החוק המקראי: מה הוא דורש ולמה
בנושא חוק וחברה לומדים חוקים מן התורה: על הקציר בשדה, על שכר הפועל, על המשפט, על המלך, על המלחמה ועל מי שהרג אדם. הבגרות כמעט אף פעם לא מסתפקת בשאלה "מה כתוב בחוק". היא שואלת מה החוק מנסה להשיג, על מי הוא מגן, ואיזה ערך עומד מאחוריו.
במדויק: בכל חוק מבררים: מה הוא דורש (איסור או ציווי), ממי (בעל השדה, המעסיק, השופט, המלך, העם), על מי הוא מגן (העני, הגר, היתום, האלמנה, השכיר, הרוצח בשגגה), ולמה - הנימוק שבכתוב או העיקרון שמאחורי החוק. אחד הרעיונות הגדולים של הנושא בחוזר: הערכים המובילים בחוק המקראי משקפים את עיצובו של עם.
שאלה שחוזרת בצורות שונות היא אם החוק בא להגן על החלש מפני החזק, או להגן על החברה כולה. החוזר מנסח זאת כרעיון גדול: "החוק נועד להגן על החברה מהיחיד או להגן על היחיד מהחברה". כדאי לחשוב על השאלה הזאת בכל אחד מששת הפרקים.
הזיכרון הלאומי בחוק
כמה מן החוקים בנושא מנומקים באותו משפט: "וזכרת כי עבד היית במצרים". הזיכרון של העבדות הופך לסיבה לדאוג לעבד, לגר, ליתום ולאלמנה.
במדויק: הנימוק מופיע בחוקי החגים (דברים טז, יב) ובחוקי ההגנה על החלשים (דברים כד, יח ו-כב). בבגרות מסבירים אותו בשתי דרכים: אמפתיה - מי שהיה עבד וזר יודע מה מרגיש החלש; וחובה והכרת טובה - ה׳ פדה את העם, ולכן הוא מצווה. החוזר מונה רעיון גדול: מקום הזיכרון הלאומי בעיצוב החוק המקראי.
קדושת החיים ושוויון בפני החוק
חוקי ערי המקלט, חוקי המשפט וחוק המלך חוזרים לשני ערכים: לחיי אדם אין מחיר, וכולם - גם המלך - כפופים לחוק.
במדויק: בחוק הרוצח "ולא תקחו כפר לנפש רצח" (במדבר לה, לא) - אי אפשר לשלם כסף במקום חיים. במשפט "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול" (ויקרא יט, טו) - אין משוא פנים. המלך כותב לו ספר תורה "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז, כ). החוזר מונה רעיון גדול: היבראות האדם בצלם אלוהים בבסיסו של החוק המקראי.
החוק והמציאות
החוק המקראי לא נכתב בחלל ריק. הוא פוגש מנהגים שכבר קיימים - נקמת דם, מלך "ככל הגוים", מלחמה - ומנסה לכוון אותם.
במדויק: בבגרות שואלים איך החוק מגביל מציאות שהוא לא מבטל: גואל הדם נשאר, אבל העדה שופטת ועיר המקלט מגינה (במדבר לה); מותר למנות מלך, אבל "לא ירבה לו סוסים" (דברים יז, טז); יוצאים למלחמה, אבל "וקראת אליה לשלום" (דברים כ, י). החוזר מונה רעיון גדול: החוק המקראי מתכתב עם המציאות ובהתאמה לערכים מנחים.
1. קדושים תהיו: מצוות שבין אדם לחברו (ויקרא יט)
קדושים תהיו: קדושה במעשים שבין אדם לחברו
פרק י"ט בספר ויקרא פותח בציווי "קדשים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלהיכם" (ויקרא יט, ב), ומיד עובר לחוקים של יום-יום: הקציר בשדה, שכר הפועל, היחס לחרש ולעיוור, המשפט והיחס לחבר. הבגרות שואלת שוב ושוב איך חוקים מעשיים כאלה מעצבים חברה מתוקנת.
במדויק: במיקוד: פסוקים א–ד ו-ט–יח. א–ד - הציווי "קדשים תהיו", יראת הורים, שבת ואיסור אלילים. ט–י - מתנות עניים בשדה ובכרם (פאה, לקט, עוללות ופרט) "לעני ולגר". יא–יב - גניבה, כחש, שקר ושבועת שקר. יג–יד - עושק, גזל, הלנת שכר שכיר, קללת חרש ומכשול לפני עיוור. טו–טז - משפט צדק, רכילות ו"לא תעמד על דם רעך". יז–יח - שנאה בלב, תוכחה, נקמה ונטירה, ו"ואהבת לרעך כמוך". בפרק שני עקרונות שהבגרות שואלת עליהם: העדפה לטובה של העני והגר בתחום הכלכלי (ט–י), ושוויון בתחום המשפט (טו). הביטוי "אני ה׳" חותם כמה מן החוקים (פסוקים י, יב, יד, טז, יח). הנמען של החוקים הוא בעל הכוח - בעל השדה, המעסיק, השופט - והמוגנים הם העני, הגר, השכיר, החרש והעיוור.
הפרק מתחבר לשאר הנושא: מתנות העניים חוזרות בדברים כד, יט–כא (העומר השכוח, הזית והכרם); "לא תלין פעלת שכיר" חוזר ב"ביומו תתן שכרו" (דברים כד, טו); והיראה מאלוהים כבלם במקום שאין בו פיקוח אנושי חוזרת בחוק המלך (דברים יז, יט). הבגרות גם משווה את פסוק יז לסיפור יוסף ואחיו (בראשית לז, א–ד).
ניתוח חוק: מה, ממי, על מי ולמה
1. מה החוק דורש: מצטטים את לשון החוק, ומנסחים אותו במילים שלכם - איסור ("לא תלין") או ציווי ("השב תשיב").
2. ממי: מי הנמען - בעל השדה, המלווה, המעסיק, השופט, המלך.
3. על מי הוא מגן: העני, הגר, היתום, האלמנה, השכיר, החרש והעיוור, הרוצח בשגגה.
4. למה: הנימוק שבכתוב ("כי עני הוא", "וזכרת כי עבד היית במצרים", "אני ה׳"), ואם אין נימוק - העיקרון שמאחורי החוק (צדק, חמלה, שוויון, קדושת החיים).
5. מה היה קורה בלי החוק: איזה עוול החוק מונע. משפט אחד כזה הופך תשובה של "מידע" לתשובה על מהות החוק.
מבנה הפרק (ויקרא יט, א–ד ו-ט–יח)
מי מול מי בחוקים
העדפה לטובה מול שוויון
ביטויים ומושגים שהבגרות שאלה עליהם
פרשנים על פסוקים יד ו-יח
פרשנים ומקורות על פסוקים טז–יז
השוואות: ויקרא יט מול בראשית
דוח התובנות של חורף תשפ"ב על שאלת ויקרא יט: כשנדרשו לציין את החוק ופרטיו, "התלמידים ענו נכונה ,אך כשנשאלו מה עומד מאחורי פרטי החוק" היה להם קשה. אחרי הציטוט כותבים תמיד את העיקרון: למשל, בפאה ובלקט העני מלקט בעצמו, ולכן אינו צריך לבקש נדבה.
שני חוקי משפט דומים: "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול" (ויקרא יט, טו) ו"לא תכיר פנים ולא תקח שחד" (דברים טז, יט). כשהשאלה מפנה לויקרא יט, מצטטים רק מויקרא יט.
דוגמה א - העדפה לטובה ושוויון בחוקי ויקרא יט
קראו ויקרא, פרק י״ט, פסוקים ט׳–י׳ וגם פסוק ט״ו.
(1) בפסוקים אלה אפשר לראות שלעיתים המחוקק המקראי דורש להפלות לטובה קבוצות מסוימות בחברה, ולפעמים הוא דורש לנהוג באופן שוויוני כלפי כולם.
על פי פסוקים אלה, הביאו הוכחה לכל אחת מן הדרישות האלה, והסבירו את דבריכם (סך הכול – שתי הוכחות). (5 נקודות)
(2) מהי הסיבה לדרישות השונות האלה של המחוקק? נמקו את דבריכם. (3 נקודות)
1. (1) העדפה לטובה: "לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט" (ויקרא יט, ט), ובכרם "לעני ולגר תעזב אתם" (ויקרא יט, י). בעל השדה משאיר חלק מיבולו, והחלק הזה שמור לקבוצות מסוימות - העני והגר.
2. (1) שוויון: "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא יט, טו). השופט לא מטה את הדין לטובת העני מרחמים, וגם לא לטובת העשיר מכבוד או מפחד.
3. (2) הסיבה - שני תחומים שונים: בכלכלה לעני ולגר אין נחלה, והחברה אחראית לקיומם. במשפט מכריעים בין שני צדדים; אם השופט יעדיף את הדל, הוא יעשוק את הצד השני ויעוות את האמת.
(1) העדפה – פאה, לקט, עוללות ופרט "לעני ולגר"; שוויון – במשפט "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול". (2) תחומים שונים: בתחום הכלכלי חברתי יש לסייע לחלשים; בתחום המשפט הצדק חייב להיות עיוור, אחרת נעוות הדין.
דוגמה ב - רמב"ן על התוכחה ופסוק יח
קראו ויקרא, פרק י״ט, פסוקים ט׳–י״ח.
(1) קראו פסוק י״ז ואת פירוש רמב״ן לפסוק זה.
"'לא תשנא את אחיך בלבבך' [...] 'הוכח תוכיח את עמיתך' [...] ללמדו תוכחת מוסר. 'ולא תשא עליו חטא' שיהיה עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו".
לפי רמב״ן, הסבירו מהי האחריות המוטלת על אדם היודע כי רעהו חטא, ומה מדרבן אותו לפעול למימוש אחריותו. (5 נקודות)
(2) קראו פסוק י״ח.
יש הטוענים כי הנאמר בפסוק י״ח הוא המשך לצו "לא תשנא את אחיך בלבבך". כיצד הנאמר בפסוק י״ח מרסן את השנאה כלפי החוטא, ומדוע יש צורך בריסון זה? (5 נקודות)
1. (1) האחריות לפי רמב"ן: "ללמדו תוכחת מוסר" - לא לשמור את הכעס בלב, אלא לדבר עם החוטא ולהסביר לו את טעותו ("הוכח תוכיח את עמיתך", ויקרא יט, יז).
2. (1) הדרבון: "ולא תשא עליו חטא" - לפי רמב"ן "שיהיה עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו": מי ששותק נעשה שותף לאשמה.
3. (2) הריסון בפסוק יח: "לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) - אסור להפוך את הכעס לנקמה (מעשה) או לנטירה (טינה בלב), ובמקומם - אהבה.
4. (2) למה צריך ריסון: שנאה כלפי החוטא עלולה להפוך למעשי פגיעה ולמעגל של נקמות, וגם התוכחה עצמה עלולה להפוך לנקמה אם אין בה אהבה.
(1) האחריות: להוכיח את החוטא – ללמדו "תוכחת מוסר" (ולא לשנוא אותו בשתיקה). הדרבון: "ולא תשא עליו חטא" – אם לא יוכיח, יישא בעצמו אשם על חטאו של רעהו. (2) "לא תקם ולא תטר... ואהבת לרעך כמוך" – אוסר להפוך את הכעס על החוטא לנקמה או לנטירה, ומחליף אותו באהבה; נחוץ כי שנאה מובילה למעשי פגיעה, מפרקת את החברה, והתוכחה עצמה עלולה להפוך לנקמה.
2. הגנה על החלשים: משכון, שכר שכיר ומתנות עניים (דברים כד)
הגנה על החלשים בדברים כד
החוקים בדברים כ"ד שמים במרכז את מי שאין לו כוח: הלווה העני, השכיר, הגר, היתום והאלמנה. החוק פונה אל מי שיש לו כוח - המלווה, המעסיק ובעל השדה - ומגביל אותו, גם כשהוא פועל בתוך זכותו.
במדויק: במיקוד: פסוקים י–כב. י–יג - המשכון (העבוט): לא נכנסים לבית הלווה ("בחוץ תעמד"), ומשיבים לעני את המשכון "כבוא השמש"; "ולך תהיה צדקה לפני ה׳ אלהיך". יד–טו - שכר שכיר, "מאחיך או מגרך": "ביומו תתן שכרו", "ולא יקרא עליך אל ה׳ והיה בך חטא". טז - "איש בחטאו יומתו". יז–יח - משפט הגר והיתום ובגד האלמנה, "וזכרת כי עבד היית במצרים". יט–כב - העומר השכוח, הזית והכרם "לגר ליתום ולאלמנה יהיה", ושוב "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". הרעיון הגדול בחוזר: מקום הזיכרון הלאומי בעיצוב החוק המקראי. המושג מרשימת המושגים: דאגה לחלשים בחברה.
הפרק משלים את ויקרא יט: שם "לא תלין פעלת שכיר" (ויקרא יט, יג) ופאה ולקט "לעני ולגר" (ויקרא יט, י), וכאן "ביומו תתן שכרו" והעומר השכוח "לגר ליתום ולאלמנה". רשימה דומה של חלשים - הלוי, הגר, היתום והאלמנה - מופיעה גם בשמחת החגים (דברים טז, יא ו-יד).
מבנה הפרק (דברים כד, י–כב)
מי מול מי בחוקים
הנימוקים שבחוקים
השוואה: החוק המקראי מול ביטוח לאומי
דוח התובנות של קיץ תשפ"ד על שאלת דברים כד: "יש לשים לב לעקרונות המנחים את החוק המקראי, לרציונל העומד מאחוריהם ואין להסתפק בלימוד מילולי של לשון החוק", למשל המושגים "התחשבות" ו"חמלה". אחרי שמצטטים את "השב תשיב לו את העבוט", מסבירים במה זו חמלה: צורכי העני (בגד לשינה) קודמים לביטחון של המלווה.
דוגמה א - המשכון: התחשבות וחמלה כלפי הלווה
קראו דברים, פרק כ״ד, פסוקים י׳–י״ג.
על פי פסוקים אלה, נראה שהמלווה נדרש לנהוג בהתחשבות רבה ובחמלה כלפי הלווה.
ציינו מעשה אחד הנדרש מן המלווה, שיש בו ביטוי להתחשבות וחמלה, וכתבו מה יכול לשכנע את המלווה לקיים דרישה זו. הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב.
1. המעשה: "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבטו" (דברים כד, יב), "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו" (דברים כד, יג).
2. ההתחשבות והחמלה: המשכון של העני הוא אולי הבגד היחיד שבו הוא מתכסה בלילה. הצורך שלו לישון בחום קודם לביטחון של המלווה.
3. מה ישכנע את המלווה: "וברכך ולך תהיה צדקה לפני ה׳ אלהיך" (דברים כד, יג) - העני יברך אותו, והמעשה נחשב לו לצדקה. המלווה לא מוותר על החוב, רק גובה אותו בחמלה.
מעשה: להשיב לעני את המשכון (בגד השינה) עם בוא השמש, כדי שיישן בשלמתו. השכנוע: "וברכך ולך תהיה צדקה לפני ה׳ אלהיך" – ברכת העני וזכות מוסרית דתית. (אפשר גם: לא להיכנס לבית הלווה לקחת משכון, אלא לחכות בחוץ – שמירה על כבודו.)
דוגמה ב - מתנות עניים מול נאום גולדה מאיר
קראו דברים, פרק כ״ד, פסוקים י״ט–כ״ב וגם את הקטע שלפניכם מתוך נאום שנשאה גולדה מאיר בכנסת בנוגע להצעת חוק ביטוח לאומי שהוגש לקריאה ראשונה בשנת 1953.
"עם קבלת חוק צנוע זה אנו מניחים אבן פינה לבניין חברה, שבה לא יהיה יתום מופקר ולא יהיה זקן הבוכה על זקנתו. לא בחסדם של נדיבים יהיו תלויים החלשים בתוכנו, כי אם בתור אזרחי המדינה יקבלו את המגיע להם בזכות. והייתה המימרה 'כל ישראל ערבים זה בזה' לחוק במדינת ישראל".
(1) מהו השוני בין החוק המקראי ובין הצעת החוק של גולדה מאיר בנוגע לשיטת הסיוע לחלשים, וכיצד מיושמת כל שיטה? הסבירו את דבריכם.
1. הפרמטר: מי נותן את הסיוע, ואיך הוא מגיע לחלש.
2. החוק המקראי: "ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד, יט), וכך בזית ובכרם (פסוקים כ–כא). כל חקלאי משאיר חלק מיבולו, והחלשים באים ומלקטים בעצמם - בלי מוסד מתווך.
3. גולדה מאיר: "לא בחסדם של נדיבים יהיו תלויים החלשים בתוכנו, כי אם בתור אזרחי המדינה יקבלו את המגיע להם בזכות" - חוק של המדינה, ומוסד שמשלם קצבאות.
4. השוני: במקרא - אחריות אישית של כל בעל שדה וסיוע ישיר; אצל גולדה מאיר - אחריות של המדינה, וסיוע מוסדר כזכות.
החוק המקראי: סיוע ישיר מכל חקלאי – משאיר בשדה את העומר השכוח, את הנותר בזית ובכרם "לגר ליתום ולאלמנה", והחלשים מלקטים בעצמם. גולדה מאיר: סיוע ממלכתי ממוסד – ביטוח לאומי, שבו החלשים מקבלים קצבה מן המדינה כזכות אזרחית, ולא בחסד נדיבים.
3. שלושת הרגלים ומשפט צדק (דברים טז)
שלושת הרגלים ומשפט צדק
דברים ט"ז מחבר בין שני עניינים שנראים רחוקים: החגים ובית המשפט. בחגים שמחים עם החלשים, ובמשפט שופטים בלי משוא פנים. בשני המקרים החוק דואג שגם מי שאין לו כוח יקבל את חלקו.
במדויק: השאלות בבגרות עסקו בפסוקים א–כ. א–ח - פסח "בחדש האביב": זבח הפסח "במקום אשר יבחר ה׳", מצות "לחם עני" - "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים". ט–יב - שבועות: "שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה", מנחה "מסת נדבת ידך", שמחה עם "הלוי... והגר והיתום והאלמנה", ו"וזכרת כי עבד היית במצרים". יג–טו - סוכות "באספך מגרנך ומיקבך", "והיית אך שמח". טז–יז - עלייה לרגל "שלוש פעמים בשנה", "ולא יראה את פני ה׳ ריקם". יח–כ - "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך", "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד", "צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ".
הקשרים שהבגרות בונה: הנימוק "וזכרת כי עבד היית במצרים" חוזר בדברים כד, יח ו-כב; דרישת המשפט דומה ל"לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול" (ויקרא יט, טו); והצדק כייעוד של העם מתחבר לאברהם: "לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט).
מבנה הפרק (דברים טז, א–כ)
מה משותף לחגים
דרישות מן השופטים
פרשנים ומקורות שבשאלונים
בשאלון קיץ תשפ"ו נכתב שהביטויים בפסוק י"א ובפסוק י"ד "משותפים לחג השבועות ולחג הפסח", אבל פסוק יד עוסק בחג הסוכות ("חג הסכת תעשה לך", פסוק יג). התשובה באתר מציינת זאת ועונה לפי מה שכתוב בפסוקים. גם אתם: סמכו על הפסוקים בתנ"ך שלכם.
"וזכרת כי עבד היית במצרים" בפסוק יב בא מיד אחרי רשימת החלשים בשמחת שבועות (פסוק יא). כששואלים למה הוא נזכר דווקא שם, מחברים בין השניים: הזיכרון הוא הנימוק לשתף את העבד, הגר, היתום והאלמנה. לא מספיק לכתוב "כדי לזכור את יציאת מצרים".
דוגמה א - חגי הקציר ודברי קויפמן
קראו דברים, פרק ט"ז, פסוקים ט'–ט"ו.
(1) הסבירו קשר חקלאי אחד בין חג שבועות ובין חג סוכות. בססו את דבריכם על הכתוב. (4 נקודות)
(2) קראו את דברי י' קויפמן שלפניכם.
"האידאה [התפיסה] השלטת של חג הטבע הישראלי היא שמחה והודיה על מתנת ה׳... החג הוא חג האל, המושל בכול ונותן הכול... מה שמובא למקדשו הוא מבע של תודה והכרת טובה על מתנותיו לאדם."
(מעובד על פי י' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך א', עמ' 577)
הביאו מן הפסוקים דוגמה אחת המבססת את דברי י' קויפמן. הסבירו את דבריכם. (4 נקודות)
1. (1) שבועות: "מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות" (דברים טז, ט) - המועד נספר מתחילת קציר התבואה.
2. (1) סוכות: "חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך" (דברים טז, יג) - בזמן איסוף התבואה והיין.
3. (1) הקשר: שניהם חגים של שלב בעבודת השדה ושל ברכת היבול.
4. (2) מה קויפמן טוען: החג הוא שמחה והודיה על מתנת ה׳, ומה שמביאים הוא תודה.
5. (2) הדוגמה: "מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה׳ אלהיך" (דברים טז, י) - גובה המנחה נקבע לפי הברכה, ולכן היא תודה על מה שה׳ נתן.
(1) שניהם חגי קציר ואסיף הקשורים במחזור החקלאי ובברכת היבול: שבועות נספר מ"החל חרמש בקמה" – תחילת קציר התבואה, וחל בסיומו; סוכות "באספך מגרנך ומיקבך" – איסוף התבואה והיין בסוף העונה. (2) למשל: "מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה׳ אלהיך" – המנחה מותאמת לברכה, כלומר היא תודה על מתנת ה׳; או "כי יברכך ה׳... והיית אך שמח" – השמחה נובעת מן ההכרה בברכת ה׳.
דוגמה ב - רמב"ן על הכפל "צדק צדק"
קרא דברים, פרק ט״ז, פסוקים ט׳–כ׳.
קרא פסוקים י״ח–כ׳ ואת פירוש רמב״ן למילים "צדק צדק תרדוף" בפסוק כ׳.
"[...] וטעם הכפל, לומר הדיינים צריכים שישפטו את העם משפט צדק, וגם אתה צריך לרדוף הצדק תמיד [...]".
(1) על פי רמב״ן, הסבר כיצד החזרה על המילה "צדק" מבטאת שאיפה לרמה מוסרית גבוהה של החברה בישראל. (5 נקודות)
(2) לדברי רמב״ן הביטוי "צדק צדק" בפסוק כ׳ מופנה לשתי קבוצות.
לדעתך, איזו קבוצה משתי הקבוצות חשוב יותר שתשמור על החוק כדי שתתקיים חברה מוסרית?
נמק את דבריך. (3 נקודות)
1. (1) הקושי: למה נכפלה המילה "צדק" ב"צדק צדק תרדף" (דברים טז, כ)?
2. (1) התשובה של רמב"ן: "צדק" אחד לדיינים - "שישפטו את העם משפט צדק", כמו "ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז, יח); "צדק" שני לכל אדם - "וגם אתה צריך לרדוף הצדק תמיד".
3. (1) הרמה המוסרית: הצדק אינו רק תפקיד של בית המשפט, אלא חובה של כל אדם בכל זמן. גם "תרדף" מלמד על מאמץ פעיל.
4. (2) עמדה ונימוק: למשל, השופטים - בידם הכוח, ו"השחד יעור עיני חכמים" (דברים טז, יט). אפשר גם לבחור בעם - בלי צדק אישי אין חברה מוסרית גם עם שופטים ישרים.
(1) הקושי: הכפל "צדק צדק תרדף" (דברים טז, כ). לפי רמב״ן "צדק" אחד – לשופטים (משפט צדק בבית הדין), "צדק" שני – לכל אדם ("וגם אתה... תמיד"); הצדק אינו רק חובת המוסד אלא שאיפה של כל אחד בכל עת, ו"תרדוף" – מאמץ פעיל. (2) עמדה מנומקת, למשל: השופטים – בידם הכוח והם דוגמה, ושחיתותם מעוותת את הצדק לכולם "כי השחד יעור עיני חכמים" (דברים טז, יט); או: העם – בלי צדק אישי אין חברה מוסרית גם עם שופטים ישרים.
4. בית הדין העליון וחוק המלך (דברים יז)
בית הדין העליון וחוק המלך
דברים י"ז עוסק בשני מוסדות של שלטון: בית הדין שבמקום שה׳ בוחר, והמלך. החוק נותן לבית הדין סמכות להכריע, ומגביל את המלך כדי שלא יתנשא מעל העם ומעל התורה.
במדויק: במיקוד: פסוקים ח–כ. ח–יג - כשמשפט "יפלא ממך" בערים, עולים אל "הכהנים הלוים" ואל "השפט"; "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"; מי שממרה "בזדון" - "ומת האיש ההוא", "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד". יד–טו - העם מבקש "מלך ככל הגוים"; התנאים: "אשר יבחר ה׳ אלהיך בו", "מקרב אחיך", ולא "איש נכרי". טז–יז - ההגבלות: "לא ירבה לו" סוסים, נשים, כסף וזהב. יח–כ - המלך כותב "משנה התורה הזאת" וקורא בה "כל ימי חייו", "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה", והגמול: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו". השוואת המוסדות: פסיקת בית הדין מחייבת (יא–יב), והמלך כותב את התורה "מלפני הכהנים הלוים" (יח) וכפוף לה.
הבגרות משווה את דרישת היראה מן המלך - "למען ילמד ליראה את ה׳ אלהיו" (דברים יז, יט) - ל"ויראת מאלהיך" בויקרא יט, יד: בשני המקרים אין סמכות אנושית שתפקח, ולכן הבלם הוא פנימי. בית הדין שבמקום שה׳ בוחר בא אחרי הציווי "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך" (דברים טז, יח): השופטים בערים פונים אליו כש"יפלא ממך דבר למשפט" (דברים יז, ח).
מבנה הפרק (דברים יז, ח–כ)
הנמענים בחוק
מילים מנחות וביטויים בחוק המלך
"ראשון בין שווים" והגבלות המלך
דוח התובנות של חורף תשפ"ג: "התלמידים נדרשו להציג מה הם שני האיסורים החלים על המלך" - והפקת המידע לא עלתה יפה. שני האיסורים בפסוק כ מתחילים במילה "לבלתי": "לבלתי רום לבבו מאחיו" ו"לבלתי סור מן המצוה".
באותו דוח: הביטוי "הראשון בין שווים" לא הובן עד תומו. קודם מסבירים את הביטוי עצמו (בראש העם, אבל לא מעליו), ורק אחר כך מוכיחים מפסוקים טו ו-יט.
דוגמה א - "ראשון בין שווים": מחזק או מחליש
קראו דברים, פרק י״ז, פסוקים י״ד–כ׳.
(1) יש הטוענים שהמלך בישראל הוא "ראשון בין שווים".
הסבירו כיצד אפשר להוכיח טענה זו על פי פסוק ט״ו ועל פי פסוק י״ט. (5 נקודות)
(2) לדעתכם, האם חוק המלך מחזק את מעמדו של המלך או מחליש אותו? נמקו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (3 נקודות)
1. (1) הביטוי: "ראשון בין שווים" - המלך עומד בראש העם, אבל אינו מעליו.
2. (1) פסוק טו: "מקרב אחיך תשים עליך מלך" (דברים יז, טו) - המלך הוא אח של בני העם, יוצא מתוכם.
3. (1) פסוק יט: "למען ילמד ליראה את ה׳ אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם" (דברים יז, יט) - הוא כפוף לאותה תורה כמו כל העם.
4. (2) עמדה: למשל, מחזק - מלך שנבחר בידי ה׳ ושומר את התורה זוכה ל"למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו" (דברים יז, כ). אפשר גם: מחליש - "רק לא ירבה לו סוסים" (דברים יז, טז) ו"ולא ירבה לו נשים" (דברים יז, יז) שוללים ממנו מקורות כוח.
(1) "ראשון בין שווים" – מנהיג, אך לא מעל העם. ט״ו: המלך "מקרב אחיך" – אח בין אחים. י״ט: גם הוא כפוף לתורה, קורא בה כל ימיו ושומר את כל דבריה – כמו כל העם. (2) עמדה מנומקת: מחזק (לגיטימציה מבחירת ה׳, אמון העם, מלכות ארוכה – כ) או מחליש (הגבלת סוסים, נשים, כסף – טז–יז).
דוגמה ב - המילים המנחות "לא" ו"לו" בחוק המלך
קרא דברים, פרק י״ז, פסוקים ח׳–כ׳.
קרא פסוקים י״ד–כ׳.
בקטע זה יש שתי מילים מנחות זהות בצלילן, שהחזרה עליהן מבטאת את המגמה (הכוונה) של המחוקק.
(1) מהי מגמת המחוקק? הסבר את דבריך. (8 נקודות)
(2) מה הן שתי המילים המנחות? בחר באחת מן המילים המנחות, והסבר כיצד היא מסייעת להדגיש את מגמת המחוקק. (8 נקודות)
1. (1) המגמה: להגביל את המלך - מותר למנות מלך, אבל מלך שלא צובר לעצמו כוח, נשים ועושר, ונשאר כפוף לתורה: "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול" (דברים יז, כ).
2. (2) המילים הזהות בצלילן: "לא" ו"לו" - "רק לא ירבה לו סוסים" (דברים יז, טז), "ולא ירבה לו נשים" ו"וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (דברים יז, יז), "וכתב לו את משנה התורה הזאת" (דברים יז, יח).
3. (2) התרומה של "לו": האיסור הוא על מה שהמלך צובר לעצמו. בפסוק יח הכיוון מתהפך: הדבר שהמלך לוקח "לו" הוא ספר התורה.
(1) להגביל את כוחו של המלך: המלך לא יצבור לעצמו כוח, נשים ועושר, לא יתנשא מעל אחיו וישאר כפוף לתורה. (2) המילים המנחות הזהות בצלילן: "לא" ו"לו" (לא ירבה לו סוסים / נשים / כסף וזהב, יז, טז–יז; וכתב לו, יז, יח). לדוגמה "לא" – החזרה על האיסור מציבה גבולות למלך; "לו" – מדגישה שהאיסור הוא על מה שהמלך צובר לעצמו. אפשר גם (אם מתעלמים מ"זהות בצלילן" זו לזו): "ירבה" ו"לבבו".
5. דיני המלחמה (דברים כ)
דיני המלחמה בדברים כ
דברים כ' הוא חוק שנכתב לזמן הקשה ביותר - מלחמה. גם שם החוק דורש לחשוב על הפחד של הלוחם, על מי שעוד לא נהנה מביתו, על הצעת שלום לפני קרב ואפילו על עצי השדה.
במדויק: א–ד - דברי הכוהן: "וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם", "כי ה׳ אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם". ה–ח - השוטרים פוטרים מי שבנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, אירש אשה ולא לקחה ("ואיש אחר"), ואת "הירא ורך הלבב". י–טו - עיר רחוקה: "וקראת אליה לשלום"; אם משלימה - "יהיו לך למס ועבדוך"; אם לא - מצור, "והכית את כל זכורה", "רק הנשים והטף". טז–יח - ערי העמים שבנחלה: "לא תחיה כל נשמה", והנימוק "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם". יט–כ - במצור: "לא תשחית את עצה", "כי האדם עץ השדה", מותר לכרות רק "עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא".
החוזר מונה את "התנהגות בזמן מלחמה" בין הרעיונות שעליהם שואלים שאלות של הבנת ההקשר. שאלה אחת בבגרות הביאה גם את דברים ו, יד–טו ("לא תלכון אחרי אלהים אחרים") כנימוק אפשרי לחרם; הפרק הזה לא במיקוד, ומופיע בבגרות רק כטקסט להשוואה.
מבנה הפרק (דברים כ)
מי מול מי בחוק
ביטויים ומושגים שהבגרות שאלה עליהם
פרשנים ומקורות שבשאלונים
החרם: שתי קריאות
השאלה על החרם מבקשת עמדה. כל עמדה מתקבלת אם היא מנומקת ומבוססת על הכתוב. דוח התובנות של קיץ תשפ"ג כותב שההתייחסות הייתה "יותר לפשט הכתוב והמידע העולה מהפסוקים בחוק ופחות להבנה רחבה ועמוקה בו וההיבט המוסרי העולה ממנו". לכן לא מעתיקים את הנימוק, אלא מסבירים אותו ונוקטים עמדה.
באותו דוח: בשאלה על הרמב"ם "מיומנות ההתמודדות עם פרשנות באשר היא, לקתה בחסר". מזהים מה הרמב"ם מוסיף על הכתוב (מלחמת מצווה, שבע מצוות בני נח), ובודקים את זה מול פסוקים טו–טז.
דוח התובנות של חורף תשפ"ו: "ההישגים בו היו נמוכים. השאלה עסקה ב"צדק חברתי"" - ההגדרה הובאה בשאלון, ונדרש ליישם אותה בפסוקים. מצטטים מן ההגדרה את המילים שמתאימות ("יחס הוגן", "החובות מתחלקות באופן צודק"), ומחברים אותן לפסוק.
דוגמה א - "ואיש אחר" וצדק חברתי במלחמה
קראו דברים, פרק כ', פסוקים ה׳–ח' ואת ההגדרה שלפניכם למושג "צדק חברתי".
"צדק חברתי" הוא מושג המבטא את הרעיון של קיום משותף במסגרת חברתית, שבה הזכויות והחובות מתחלקות באופן צודק, וכל אדם מקבל יחס הוגן.
(1) הסבירו כיצד החזרה על הביטוי "איש אחר" בפסוקים ה׳–ז' מדגישה את השאיפה לצדק חברתי בזמן מלחמה.
1. שלושת המקרים: מי ש"בנה בית חדש ולא חנכו" (דברים כ, ה), מי ש"נטע כרם ולא חללו" (דברים כ, ו), ומי ש"ארש אשה ולא לקחה" (דברים כ, ז) - כולם השקיעו ועוד לא נהנו.
2. הביטוי החוזר: "פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו" (ה), "ואיש אחר יחללנו" (ו), "ואיש אחר יקחנה" (ז) - החזרה מבליטה את העוול שבכך שאחד עמל ואחר נהנה.
3. החיבור להגדרה: החוק נותן "יחס הוגן" לכל אדם, ומתחשב בנסיבות שלו כשהוא מחלק את חובת היציאה לקרב.
בשלושת המקרים (בית, כרם, אישה) אדם השקיע ועוד לא נהנה; 'ואיש אחר' יהנה אם ימות. החזרה מבליטה את העוול – שאחד יעמול ואחר יקצור – ולכן החוק פוטר אותם: יחס הוגן ותשומת לב לנסיבות של כל אדם בחלוקת נטל המלחמה.
דוגמה ב - הרמב"ם על הקריאה לשלום ופשט הכתוב
קראו דברים, פרק כ׳, פסוקים י׳–י״ח ואת דברי הרמב״ם שלפניכם.
"אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו לשלום - אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצווה, שנאמר: 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום' (דברים כ׳, פסוק י׳). אם השלימו וקיבלו שבע מצוות שנצטוו בני נח עליהן - אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר: 'יהיו לך למס ועבדוך' (פסוק י״א)".
(הרמב״ם, משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ו׳, הלכה א׳)
(1) הסבירו את הפירוש של הרמב״ם לפסוקים י׳–י״א. (4 נקודות)
(2) האם פירושו תואם את פשט הכתוב? נמקו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (4 נקודות)
1. (1) הפירוש: לפי הרמב"ם "וקראת אליה לשלום" (דברים כ, י) חל על כל מלחמה - גם מלחמת רשות וגם מלחמת מצווה. עיר שמשלימה, מקבלת את שבע מצוות בני נח ואת "יהיו לך למס ועבדוך" (דברים כ, יא) - לא הורגים בה איש.
2. (2) לא תואם: לפי הפשט, הקריאה לשלום היא "לכל הערים הרחקת ממך מאד" (דברים כ, טו), ובערי העמים "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ, טז). גם שבע מצוות בני נח לא נזכרות בפסוקים.
3. (2) אפשר גם תואם: פסוק י פותח בלשון כללית - "כי תקרב אל עיר" - והנימוק לחרם, "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם" (דברים כ, יח), בטל אם העמים עזבו את עבודת האלילים.
(1) קריאה לשלום בכל מלחמה, גם מלחמת מצווה; עיר שמשלימה ומקבלת שבע מצוות בני נח ומס – אין הורגים בה. (2) לא – לפי הפשט הקריאה לשלום רק לערים הרחוקות (כ, טו–טז), ושבע מצוות בני נח אינן בכתוב (או: כן – "כי תקרב אל עיר" כללי, והנימוק בפסוק יח בטל אם עזבו את האלילים).
6. ערי המקלט וקדושת החיים (במדבר לה)
ערי המקלט וקדושת החיים
במדבר ל"ה עוסק בשאלה קשה: מה עושים באדם שהרג אדם אחר. החוק מבחין בין מי שהרג בכוונה ובין מי שהרג בשגגה, מגן על השוגג מפני הנקמה של גואל הדם, וקובע שלחיי אדם אין מחיר בכסף.
במדויק: במיקוד: פסוקים ט–לד. ט–טו - שש ערי מקלט, שלוש "מעבר לירדן" ושלוש "בארץ כנען", "לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם", "לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה". טז–כא - הרוצח במזיד: בכלי ברזל, באבן יד או בכלי עץ יד "אשר ימות בו", "בשנאה", "בצדיה", "באיבה"; "מות יומת", ו"גאל הדם הוא ימית את הרצח". כב–כג - השוגג: "בפתע בלא איבה", "בלא צדיה", "בלא ראות", "והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו". כד–כח - "ושפטו העדה", "והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם", והשוגג יושב בעיר המקלט "עד מות הכהן הגדל"; מחוץ לגבול העיר "אין לו דם". כט–לד - "ועד אחד לא יענה בנפש למות", "ולא תקחו כפר" על הרוצח ועל השוגג, "כי הדם הוא יחניף את הארץ". הפרק נלמד בתוכנית תחת הכותרת קדושת החיים.
החוק הוא דוגמה לרעיון "החוק המקראי מתכתב עם המציאות": הוא לא מבטל את גאולת הדם, אבל מעמיד מעליה את העדה ותוחם אותה בגבולות עיר המקלט ובזמן. הבגרות משווה אותו גם לחוק חתי מן המזרח הקדום, שבו אפשר היה לשלם על רצח.
מבנה הפרק (במדבר לה, ט–לד)
המעורבים בחוק
מזיד מול שוגג: הקריטריונים
עיקרונות החוק
מקורות שבשאלונים
דוח התובנות של חורף תשפ"ג, על שאלת ערי המקלט בשאלון 1264 (לעולים): "לא נעשתה הבחנה נדרשת בין רוצח בשוגג ורוצח במזיד, על אף שניתנו קריטריונים להבחין ביניהם". בכל שאלה על הפרק כדאי לבדוק קודם: מזיד או שוגג? ואז לצטט את הקריטריון מפסוקים טז–כג.
דוח התובנות של חורף תשפ"ה על שאלת ערי המקלט: בסעיף המקרה (התאונה באתר הבנייה) "השאלה דרשה יישום של החוק הלכה למעשה במקרה שהוצג", ובהשוואה לחוק החתי "מכיוון שההבנה במהות החוק הייתה לקויה, לא ניתן היה לערוך את ההשוואה כראוי". בכל קריטריון מצטטים את הפסוק וגם את הפרט המתאים מן המקרה או מן החוק החתי.
דוגמה א - שני התפקידים של עיר המקלט
קראו במדבר, פרק ל״ה, פסוקים י״א–י״ב ופסוקים כ״ד–כ״ח.
מה הם שני התפקידים של עיר המקלט? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (8 נקודות)
1. תפקיד ראשון - הגנה: "והיו לכם הערים למקלט מגאל ולא ימות הרצח עד עמדו לפני העדה למשפט" (במדבר לה, יב). גואל הדם עלול לנקום מיד; עיר המקלט שומרת על הרוצח עד שהעדה תכריע, ואם זו שגגה - "והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם" (במדבר לה, כה).
2. תפקיד שני - גלות: "כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדל ואחרי מות הכהן הגדל ישוב הרצח אל ארץ אחזתו" (במדבר לה, כח). הוא לא התכוון להרוג, אבל נלקחו חיי אדם, ולכן הוא לא חוזר מיד לביתו.
(1) מקלט והגנה על הרוצח בשגגה מפני גואל הדם, עד שיעמוד למשפט ("למקלט מגאל ולא ימות הרצח עד עמדו לפני העדה למשפט"). (2) מקום גלות שהרוצח מחויב לשבת בו אחרי המשפט "עד מות הכהן הגדל" – עונש וכפרה על אובדן החיים, וריחוק ממשפחת הנרצח.
דוגמה ב - החוק המקראי מול החוק החתי
קראו במדבר, פרק ל״ה, פסוקים ט״ז–כ״א ופסוקים ל׳–ל״ד וגם את החוק החתי שלפניכם מן המזרח הקדום.
"איש כי יכה נפש איש או אישה בחמתו [בכעסו] וארבע נפשות ייתן, איש או אישה, ואת משכו ימשכן".
(ח׳ נוי, חוקים מן המזרח הקדמון ערוכים במקביל לחוקים מן התורה, תשמ״ט, עמ׳ 32)
(1) מהו הקריטריון המשותף לחוק המקראי ולחוק החתי שעל פיו נקבע רצח במזיד (מתוך כוונה להרע), ומהו ההבדל ביניהם בנוגע לענישה? בססו את דבריכם על שני החוקים. (5 נקודות)
1. הפרמטר: מה קובע שזה רצח במזיד, ומה העונש.
2. המשותף - הרגש והכוונה: בחוק החתי "בחמתו [בכעסו]"; במקרא "ואם בשנאה יהדפנו" (במדבר לה, כ), "או באיבה הכהו בידו וימת" (במדבר לה, כא).
3. ההבדל בענישה: במקרא "מות יומת המכה רצח הוא" (במדבר לה, כא), ו"ולא תקחו כפר לנפש רצח" (במדבר לה, לא). בחוק החתי - "וארבע נפשות ייתן" ומשכון רכושו, כלומר פיצוי.
משותף: הכוונה/הרגש של המכה – כעס ושנאה ("בחמתו" בחוק החתי; "בשנאה", "באיבה" במקרא). הבדל: במקרא – מוות ("מות יומת המכה") ואסור לקחת כופר; בחוק החתי – פיצוי: נתינת ארבע נפשות (עבדים) ומשכון רכושו.