי "לא הולם", בהקשר לשאלה שנשאלה". "אינו הולם" = אינו מתאים. השאלה ביקשה פרט שמתאים לתינוק ולא לנער בגילו, למשל "ותשלך את הילד תחת אחד השיחם" (טו).
דוח התובנות של חורף תשפ"א, על השאלה עם פירוש ספורנו: "הסעיף המציין פרשנות הציון בסעיף זה היה נמוך יחסית לשאר הסעיפים". כשהשאלה אומרת שהפירוש הוא מטפורה, הסבירו מה הדבר האמיתי שהמטפורה מתארת: לא עיניים פקוחות, אלא "נתן בה דעת".
דוגמה א - "באשר הוא שם": ה׳ דן את האדם בשעתו
קראו בראשית, פרק כ"א, פסוק י"ז וגם את המדרש שלפניכם.
"'באשר הוא שם' - אמר רבי סימון: קפצו מלאכי השרת לקטרגו [לומר דברי האשמה כנגד ישמעאל], אמרו לפניו [לפני ה׳]: 'ריבון העולמים, אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא, אתה מעלה לו באר?' אמר להם [ה׳]: 'עכשיו מה הוא, צדיק או רשע?' אמרו לו: 'צדיק'. אמר להם: 'איני דן [שופט] את האדם, אלא בשעתו'."
(בראשית רבה, פרשה נ"ג, י"ד)
על פי המדרש, מהי הביקורת של מלאכי השרת כלפי אלוהים, וכיצד תשובת ה׳ מלמדת שהוא מנהיג את העולם על פי יסודות הצדק? הסבירו את דבריכם.
1. הפסוק: "כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם" (פסוק יז) - המדרש דורש את המילים "באשר הוא שם".
2. הביקורת של המלאכים: "אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא, אתה מעלה לו באר?" - למה להציל את מי שצאצאיו יפגעו בעם ישראל.
3. תשובת ה׳: "עכשיו מה הוא, צדיק או רשע?" - "צדיק" - "איני דן את האדם, אלא בשעתו".
4. למה זה צדק: שופטים אדם לפי מעשיו עכשיו, "באשר הוא שם", ולא מענישים על מעשים שעוד לא נעשו.
הביקורת: ה׳ מציל אדם שצאצאיו עתידים להמית את בני ישראל בצמא. התשובה: ה׳ דן את האדם "בשעתו" - לפי מעשיו עכשיו, ועכשיו ישמעאל צדיק; אין מענישים על מעשים שעוד לא נעשו - זה צדק.
דוגמה ב - הכינויים לישמעאל והיחס אליו
קרא בראשית, פרק כ"א, פסוקים ט'–י"ג.
הכינויים שבהם ישמעאל מכונה בפסוקים אלה מלמדים על היחס של המספר ושל הדמויות בסיפור כלפיו.
פרט שלושה כינויים, והסבר על פי כל אחד מהם את היחס כלפי ישמעאל.
1. מוצאים את הכינויים לפי הדובר: מי אומר כל כינוי - המספר, שרה, אברהם או אלוהים.
2. המספר: "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק" (פסוק ט) - בלי שמו; מוצא זר, אבל גם קשר לאברהם.
3. שרה: "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת" (פסוק י) - "בנה" של השפחה, לא של אברהם: זלזול והרחקה.
4. אברהם (דרך המספר): "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו" (פסוק יא) - אהבה וקרבה.
5. אלוהים: "הנער" (פסוק יב), "וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא" (פסוק יג) - הכרה בו כזרע אברהם, והגנה עליו.
המספר: "בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם" (ט) - אינו נוקב בשמו, מדגיש מוצא זר אך גם קשר לאברהם. שרה: "בנה", "בן האמה הזאת" (י) - זלזול והרחקה; אינו בנו של אברהם בעיניה. אברהם (דרך המספר): "בנו" (יא) - אהבה וקרבה. ה׳: "הנער" (יב), "בן האמה" אך "זרעך הוא" (יג) - יחס מכיר ומגונן.
6. עקדת יצחק (בראשית כב)
עקדת יצחק: הניסיון
העקדה היא הניסיון הקשה ביותר של אברהם. אלוהים, שהבטיח לו זרע דרך יצחק, מצווה עליו להעלות את יצחק לעולה. הכתוב כמעט לא מספר מה אברהם מרגיש - ולכן הבגרות שואלת מה אפשר ללמוד מהמילים, מהפעולות ומהשתיקה.
במדויק: במיקוד רק פסוקים א–יט. הניסיון (פסוקים א–ב): "והאלהים נסה את אברהם", "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק". הדרך (פסוקים ג–ח): "וישכם אברהם בבקר", הנערים נשארים, ושיחת האב והבן - "ואיה השה לעלה", "אלהים יראה לו השה לעלה בני". העקדה והעצירה (פסוקים ט–יב): אברהם עוקד ושולח את ידו, והמלאך אומר "אל תשלח ידך אל הנער... כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". השבועה והחזרה (פסוקים יג–יט): "בי נשבעתי", "עקב אשר שמעת בקלי", ו"וילכו יחדו אל באר שבע". בתשובה: מהו הניסיון והאם אברהם עמד בו, הדילמה והמילה "הנני", הסתירה בין הצו לבין "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב) ודברי ספר העיקרים מול פסוק ג, ההסתרה מהנערים ומהבן, המאבק הפנימי של אברהם מול פרק כא, שאלת העמדה מול פרק יח, והטענה שהקשר בין אברהם ליצחק נותק.
הסתירה המרכזית היא בין הציווי לבין ההבטחה "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב). "ולך לך" (בראשית כב, ב) מזכיר את "לך לך" של פרק יב.
מבנה הפרק (פסוקים א–יט)
הדמויות
מילה מנחה ואמצעים בפרק
פרשנות שהופיעה בבגרות
השוואות שהבגרות בונה עליהן
דוח התובנות של קיץ תשפ"ג, על השאלה על מאבקו של אברהם בפרקים כא ו-כב: "תלמידים לא הבינו את המאבק הפנימי הנרמז שנמצא בו אברהם. זו הבנה מעבר לפרטי המידע". הכתוב לא אומר "אברהם נאבק". מחפשים את הניגוד בין מילה של רגש ("אשר אהבת", "וירע הדבר מאד") לבין מעשה של ציות ("וישכם אברהם בבקר").
בשאלת עמדה על העקדה ("באיזה משני הפרקים באה לידי ביטוי אמונה חזקה יותר של אברהם בה׳") אין תשובה אחת נכונה. אפשר להכריע לטובת הציות בפרק כב ("וישכם אברהם בבקר") או לטובת תביעת הצדק בפרק יח ("השפט כל הארץ לא יעשה משפט"). הנקודות ניתנות על עמדה ברורה ועל ביסוס משני הכתובים.
דוגמה א - "הנני" והדילמה של אברהם
קראו בראשית, פרק כ"ב, פסוקים א'–י"ב.
(1) החזרה על המילה "הנני" בפסוק א' ובפסוק ז' מדגישה את הדילמה של אברהם.
מהי הדילמה, וכיצד החזרה על מילה זו מדגישה אותה?
(2) מה לומדים מן השימוש במילה "הנני" בפסוק י"א על ההכרעה של אברהם בדילמה, ומהו המסר של המלאך לאברהם בפסוק י"ב?
1. (1) הדילמה: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק... והעלהו שם לעלה" (פסוק ב) - ציות לאלוהים מול אהבת האב לבנו.
2. "הנני" פעמיים: לאלוהים - "ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני" (פסוק א); ליצחק - "ויאמר הנני בני" (פסוק ז). אותה מילה של נכונות מלאה לשני קוראים, והמחויבויות סותרות.
3. (2) "הנני" בפסוק יא: "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת" (פסוק י), ואז "אברהם אברהם ויאמר הנני" (פסוק יא) - אברהם עונה שוב לאל: הכריע לציות, ונשאר קשוב לקולו גם כשהמאכלת בידו.
4. מסר המלאך: "אל תשלח ידך אל הנער" - אל תפגע בו; "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" (פסוק יב) - הניסיון הושלם.
(1) הדילמה: נאמנות לאלוהים, שציווה להעלות את יצחק לעולה, מול אהבתו ואחריותו של האב לבנו. "הנני" נאמר פעם לאלוהים (פסוק א) ופעם ליצחק (פסוק ז) - אברהם עומד במלוא נכונותו לפני שני הקוראים, והחזרה מעמידה את שתי המחויבויות זו מול זו. (2) ב"הנני" של פסוק יא אברהם עונה שוב לאלוהים, ברגע שהמאכלת בידו - הוא הכריע לטובת הציות לאל, ונשאר קשוב לקולו עד הרגע האחרון. מסר המלאך: אל תפגע בנער; הניסיון הושלם - "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה".
דוגמה ב - האם הקשר בין אברהם ליצחק נותק
קרא בראשית, פרק כ"ב, פסוקים א'–י"ט.
(1) קרא פסוק ו', פסוק ח' ופסוק י"ט.
יש הטוענים שמן הפסוקים האלה אפשר ללמוד שלאחר העקדה נותק הקשר בין אברהם ליצחק.
הסבר טענה זו, ובסס אותה על הפסוקים. (6 נקודות)
(2) קרא גם בראשית, פרק כ"ד, פסוקים ס"ב–ס"ד.
הסבר כיצד פסוקים אלה יכולים לחזק טענה זו. (6 נקודות)
1. (1) לפני העקדה: הכתוב חוזר פעמיים על "וילכו שניהם יחדו" (פסוק ו, פסוק ח) - האב והבן הולכים יחד.
2. אחרי העקדה: "וישב אברהם אל נעריו ויקמו וילכו יחדו אל באר שבע" (פסוק יט) - יצחק לא מוזכר, והמילה "שניהם" נעלמה.
3. (2) בפרק כד: "ויצחק בא מבוא באר לחי ראי והוא יושב בארץ הנגב" (כד, סב) - הוא גר במקום אחר, לא בבאר שבע של אברהם.
4. ועוד: "ויצא יצחק לשוח בשדה" (כד, סג) - הוא לבדו.
(1) לפני העקדה: "וילכו שניהם יחדו" (כב, ו; כב, ח). אחריה: "וישב אברהם אל נעריו... וילכו יחדו אל באר שבע" (כב, יט) - יצחק אינו מוזכר, וההליכה "שניהם יחדו" נעלמה. (2) בפרק כ"ד יצחק בא "מבוא באר לחי ראי" ו"יושב בארץ הנגב" (כד, סב) - מקום מגורים נפרד מבאר שבע של אברהם; הוא לבדו בשדה.
7. מות שרה וקניית מערת המכפלה (בראשית כג)
קניית מערת המכפלה
פרק כג הוא סיפור על משא ומתן. שרה מתה, ולאברהם, שהובטחה לו הארץ, אין בה אפילו מקום לקבור את אשתו. הוא קונה את מערת המכפלה בנימוס, בנחישות, ובמחיר מלא.
במדויק: מות שרה (פסוקים א–ב): "ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון". הבקשה (פסוקים ג–ו): "גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם" (פסוק ד); בני חת עונים "נשיא אלהים אתה בתוכנו" ומציעים "במבחר קברינו" (פסוק ו). המשא ומתן (פסוקים ז–טו): אברהם משתחווה, מבקש את המערה "בכסף מלא" (פסוק ט), מסרב למתנה - "נתתי כסף השדה קח ממני" (פסוק יג) - ועפרון נוקב במחיר: "ארבע מאת שקל כסף" (פסוק טו). הקנייה (פסוקים טז–כ): אברהם שוקל את הכסף, והשדה והמערה "ויקם... לאברהם לאחזת קבר" (פסוק כ). בתשובה: מה אברהם ביקש והאם השיג, ראיות לנימוס ולנחישות, למה התעקש לשלם, ראיות שהעסקה נעשתה כחוק, מטרת הפירוט לפי בראשית רבה, ההשוואה למשא ומתן על סדום (בראשית יח), והסתירה בין "גר ותושב" לבין הבטחת הארץ (רשב"ם).
ההבטחה "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" (בראשית טו, ז) עומדת מול "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כג, ד). המשא ומתן עם עפרון מושווה בבגרות למשא ומתן של אברהם עם ה׳ על סדום (בראשית יח).
מבנה הפרק
הדמויות
ביטויים מרכזיים: אחוזת קבר ועסקה כחוק
פרשנים ומדרשים שהופיעו בבגרות
השוואות שהבגרות בונה עליהן
דוח התובנות של חורף תשפ"ג, על ההשוואה לפרק יח: "התלמידים התבקשו לערוך השוואה בין שני מקומות בהם מתנהל משא ומתן. מיומנות ההשוואה חסרה להם כאן וההישגים היו נמוכים". בהשוואה כותבים את שני הצדדים באותו עניין: איך אברהם מתנהל עם עפרון, ואיך הוא מתנהל עם ה׳ - כל צד עם ציטוט.
בשאלה אחת (מועד מיוחד תש"ף) הושווה פרק כג להבטחה "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית יג, יז). פרק יג לא במיקוד. אם הוא מופיע בשאלה, קוראים את הפסוק שמובא בה - אין צורך להכיר את כל הפרק.
דוגמה א - משא ומתן עם עפרון ועם אלוהים
קראו בראשית, פרק כ"ג, פסוקים י"ב–י"ח וגם בראשית, פרק י"ח, פסוקים כ'–ל"ב.
בשני הקטעים מוזכרים מספרים בהקשר למשא ומתן שניהל אברהם עם עפרון ועם אלוהים.
(1) הסבירו מהו ההבדל בין הדרך שבה התנהל אברהם במשא ומתן עם עפרון ובין הדרך שבה הוא התנהל במשא ומתן עם אלוהים. בססו את דבריכם על הכתוב. (3 נקודות)
(2) קראו פסוקים י"ד–י"ח.
הסבירו מדוע התנהל אברהם במשא ומתן עם עפרון בדרך המתוארת בפסוקים אלה. (5 נקודות)
1. הפרמטר: איך אברהם מתייחס למספר שעומד על הפרק.
2. עם עפרון: "ארץ ארבע מאת שקל כסף ביני ובינך מה הוא" (כג, טו), ומיד "וישקל אברהם לעפרן את הכסף... ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר" (כג, טז) - אברהם לא מתמקח.
3. עם אלוהים: "אולי יש חמשים צדיקם" (יח, כד), ארבעים וחמישה (יח, כח), ועד "אולי ימצאון שם עשרה" (יח, לב) - הוא מתמקח שוב ושוב ומוריד.
4. (2) למה כך עם עפרון: הוא רוצה בעלות מלאה, קנויה בכסף ולא במתנה, שאין עליה ערעור - "לאברהם למקנה לעיני בני חת" (כג, יח). הוא מבין את הרמז של עפרון, ולכן משלם מיד ובפומבי.
(1) עם עפרון אברהם אינו מתמקח: מקבל את המחיר הגבוה (400 שקל) ומשלם מיד (כג, טו–טז); עם אלוהים הוא מתמקח שוב ושוב ומוריד את המספר - 50, 45, 40, 30, 20, 10 (יח, כד–לב). (2) הוא רוצה בעלות מלאה, קנויה בכסף ולא במתנה, שאין עליה עוררין, ומבין את רמז עפרון; לכן אינו מתמקח ומשלם מיד, בפומבי.
דוגמה ב - עסקה כחוק ומטרת הפירוט לפי המדרש
קראו בראשית, פרק כ"ג, פסוקים ט"ז–כ'.
(1) הביאו שתי ראיות מן הפסוקים המוכיחות שהעסקה בין אברהם לבין עפרון נערכה כחוק. הסבירו כל אחת מן הראיות. (3 נקודות)
(2) קראו את המדרש שלפניכם.
"זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות [לרמות] את ישראל לאמור גזולים הן בידכם [גנבתם אותם]" (בראשית רבה, ע"ט, ז').
לפי המדרש, מהי מטרת הפירוט של מרכיבי העסקה של אברהם עם עפרון? הסבירו את דבריכם. (5 נקודות)
1. (1) ראיה ראשונה - התשלום: "וישקל אברהם לעפרן את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר" (פסוק טז) - הסכום שנקבע בפומבי, במטבע מקובל.
2. ראיה שנייה - העדים: "לאברהם למקנה לעיני בני חת בכל באי שער עירו" (פסוק יח) - כל העיר ראתה.
3. אפשר גם: פירוט הנכס וגבולותיו (פסוק יז), או "לאחזת קבר מאת בני חת" (פסוק כ).
4. (2) המדרש: "שאין אומות העולם יכולים... לאמור גזולים הן בידכם" - הפירוט נועד לקבוע בעלות שאין עליה ערעור, כדי שאיש לא יוכל לטעון שהמקום נגנב.
(1) שתיים מתוך: תשלום הסכום שנקבע, בפומבי, ב"כסף עבר לסחר" (טז); תיאור מדויק של הנכס וגבולותיו (יז); עדים - "לעיני בני חת בכל באי שער עירו" (יח); העברת בעלות רשמית "לאחזת קבר מאת בני חת" (כ). (2) המדרש: הפירוט נועד לקבוע בעלות שאין עליה עוררין - כדי שאומות העולם לא יוכלו לטעון שהמקום גזול בידי ישראל.