הנביא: בין ה׳ לבין העם
נושא הבחירה "נביא ונבואה" עוסק בנביא אחד: ירמיהו. הנביא מקבל את דבר ה׳ ומוסר אותו לעם, גם כשהעם לא רוצה לשמוע. לכן הוא עומד כל הזמן באמצע: מול ה׳ ששולח אותו, ומול העם ומנהיגיו.
במדויק: הרעיון הגדול: "הנביא נמצא בתווך בין האלוהים לבין האדם ונדרש לייצג את שניהם". כלפי העם הוא שליח ה׳: "הנה נתתי דברי בפיך" (ירמיהו א, ט), "עמד בשער בית ה׳ וקראת שם את הדבר הזה" (ירמיהו ז, ב). כלפי ה׳ תפקידו הרגיל להתפלל בעד העם, ולכן ה׳ אומר לו בפרק ז: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה" (ירמיהו ז, טז). הפרקים במיקוד: ירמיהו א (הקדשת הנביא); ב, א–כח (נביא אל מול העם); ז, א–כ (מוסר מול פולחן); כו (נביא מול קונצנזוס); כח (המאבק בנביאי שקר); לא (נביא כמבשר גאולה).
בתוכנית המלאה יש עוד שני פרקים: ירמיהו כ (נביא במשבר) וירמיהו לח (נביא ומלך). הם לא במיקוד של תשפ״ז, ולכן אינם בסיכום.
הרקע: מתי פעל ירמיהו
דוחות התובנות חוזרים על אותה הערה כמעט בכל מועד: התלמידים לא ידעו את הרקע של הנבואה, ולכן לא הצליחו לענות. אי אפשר להבין את ירמיהו בלי לדעת שהוא מנבא בשנים שלפני חורבן ירושלים.
במדויק: הכתוב עצמו נותן את הרקע:
| מלך | מה הכתוב מספר |
|---|---|
| יאשיהו | "אשר היה דבר ה׳ אליו בימי יאשיהו בן אמון מלך יהודה בשלש עשרה שנה למלכו" (ירמיהו א, ב) |
| יהויקים בן יאשיהו | נבואת המקדש והמשפט "בראשית ממלכות יהויקים" (ירמיהו כו, א); יהויקים המית את הנביא אוריהו (ירמיהו כו, כג) |
| יכניה בן יהויקים | נבוכדנאצר הגלה אותו ואת "כל גלות יהודה" לבבל ולקח את "כל כלי בית ה׳" (ירמיהו כח, ג–ד) |
| צדקיהו | העימות עם חנניה "בראשית ממלכת צדקיה" (ירמיהו כח, א); הנבואה נמשכת "עד גלות ירושלם בחדש החמישי" (ירמיהו א, ג) |
שני אירועים מהעבר שירמיהו מזכיר: חורבן שילה (ירמיהו ז, יב) וגלות "זרע אפרים", ממלכת ישראל (ירמיהו ז, טו).
דוח התובנות של קיץ תשפ״ה: "אין אפשרות לענות על השאלות מבלי לדעת את הרקע לנבואת ושל ירמיהו הן מבחינת זמנו והן מבחינת הסוגיות המרכזיות בתקופה זו".
מוסר ופולחן
העם בימי ירמיהו מקריב קורבנות ועולה למקדש. ירמיהו שואל: האם זה מספיק, כשבאותו זמן גונבים, עושקים את החלשים ועובדים אלילים?
במדויק: הרעיון הגדול: "מוסר ופולחן הילכו שניהם יחדיו בלתי אם נועדו?". בנאום המקדש ההבטחה "ואשכנה אתכם במקום הזה" מותנית במוסר: "משפט בין איש ובין רעהו", "גר יתום ואלמנה לא תעשקו" (ירמיהו ז, ג–ו). מי שחוטא ובא למקדש ואומר "נצלנו" (ירמיהו ז, י) עושה את הבית ל"מערת פרצים" (ירמיהו ז, יא). גם בפרק ב העם פונה לה׳ רק "בעת רעתם" (ירמיהו ב, כז).
הנביא הולך נגד הזרם
ירמיהו אומר לעם את מה שהוא לא רוצה לשמוע: שהמקדש עלול להיחרב, ושצריך להיכנע לבבל. הוא משלם על כך מחיר: תובעים את מותו.
במדויק: הרעיון הגדול: "ללכת כנגד הרוח והמחיר בצידה". כבר בהקדשה ה׳ אומר לו שמלכי יהודה, השרים, הכהנים ועם הארץ יילחמו בו: "ונלחמו אליך ולא יוכלו לך" (ירמיהו א, יט). בפרק כו הכהנים והנביאים וכל העם אומרים לו "מות תמות" (ירמיהו כו, ח). בפרק כח הוא עומד מול נביא שמבשר לעם את מה שהוא רוצה לשמוע: "שברתי את על מלך בבל" (ירמיהו כח, ב).
בין תוכחה לנחמה
רוב הנבואות שבמיקוד הן תוכחה ונבואות פורענות. אבל ירמיהו הוא גם נביא של נחמה: הוא מבשר שהעם ישוב לארצו ושה׳ יכרות איתו ברית חדשה.
במדויק: הרעיון הגדול: "הנביא- בין נחמה לתוכחה". בהקדשה נאמרים לו שני סוגי הנבואה: "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס" (פורענות) ו"לבנות ולנטוע" (נחמה) (ירמיהו א, י). בפרק לא הפעלים חוזרים, והפעם לנחמה: "כן אשקד עליהם לבנות ולנטע" (ירמיהו לא, כז).
1. הקדשת ירמיהו לנבואה (ירמיהו א)
הקדשת ירמיהו
בפרק הראשון של הספר ה׳ בוחר בירמיהו להיות נביא. ירמיהו מנסה לסרב, וה׳ מעודד אותו ומראה לו שני מראות. בפרק הזה כבר נקבע מה יהיה בכל הספר: נבואות קשות, עימות עם העם, והבטחה שה׳ יהיה עם הנביא.
במדויק: הפרק בנוי מכותרת (א–ג): ירמיהו "מן הכהנים אשר בענתות", שהתנבא מימי יאשיהו ועד "גלות ירושלם" (פרט כזה עלול להקשות עליו: כהן שיצטרך להוכיח את הכהנים, ונביא שמלווה את העם עד החורבן); ההקדשה (ד–י): "בטרם אצרך בבטן ידעתיך", הסירוב "לא ידעתי דבר כי נער אנכי" ותשובות ה׳ בדיבור ובמעשה; שני מראות (יא–טז): מקל שקד וסיר נפוח; וחיזוק הנביא (יז–יט): "לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחמות נחשת". ירמיהו חושש מהתפקיד, וה׳ דורש ממנו למסור את הדברים בלי פחד. השליחות כוללת שני סוגי נבואה: פורענות ונחמה (א, י).
פסוקים יח–יט מתממשים בפרק כו: תובעים את מותו של ירמיהו, אבל הוא ניצל. והפעלים של פסוק י חוזרים בנבואת הנחמה בפרק לא (לא, כז). שתי ההשוואות האלה נשאלו בבגרות.
מבנה הפרק
| פסוקים | מה קורה | ביטוי מרכזי |
|---|---|---|
| א–ג | מי הנביא ומתי התנבא | "מן הכהנים אשר בענתות"; "עד גלות ירושלם בחדש החמישי" |
| ד–ה | הבחירה עוד לפני הלידה | "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך" |
| ו–ט | הסירוב והעידוד | "לא ידעתי דבר כי נער אנכי"; "אל תירא מפניהם"; "הנה נתתי דברי בפיך" |
| י | שני סוגי הנבואה | "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע" |
| יא–יב | מראה מקל השקד | "כי שקד אני על דברי לעשתו" |
| יג–טז | מראה הסיר הנפוח | "מצפון תפתח הרעה על כל ישבי הארץ"; "על כל רעתם אשר עזבוני" |
| יז–יט | חיזוק הנביא | "לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחמות נחשת"; "ונלחמו אליך ולא יוכלו לך" |
הדמויות
| דמות | מה היא עושה ולמה | ציטוט |
|---|---|---|
| ירמיהו | חושש מהתפקיד ומנמק: אינו יודע לדבר, והוא צעיר | "אהה אדני ה׳ הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי" (ו) |
| ה׳ | בוחר בו מראש, עונה על כל נימוק, מבטיח הגנה, וגם מזהיר אותו שלא יפחד | "אל תירא מפניהם כי אתך אני להצלך" (ח); "אל תחת מפניהם פן אחתך לפניהם" (יז) |
| מלכי יהודה, שריה, כהניה ועם הארץ | הם שיעמדו מול הנביא ויילחמו בו | "ונלחמו אליך ולא יוכלו לך כי אתך אני נאם ה׳ להצילך" (יט) |
הנימוקים של ירמיהו והתשובות של ה׳
| נימוק של ירמיהו | התשובה של ה׳ |
|---|---|
| "לא ידעתי דבר" (ו): אינו נואם ואינו יודע לדבר לפני קהל | במעשה: "וישלח ה׳ את ידו ויגע על פי", ובדיבור: "הנה נתתי דברי בפיך" (ט). המילים יהיו של ה׳ |
| "כי נער אנכי" (ו): צעיר וחסר סמכות | "אל תאמר נער אנכי כי על כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר" (ז): הסמכות באה מהשולח; "אל תירא מפניהם כי אתך אני להצלך" (ח) |
| מה מיוחד בבחירה | "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך" (ה): הוא נבחר עוד לפני שנוצר, ולא בזכות מעשיו או בקשתו; והוא "נביא לגוים" |
מראות, דימוי ומושגי מלחמה
| אמצעי | בפסוקים | מה הוא מדגיש |
|---|---|---|
| מראה + משחק מילים | "מקל שקד אני ראה" - "כי שקד אני על דברי לעשתו" (יא–יב) | שָׁקֵד (העץ) ושֹׁקֵד (מקפיד, ממהר): ה׳ ממהר לקיים את דבריו |
| מראה | "סיר נפוח אני ראה ופניו מפני צפונה" - "מצפון תפתח הרעה על כל ישבי הארץ" (יג–יד) | נבואת זעם: ממלכות הצפון יבואו על ירושלים ועל ערי יהודה (טו), "על כל רעתם אשר עזבוני ויקטרו לאלהים אחרים" (טז) |
| דימוי | "לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחמות נחשת" (יח) | מי שאמר "נער אנכי" יהיה חזק ובלתי שביר מול כל מתנגדיו |
| מושגי מלחמה | "תאזר מתניך וקמת" (יז); "עיר מבצר" (יח); "ונלחמו אליך" (יט) | היחסים בין הנביא לבין העם ומנהיגיו יהיו יחסי עימות |
| מצור כפול | בפסוק טו ירושלים נצורה בידי ממלכות הצפון; בפסוק יח ירמיהו הוא "עיר מבצר" שבני עמו צרים עליה | ירושלים תיפול, והנביא יעמוד: "ולא יוכלו לך" (יט) |
מראה או מעשה סמלי: מה רואים, מה הפשר ומה המסר
1. מה רואים או עושים: מצטטים את המראה ("מקל שקד", "סיר נפוח") או את המעשה (המוטה בפרק כח).
2. הפשר מדברי ה׳: מצטטים את הפסוק שמסביר את המראה, למשל "כי שקד אני על דברי לעשתו" (א, יב).
3. החיבור בין התמונה לפשר: משחק מילים (שקד / שוקד), כיוון ("ופניו מפני צפונה" / "מצפון תפתח הרעה"), או חומר (מוטות עץ / מוטות ברזל).
4. המסר: משפט אחד על מה שה׳ רוצה שהנביא או העם יבינו.
מדרש ופרשנות שהופיעו בבגרות
| מקור | השאלה או הקושי | מה הוא אומר |
|---|---|---|
| פסיקתא רבתי (מדרש על פסוק ה) | ממה ירמיהו חושש? | "איזה נביא יצא להם ולא ביקשו להורגו? עמדו [העמדת] להם [את] משה ואהרון - לא ביקשו לרגום אותם באבנים?!" - במדרש החשש הוא מהעם, שירצו להרוג אותו. אפשר לטעון שזה חשש אחר מזה שבפסוק ("נער אנכי": גיל ויכולת דיבור), ואפשר לטעון שהוא נרמז בתשובת ה׳: "אל תירא מפניהם... להצלך" (ח) |
| הלכסיקון המקראי (סוליאלי וברכוז) | מה מסמל השקד? | "עץ השקד הוא העץ שפורח ראשון מבין עצי הפרי והוא יכול לסמל זריזות או נחישות" - זריזות: "תאזר מתניך וקמת ודברת" (יז); נחישות: "אל תחת מפניהם" (יז) ו"עיר מבצר" (יח) |
השוואה: ההבטחה בפרק א והמשפט בפרק כו
| בפרק | מה כתוב |
|---|---|
| ירמיהו א, יח–יט | המתנגדים: "למלכי יהודה לשריה לכהניה ולעם הארץ"; התוצאה: "ונלחמו אליך ולא יוכלו לך כי אתך אני נאם ה׳ להצילך" |
| ירמיהו כו, ח | "ויתפשו אתו הכהנים והנביאים וכל העם לאמר מות תמות" - המצור על הנביא מתממש |
| ירמיהו כו, כד | "אך יד אחיקם בן שפן היתה את ירמיהו לבלתי תת אתו ביד העם להמיתו" - ההצלה מתממשת, באמצעות אדם |
דוח התובנות של חורף תשפ״ד על שאלת הקדשת ירמיהו: "ניכר כי הקושי נבע מהרקע החסר של התלמידים בדבר הנביא, נבואתו והז'אנר בכללותו של נבואה". לפני שעונים, זכרו מי ירמיהו ומתי פעל (א, א–ג), ומה שני סוגי הנבואה שלו (א, י).
בשאלה "מהו החשש שירמיהו מביע בנוגע ליכולתו להיות נביא, וכיצד ה׳ מעודד אותו בדיבור ובמעשה?" צריך שני עידודים שונים: בדיבור ("אל תאמר נער אנכי", "אל תירא מפניהם") ובמעשה ("ויגע על פי"). והתשובה של ה׳ צריכה להתאים לנימוק שהיא עונה עליו.
דוגמה א - שתי המשמעויות של השקד
קראו ירמיה, פרק א'.
קראו פסוקים י"א–י"ח ואת ההסבר שלפניכם.
"עץ השקד הוא העץ שפורח ראשון מבין עצי הפרי והוא יכול לסמל זריזות או נחישות."
(מעובד על פי הלכסיקון המקראי, מ' סוליאלי ומ' ברכוז, תל אביב, תשכ"ה, עמ' 877)
הסבירו כיצד שתי המשמעויות הסמליות של השקד באות לידי ביטוי בפסוקים י"ז–י"ח. (8 נקודות)
1. המראה והפשר: "מקל שקד אני ראה" (א, יא), וה׳ מסביר: "כי שקד אני על דברי לעשתו" (א, יב). השאלה מבקשת להראות את שתי המשמעויות בפסוקים יז–יח.
2. זריזות: "ואתה תאזר מתניך וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנכי אצוך" (א, יז) - לחגור את המותניים, לקום ולדבר מיד, בלי עיכוב. כמו שה׳ שוקד לקיים את דברו, הנביא צריך למהר למסור אותו.
3. נחישות: "אל תחת מפניהם" (א, יז) ו"נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחמות נחשת" (א, יח) - נביא איתן שלא נרתע.
4. מול מי: "למלכי יהודה לשריה לכהניה ולעם הארץ" (א, יח) - כל מוקדי הכוח.
זריזות: "ואתה תאזר מתניך וקמת ודברת אליהם" - הכנה ויציאה מיידית לשליחות, בלי עיכוב (כמו השקד הפורח ראשון, וכמו "שקד אני על דברי לעשתו"). נחישות: "אל תחת מפניהם" ו"נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחמות נחשת" - עמידה איתנה ובלתי מתפשרת מול מלכים, שרים, כהנים ועם.
דוגמה ב - מושגי מלחמה ופירוש רד״ק לאיום
קראו ירמיה, פרק א׳, פסוקים ד׳–י״ט.
קראו פסוקים י״ז–י״ט.
(1) מערכת היחסים שעתידה להיות בין הנביא ובין העם ומנהיגיו מתוארת באמצעות מושגים הקשורים במלחמה.
הביאו שתי דוגמאות מפסוקים שונים לביסוס קביעה זו, והסבירו אותן. (5 נקודות)
(2) קראו את פסוק י״ז מן האתנח ועד סוף הפסוק ואת פירוש רד״ק לדברים אלה.
"אם לא תירא מהם ותבטח בי, אצילך מידם, ואם תירא מהם אֲחִיתְךָ ואפילך לפניהם".
הסבירו את דברי האיום שבפסוק י״ז, מן האתנח ועד סוף הפסוק, וכתבו כיצד פירוש רד״ק ממתן אותם. (5 נקודות)
1. (1) דוגמה ראשונה: "ואתה תאזר מתניך וקמת" (א, יז) - חגירת המותניים היא היערכות של לוחם לקרב.
2. דוגמה שנייה: "נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחמות נחשת" (א, יח) - הנביא הוא עיר מבוצרת במצור, והעם ומנהיגיו הם הצבא שתוקף אותה. ובפסוק יט במפורש: "ונלחמו אליך ולא יוכלו לך".
3. (2) האיום: "אל תחת מפניהם פן אחתך לפניהם" (א, יז) - אם תיבהל מהם, ה׳ עצמו ישבור אותך ויבהיל אותך לפניהם.
4. איך רד״ק ממתן: הוא פותח בהבטחה: "אם לא תירא מהם ותבטח בי, אצילך מידם". האיום בא רק אחרי ההבטחה, והוא מותנה: "ואם תירא מהם". כך האיום הופך לבחירה: ביטחון בה׳ מביא הצלה, ופחד מביא נפילה.
(1) "תאזר מתניך וקמת" (פס׳ יז) - היערכות ללוחם; "לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחמות נחשת" (פס׳ יח) - ביצורים במצור; "ונלחמו אליך ולא יוכלו לך" (פס׳ יט) - העם והמנהיגים יילחמו בנביא. (2) האיום: אם תפחד מהם - אשבור אותך ואבהיל אותך לפניהם. רד״ק ממתן: פותח בהבטחה - אם לא תירא ותבטח בי "אצילך מידם"; האיום מותנה בפחד ומוצג כתוצאה - ה׳ יפקיר אותו להם רק אם לא יבטח בו.
2. חסד נעורייך ועזיבת מקור מים חיים (ירמיהו ב)
חסד נעורייך: תוכחה על בגידת העם
בפרק ב ירמיהו פונה לירושלים בשם ה׳. הוא מזכיר את האהבה של העם לה׳ במדבר, ומעמת אותה עם ההווה: העם עזב את ה׳ והלך אחרי אלילים ואחרי עמים זרים. זו תוכחה קשה, שבנויה על זיכרון, על תמונות ועל מטפורות.
במדויק: במיקוד: פסוקים א–כח. העבר (א–ג): "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר" - העם ככלה נאמנה, ו"קדש ישראל לה׳" - ה׳ מגן עליו. כפיות הטובה (ד–ט): ה׳ העלה את העם מארץ מצרים והביא אותו "אל ארץ הכרמל", והעם "ותטמאו את ארצי"; ארבע קבוצות המנהיגים לא מילאו את תפקידן (ח). הפליאה (י–יג): "עברו איי כתיים וראו וקדר שלחו" - לבדוק במערב ובמזרח, ולגלות ששום גוי לא החליף את אלוהיו, ו"עמי המיר כבודו בלוא יועיל"; "מקור מים חיים" מול "בארת נשברים". הסכנה (יד–יט): בריתות עם מצרים ואשור יביאו שעבוד וחורבן. הכתם (כב), "אהבתי זרים ואחריהם אלך" (כה) והצביעות (כז–כח): "ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו". הרעיון: נביא אל מול העם.
השמים והמים מופיעים גם בפרק לא, בכיוון הפוך: שם הם ערובה לנצחיות הברית (לא, לד–לו), וכאן הם מעצימים את החטא (ב, יב–יג). והצביעות של העם חוזרת, חריפה יותר, בנאום המקדש (פרק ז).
מבנה הפרק
| פסוקים | מה קורה | ביטוי מרכזי |
|---|---|---|
| א–ג | ה׳ זוכר את אהבת העם במדבר | "זכרתי לך חסד נעוריך"; "קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה" |
| ד–ט | ה׳ לא השתנה, העם השתנה | "מה מצאו אבותיכם בי עול"; "ותטמאו את ארצי"; "לכן עד אריב אתכם" |
| י–יג | פליאה ומטפורת המים | "ההימיר גוי אלהים"; "שמו שמים על זאת"; "מקור מים חיים" |
| יד–יט | הסכנה: שעבוד וחורבן | "מדוע היה לבז"; "לשתות מי שחור"; "תיסרך רעתך" |
| כב | החטא ככתם | "נכתם עונך לפני" |
| כה | ההליכה אחרי זרים | "כי אהבתי זרים ואחריהם אלך" |
| כז–כח | הצביעות | "ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו"; "ואיה אלהיך אשר עשית לך" |
הדמויות
| דמות | מה היא עושה לפי הנבואה | ציטוט |
|---|---|---|
| העם במדבר | הולך אחרי ה׳ באמון, כמו כלה, למקום שאין בו מזון | "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ב) |
| העם אחרי המדבר | מתרחק מה׳ והולך אחרי אלילים; מטמא את הארץ שקיבל | "כי רחקו מעלי וילכו אחרי ההבל ויהבלו" (ה); "ותבאו ותטמאו את ארצי" (ז) |
| ה׳ | זוכר את החסד, מגן על העם, הוליך אותו והביא אותו לארץ טובה | "קדש ישראל לה׳... כל אכליו יאשמו" (ג); "מה מצאו אבותיכם בי עול" (ה); "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל" (ז) |
| המנהיגים | ארבע קבוצות שתפקידן להוביל את העם, ולא מילאו אותו | "הכהנים לא אמרו איה ה׳ ותפשי התורה לא ידעוני והרעים פשעו בי והנבאים נבאו בבעל" (ח) |
| הנביא | שליח שמוסר את הדברים בפומבי | "הלך וקראת באזני ירושלם" (ב) |
המילה המנחה "ארץ" (פסוקים ה–ט)
| הופעה | מה היא מתארת |
|---|---|
| "מארץ מצרים" (ו) | ה׳ העלה את העם מעבדות |
| "בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצלמות בארץ לא עבר בה איש" (ו) | ה׳ הוליך את העם במדבר מסוכן |
| "אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטובה" (ז) | ה׳ הביא את העם לארץ של שפע |
| "ותטמאו את ארצי" (ז) | העם טימא דווקא את הארץ הטובה |
החזרה מתארת את כל מסלול החסד של ה׳, ובסופו את כפיות הטובה של העם. גם "ולא אמרו איה ה׳" (ו) מראה שהעם שכח את מי שהוביל אותו.
השורש ה-ל-ך: אז והיום
| פסוק | ההליכה | מה היא מבטאת |
|---|---|---|
| ב | "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" | בעבר: העם הלך אחרי ה׳ באמון ובאהבה - זה חסד הנעורים |
| כה | "כי אהבתי זרים ואחריהם אלך" | בהווה: אותה הליכה "אחרי" ואותה אהבה מופנות לזרים - בגידה |
בתשובה מסבירים את שני הפסוקים ואת הקשר ביניהם: החזרה יוצרת ניגוד בין העבר להווה.
מטפורות המים והכתם
| מטפורה | בפסוק | מה היא ממחישה |
|---|---|---|
| מקור מים חיים | "אתי עזבו מקור מים חיים" (יג) | ה׳ הוא מעיין נובע: מים חיים, תמיד ובלי עמל |
| בארת נשברים | "לחצב להם בארות בארת נשברים אשר לא יכלו המים" (יג) | האלילים: בורות שחוצבים בעמל רב, והם שבורים ואינם מחזיקים מים |
| "שתים רעות" | "כי שתים רעות עשה עמי" (יג) | גם עזבו את המקור החי, וגם עמלו על תחליף שאין בו תועלת: התנהגות חסרת היגיון |
| הכתם | "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני" (כב) | החטא הוא כתם שלא יורד גם בחומרי ניקוי חזקים: אי אפשר להיטהר באמצעים חיצוניים |
לפני המטפורה באה הפליאה: "ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלוא יועיל" (יא), ואפילו "שמו שמים על זאת" (יב).
ורשבסקי: פתרונות כוזבים של עמים אחרים
| המקור | מה הוא אומר | איך זה נראה בפרק |
|---|---|---|
| א' ורשבסקי, ירמיה פרק ב' | "העם באופן טרגי בוחר בפתרונות כוזבים [שקריים] ושטחיים... של עמים אחרים" | "בארת נשברים" (יג): נראים כמו מקור מים, ואין בהם כלום. "לשתות מי שחור... לשתות מי נהר" (יח): הסתמכות על מצרים ועל אשור במקום על ה׳ |
| הסכנה (יד–יט) | העמים שעליהם העם נשען יפגעו בו | "גם בני נף ותחפנחס ירעוך קדקד" (טז); "הלוא זאת תעשה לך עזבך את ה׳ אלהיך" (יז) |
השוואה: המדבר בירמיהו ב ובשמות לב
| בכתוב | יחס העם לה׳ | יחס ה׳ לעם |
|---|---|---|
| ירמיהו ב, ב–ג | נאמנות של כלה: "לכתך אחרי במדבר" | זוכר ומגן: "קדש ישראל לה׳... כל אכליו יאשמו" |
| שמות לב, ז–י | "סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה" | כעס: "ויחר אפי בהם ואכלם"; ומרחק: "שחת עמך" |
התמונה בירמיהו היא תמונה אידיאלית של תקופת המדבר, שמבליטה את הבגידה בדור של הנביא.
דוח התובנות של חורף תשפ״ו: "היה צריך לענות על מטרת החזרה על השורש החוזר ה.ל.ך, והשימוש בו בשני קטעים". תשובה שמסבירה רק את פסוק ב או רק את פסוק כה לא מספיקה.
דוח התובנות של חורף תשפ״ג: "התלמידים לא ידעו לציין את כפיות הטובה הבאה לידי ביטוי בנבואה", ושאלת הפליאה ושתי המטפורות הייתה "הפריט הקשה ביותר בבחינה". מפענחים כל מטפורה לחוד, ואחר כך מסבירים את הניגוד ביניהן.
דוגמה א - מטפורת המים והפתרונות הכוזבים
קראו ירמיה, פרק ב', פסוקים א'–כ"ח.
קראו פסוקים י"א–י"ט וגם את דברי א' ורשבסקי שלפניכם.
"ברקע הנבואות שבפרק שלנו מרחפת ההנחה שאובדן הזהות העצמית הוא בעיית יסוד בחיי עם ישראל... העם באופן טרגי בוחר בפתרונות כוזבים [שקריים] ושטחיים... של עמים אחרים."
(1) הסבירו כיצד באה לידי ביטוי במטאפורה של המים (בפסוק י"ג או בפסוק י"ח) הטענה של א' ורשבסקי בנוגע לפתרונות הכוזבים והשטחיים שבחר העם. בססו את דבריכם על הכתוב.
1. בוחרים פסוק: פסוק יג.
2. מפענחים את שני צדי המטפורה: "אתי עזבו מקור מים חיים" - ה׳ הוא מעיין נובע, קבוע, שלא דורש עמל. "לחצב להם בארות בארת נשברים אשר לא יכלו המים" - בורות שחוצבים בעבודה רבה, והם סדוקים ואינם מחזיקים מים.
3. מי הם הבורות: האלילים, שהם "לא אלהים" (פסוק יא), שהעם לקח מעמים אחרים.
4. החיבור לוורשבסקי: פתרון כוזב - הוא מבטיח מים ולא נותן אותם; פתרון שטחי - הוא נראה כמו מקור מים ואין בו עומק.
5. אפשר גם פסוק יח: "מה לך לדרך מצרים לשתות מי שחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר" - הסתמכות על מצרים ועל אשור, פתרון של עמים אחרים.
פס' יג: ה׳ = "מקור מים חיים" (נובע תמיד, בלי מאמץ); האלילים = "בארת נשברים אשר לא יכלו המים" - חוצבים אותם בעמל, והם אינם מחזיקים מים: פתרון כוזב. (או פס' יח: "לשתות מי שחור... מי נהר" - הסתמכות על מצרים ואשור, פתרון של עמים אחרים.)
דוגמה ב - המדבר בירמיהו ב מול חטא העגל
קראו ירמיה, פרק ב׳, פסוקים א׳–י״ג.
קראו פסוקים א׳–ג׳.
(1) על פי פסוקים אלה, הסבירו את היחס של העם כלפי ה׳ ואת היחס של ה׳ כלפי העם.
בססו את דבריכם על הכתוב. (4 נקודות)
(2) קראו גם שמות, פרק ל״ב, פסוקים ז׳–י׳.
האם היחסים המתוארים בפסוקים אלה עולים בקנה אחד עם היחסים המתוארים בפסוקים א׳–ג׳ (שכתבתם עליהם בתת־סעיף (1))? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (4 נקודות)
1. (1) יחס העם לה׳: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ב, ב) - כמו כלה שהולכת אחרי חתנה, גם למדבר שאין בו מזון.
2. יחס ה׳ לעם: "קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו" (ב, ג) - ישראל שייך לה׳ כמו הביכורים, ומי שפוגע בו נענש.
3. (2) הפרמטר להשוואה: אותם שני כיווני היחס, באותה תקופה - המדבר.
4. בשמות לב: העם "סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה" (לב, ח) - לא נאמנות; וה׳ "ויחר אפי בהם ואכלם" (לב, י) - לא הגנה.
5. מסקנה: היחסים אינם עולים בקנה אחד.
(1) העם: נאמנות ואהבה של כלה, הולך אחרי ה׳ במדבר (ב). ה׳: זוכר את חסדה, מקדש ומגן - "קדש ישראל לה׳... כל אכליו יאשמו" (ג). (2) לא: בשמות לב העם סר מהר מן הדרך ועשה עגל (ח); ה׳ כועס ורוצה לכלותם (י) - לא נאמנות ולא הגנה.
3. נאום המקדש (ירמיהו ז)
נאום המקדש: מוסר מול פולחן
ירמיהו עומד בשער בית ה׳, מול האנשים שבאים להשתחוות, ואומר להם דבר קשה: המקדש לא יגן עליכם אם אתם חוטאים. זו אחת הנבואות החריפות בספר.
במדויק: במיקוד: פסוקים א–כ. הציווי (א–ב): "עמד בשער בית ה׳". התנאי (ג–ז): "היטיבו דרכיכם ומעלליכם ואשכנה אתכם במקום הזה" - משפט בין איש לרעהו, לא לעשוק "גר יתום ואלמנה", לא לשפוך דם נקי ולא ללכת אחרי אלוהים אחרים; ו"אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה׳ היכל ה׳ היכל ה׳ המה" (ד). הצביעות (ח–יא): "הגנב רצח ונאף", ואחר כך באים למקדש ואומרים "נצלנו"; "המערת פרצים היה הבית הזה". התקדימים (יב–טו): שילה וגלות "זרע אפרים". איסור התפילה ועבודת מלכת השמים (טז–יט). העם מאמין שהמקדש מבטיח את ביטחונו, והנביא קובע שהביטחון תלוי בהתנהגות.
הנבואה הזאת מופיעה שוב, בקיצור, בפרק כו, ושם מסופר מה קרה לירמיהו אחריה: "ונתתי את הבית הזה כשלה" (כו, ו), והכהנים והנביאים דורשים את מותו (כו, ח).
מבנה הפרק
| פסוקים | מה קורה | ביטוי מרכזי |
|---|---|---|
| א–ב | הציווי לעמוד בשער המקדש | "עמד בשער בית ה׳ וקראת שם את הדבר הזה" |
| ג–ז | התנאי להישאר בארץ | "היטיבו דרכיכם ומעלליכם ואשכנה אתכם במקום הזה"; "אל תבטחו לכם אל דברי השקר" |
| ח–יא | הצביעות | "הגנב רצח ונאף והשבע לשקר"; "ואמרתם נצלנו"; "המערת פרצים" |
| יב–טו | תקדימים מהעבר | "לכו נא אל מקומי אשר בשילו"; "כאשר השלכתי... את כל זרע אפרים" |
| טז–יט | איסור התפילה ועבודת מלכת השמים | "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה"; "לעשות כונים למלכת השמים" |
הדמויות
| דמות | מה היא עושה | ציטוט |
|---|---|---|
| ירמיהו | תפקיד כפול: שליח ה׳ שמוכיח את העם, ומי שבדרך כלל מתפלל בעד העם | "עמד בשער בית ה׳" (ב); "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה" (טז) - האיסור מלמד מה תפקידו הרגיל |
| העם | בא להשתחוות במקדש, ובאותו זמן עובר על איסורי היסוד | "הבאים בשערים האלה להשתחות לה׳" (ב); "הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל" (ט) |
| ה׳ | מציב תנאי, ואומר שהוא רואה את מעשי העם | "היטיבו דרכיכם ומעלליכם ואשכנה אתכם במקום הזה" (ג); "גם אנכי הנה ראיתי" (יא) |
התנאי והתקדימים: האם הגזרה סופית?
| עניין | בפסוקים | מה הוא מלמד |
|---|---|---|
| הדרישות | "משפט בין איש ובין רעהו"; "גר יתום ואלמנה לא תעשקו"; "ודם נקי אל תשפכו"; "ואחרי אלהים אחרים לא תלכו" (ה–ו) | בין אדם לחברו ובין אדם לה׳ |
| התנאי | "כי אם היטיב תיטיבו... ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם למן עולם ועד עולם" (ה–ז) | הפורענות אינה גזרה סופית: יש פתח לתשובה |
| שילה | "לכו נא אל מקומי אשר בשילו... וראו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל" (יב); "ועשיתי לבית... כאשר עשיתי לשלו" (יד) | מקום קדוש לא מגן מפני עונש |
| זרע אפרים | "והשלכתי אתכם מעל פני כאשר השלכתי את כל אחיכם את כל זרע אפרים" (טו) | ה׳ כבר הגלה חלק מעמו, ממלכת ישראל; גם יהודה לא מוגנת |
"היכל ה׳": המיתוס והניתוץ שלו
| עניין | מה כתוב |
|---|---|
| המיתוס | המקדש מבטיח הגנה, בלי קשר למעשי העם: "היכל ה׳ היכל ה׳ היכל ה׳ המה" (ד) - חזרה משולשת, כמו סיסמה; "ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה" (י) |
| ר' מגידוב | "קשה מאוד לשמוע את דברי ירמיהו, כי הם ניתוץ בוטה של המיתוסים שהעם הכיר וטיפח" |
| כינוי חריף | "דברי השקר" (ד, ח); "המערת פרצים היה הבית הזה" (יא) - המקדש כמו מחבוא של שודדים |
| שאלה רטורית מאשימה | "הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל" (ט) |
| תקדים של חורבן | "כאשר עשיתי לשלו" (יד) - המקדש לא מגן, הוא עצמו בסכנה |
הצביעות: במקדש ומחוץ לו
| איפה | מה העם עושה | ציטוט |
|---|---|---|
| בשער בית ה׳ | בא להשתחוות לה׳ | "כל יהודה הבאים בשערים האלה להשתחות לה׳" (ב) |
| בערי יהודה ובחוצות ירושלים | משפחות שלמות עובדות את מלכת השמים | "הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כונים למלכת השמים" (יח) |
ההבדל במקום ובמושא הפולחן חושף את הפער בין מה שהעם מציג במקדש לבין מה שהוא עושה בבית וברחוב.
השוואה: הצביעות בפרק ב ובפרק ז
| בפרק | מה החטא | ציטוט |
|---|---|---|
| ב, כז–כח | עובדים עץ ואבן, ופונים לה׳ רק בצרה; הנביא לועג | "ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו"; "ואיה אלהיך אשר עשית לך יקומו אם יושיעוך" |
| ז, ט–יא | עבירות מוסר ועבודה זרה, ואחר כך עמידה במקדש; המקדש משמש מחסה | "הגנב רצח ונאף"; "ואמרתם נצלנו"; "המערת פרצים"; "גם אנכי הנה ראיתי" |
אפשר לטעון שהתוכחה בפרק ז קשה יותר: נוספות עבירות שבין אדם לחברו, והמקום הקדוש עצמו מנוצל.
דוח התובנות של חורף תשפ״א על נאום המקדש: "נדרש לענות על מהי התפיסה הרווחת בעם והיציאה של הנביא נגדה. פרט מאד בסיסי בלימוד היחידה כולה והפרק בפרט". את התפיסה ("היכל ה׳ היכל ה׳ היכל ה׳ המה", "נצלנו") צריך לדעת בעל פה.
דוח התובנות של קיץ תשפ״ד: "הפרטים המופיעים בשאלה דורשים ידיעה של ההקשר הרקע ההיסטורי של הנבואה שבלעדיהם קשה לענות על השאלה". למשל: בלי לדעת ש"זרע אפרים" (ז, טו) היא ממלכת ישראל שגלתה, אי אפשר להסביר את האזהרה.
דוגמה א - המיתוס על המקדש לפי ר' מגידוב
קראו ירמיה, פרק ז׳, פסוקים א׳–כ׳.
קראו פסוקים ג׳–י״ד.
קראו את דברי ר׳ מגידוב שלפניכם.
"קשה מאוד לשמוע את דברי ירמיהו, כי הם ניתוץ בוטה של המיתוסים שהעם הכיר וטיפח".
(אתר 929, ירמיה, פרק ז׳)
הסבירו מהו המיתוס שטיפח העם בנוגע לקיומו ולתפקידו של המקדש, ומדוע אפשר לטעון שירמיהו ניתץ את המיתוס הזה באופן בוטה.
1. שני רכיבים: מה המיתוס, ולמה הניתוץ בוטה.
2. המיתוס: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה׳ היכל ה׳ היכל ה׳ המה" (ז, ד) - העם האמין שכל עוד המקדש עומד, ה׳ יגן עליו. ועוד: "ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה... ואמרתם נצלנו" (ז, י) - אפשר לחטוא ואחר כך לבוא למקדש ולהינצל.
3. בוטה - כינויים: "דברי השקר" (ז, ד) ו"המערת פרצים היה הבית הזה" (ז, יא).
4. בוטה - רשימת החטאים: "הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל" (ז, ט).
5. בוטה - תקדים: "לכו נא אל מקומי אשר בשילו... וראו את אשר עשיתי לו" (ז, יב), "ועשיתי לבית... כאשר עשיתי לשלו" (ז, יד) - ה׳ עצמו יחריב את הבית.
המיתוס: המקדש, שבו שוכן ה׳, מבטיח הגנה - ירושלים לא תיפול, ונוכחות המקדש מצילה את העם בלי קשר למעשיו ("היכל ה׳ היכל ה׳ היכל ה׳ המה"; "נצלנו"). הבוטות: ירמיהו קורא לזה "דברי השקר", מכנה את המקדש "מערת פרצים", מונה את חטאיהם, ומאיים שה׳ יחריב את הבית כמו את שילה.
דוגמה ב - הצביעות בפרק ב ובפרק ז
קראו ירמיה, פרק ב', פסוקים כ"ז–כ"ח וגם ירמיה, פרק ז', פסוקים ט'–י"א.
(1) בפרקים אלה ירמיהו מוכיח את העם על התנהגותו הצבועה.
הסבירו קביעה זו על פי כל אחד מן המקורות.
(2) הסבירו מדוע אפשר לטעון כי דברי התוכחה של ירמיהו לעם בפרק ז' קשים יותר מדברי התוכחה שלו אליהם בפרק ב'. בססו את דבריכם על הכתובים.
1. (1) פרק ב: "אמרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתנו כי פנו אלי ערף ולא פנים ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו" (ב, כז) - עובדים פסלים, ופונים לה׳ רק כשצריך אותו.
2. פרק ז: "הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל" (ז, ט), ואחר כך "ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה... ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה" (ז, י) - העמידה במקדש היא מסווה כדי להמשיך לחטוא.
3. (2) הפרמטר: חומרת החטא שהנביא מוכיח עליו.
4. בפרק ב: עבודה זרה ופנייה נצלנית לה׳, והנביא לועג: "ואיה אלהיך אשר עשית לך יקומו אם יושיעוך" (ב, כח).
5. בפרק ז: נוספות עבירות מוסר, והמקדש עצמו מנוצל: "המערת פרצים היה הבית הזה" (ז, יא), ואיום: "גם אנכי הנה ראיתי" (ז, יא).
(1) פרק ב': עובדים עץ ואבן ("אבי אתה"), מפנים לה׳ עורף, אבל "בעת רעתם יאמרו קומה והושיענו". פרק ז': גונבים, רוצחים, נואפים, נשבעים לשקר ועובדים אלילים - ואז עומדים במקדש ואומרים "נצלנו", כדי להמשיך בתועבות. (2) בפרק ב' החטא הוא עבודה זרה ופנייה נצלנית לה׳ בעת צרה, והנביא רק לועג ("ואיה אלהיך... יקומו אם יושיעוך"). בפרק ז' נוספות עבירות מוסר (גניבה, רצח, ניאוף, שבועת שקר), והמקדש עצמו מנוצל כמחסה לפושעים - "המערת פרצים היה הבית הזה"; ה׳ מזהיר "גם אנכי הנה ראיתי".
4. משפט ירמיהו (ירמיהו כו)
משפט ירמיהו: נביא מול קונצנזוס
בפרק כו ירמיהו מנבא בחצר בית ה׳ שהמקדש יהיה כמו שילה. הכהנים, הנביאים וכל העם תופסים אותו ודורשים את מותו, והוא עומד למשפט. הפרק מראה מה קורה לנביא שאומר את מה שאיש לא רוצה לשמוע.
במדויק: הנבואה (א–ו): "בראשית ממלכות יהויקים", בחצר בית ה׳, נבואה מותנית: "אם לא תשמעו אלי... ונתתי את הבית הזה כשלה"; מטרתה "אולי ישמעו וישבו". התפיסה (ז–ט): "מות תמות" - "מדוע נבית בשם ה׳". המשפט (י–טו): השרים יושבים "בפתח שער ה׳ החדש"; התובעים - הכהנים והנביאים; ההגנה של ירמיהו: "ה׳ שלחני", "היטיבו דרכיכם", "ואני הנני בידכם", "דם נקי". הזיכוי (טז–יט): "אין לאיש הזה משפט מות", ותקדים מיכה בימי חזקיהו. תקדים אוריהו (כ–כג): יהויקים המית נביא שניבא "ככל דברי ירמיהו". שני המלכים מייצגים שתי תפיסות של נבואה: חזקיהו "ירא את ה׳" (יט), ויהויקים "ויבקש המלך המיתו" (כא); וסופו של יהויקים נשאל כמידה כנגד מידה (דברי הימים ב לו, ו). ההצלה (כד): "יד אחיקם בן שפן". הרעיון: נביא מול קונצנזוס.
זו אותה נבואה כמו בנאום המקדש (ירמיהו ז), כאן עם התגובה של העם. ומה שקורה כאן מממש את ההבטחה מפרק א: "ונלחמו אליך ולא יוכלו לך" (א, יט).
מבנה הפרק
| פסוקים | מה קורה | ביטוי מרכזי |
|---|---|---|
| א–ו | הנבואה בחצר בית ה׳ | "אל תגרע דבר"; "אולי ישמעו וישבו"; "ונתתי את הבית הזה כשלה" |
| ז–ט | תופסים את ירמיהו | "מות תמות"; "מדוע נבית בשם ה׳" |
| י–יא | השרים באים, התביעה | "משפט מות לאיש הזה כי נבא אל העיר הזאת" |
| יב–טו | ההגנה של ירמיהו | "ה׳ שלחני"; "ואני הנני בידכם"; "כי דם נקי אתם נתנים עליכם" |
| טז–יט | הזיכוי ותקדים מיכה | "אין לאיש הזה משפט מות"; "ציון שדה תחרש"; "וינחם ה׳ אל הרעה" |
| כ–כג | תקדים אוריהו | "ויבקש המלך המיתו"; "ויכהו בחרב" |
| כד | ההצלה | "אך יד אחיקם בן שפן היתה את ירמיהו" |
הדמויות
| דמות | מה היא עושה ולמה | ציטוט |
|---|---|---|
| ירמיהו | מנבא בלי להשמיט, ומגן על עצמו במשפט | "ה׳ שלחני להנבא" (יב); "ואני הנני בידכם עשו לי כטוב וכישר בעיניכם" (יד) |
| הכהנים והנביאים | התובעים: רואים בנבואה על חורבן הבית נבואה בשם ה׳ שדינה מוות | "משפט מות לאיש הזה כי נבא אל העיר הזאת" (יא) |
| כל העם | בהתחלה עם התובעים, ובפסוק טז עם השרים; ובכל זאת בסוף הפרק ירמיהו צריך הגנה "ביד העם" (כד) | "ויתפשו אתו הכהנים והנביאים וכל העם" (ח); "ויאמרו השרים וכל העם... אין לאיש הזה משפט מות" (טז) |
| השרים | השופטים; מזכים את ירמיהו | "כי בשם ה׳ אלהינו דבר אלינו" (טז) |
| זקני הארץ | מביאים את תקדים מיכה | "ההמת המתהו חזקיהו מלך יהודה" (יט) |
| יהויקים | רודף את אוריהו עד מצרים וממית אותו | "ויכהו בחרב וישלך את נבלתו אל קברי בני העם" (כג) |
| אחיקם בן שפן | מגן על ירמיהו | "לבלתי תת אתו ביד העם להמיתו" (כד) |
למה הנבואה עוררה התנגדות, ואיך ירמיהו מגן על עצמו
| עניין | מה כתוב |
|---|---|
| תוכן הנבואה | "ונתתי את הבית הזה כשלה ואת העיר הזאת אתן לקללה לכל גוי הארץ" (ו) |
| הנימוק של התובעים | "מדוע נבית בשם ה׳ לאמר כשלו יהיה הבית הזה" (ט): בעיניהם ה׳ לא יחריב את ביתו, ולכן זו נבואת שקר. לפי התורה: "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו... ומת הנביא ההוא" (דברים יח, כ) |
| המקום והזמן | "עמד בחצר בית ה׳" מול "כל ערי יהודה הבאים להשתחות" (ב); "בראשית ממלכות יהויקים" (א) |
| הגנה: שליח | "ה׳ שלחני להנבא אל הבית הזה ואל העיר הזאת" (יב) |
| הגנה: נבואה מותנית | "ועתה היטיבו דרכיכם ומעלליכם... וינחם ה׳ אל הרעה" (יג) |
| הגנה: דם נקי | "כי אם ממתים אתם אתי כי דם נקי אתם נתנים עליכם" (טו) |
שני תקדימים: מיכה ואוריהו
| נביא | מה ניבא | מה קרה לו | למה זה חשוב לירמיהו |
|---|---|---|---|
| מיכה המורשתי | "ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער" (יח) - נבואה מוחלטת, בלי תנאי | "ההמת המתהו חזקיהו... הלא ירא את ה׳ ויחל את פני ה׳ וינחם ה׳ אל הרעה" (יט) | לטובתו: נבואת מיכה חמורה יותר, ובכל זאת לא המיתו אותו; קל וחומר שאין להמית את ירמיהו, שנבואתו מותנית ("אם לא תשמעו", ד) |
| אוריהו בן שמעיהו | "וינבא על העיר הזאת ועל הארץ הזאת ככל דברי ירמיהו" (כ) | "ויכהו בחרב וישלך את נבלתו אל קברי בני העם" (כג) | לרעתו: נביא שניבא אותה נבואה הוצא להורג, בידי אותו מלך, יהויקים (א; כב–כג). רק "אך יד אחיקם בן שפן" (כד) הצילה את ירמיהו |
חזקיהו מול יהויקים, ומידה כנגד מידה
| מלך | התפיסה שלו לגבי הנבואה | איך זה נראה במעשיו |
|---|---|---|
| חזקיהו | נבואת פורענות היא קריאה לתשובה | לא המית את מיכה; "הלא ירא את ה׳ ויחל את פני ה׳ וינחם ה׳ אל הרעה" (יט) |
| יהויקים | הנביא הוא איום שצריך להשתיק | "ויבקש המלך המיתו" (כא); שלח אנשים למצרים, "ויוציאו את אוריהו ממצרים... ויכהו בחרב" (כב–כג) |
מידה כנגד מידה: יהויקים שלח להוציא את אוריהו מארץ נכר והביא אותו אליו בכוח; ובסופו: "עליו עלה נבוכדנאצר מלך בבל ויאסרהו בנחשתים להליכו בבלה" (דברי הימים ב לו, ו). מי שלכד נביא - נלכד בעצמו ונלקח לארץ נכר.
דברים על ירמיהו שהופיעו בבגרות
| מקור | מה הוא אומר | איך זה נראה בפרק כו |
|---|---|---|
| אהוד מנור, "אין לי ארץ אחרת" | "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה... ואשיר כאן באוזניה עד שתפקח את עיניה" | "כי באמת שלחני ה׳ עליכם לדבר באזניכם את כל הדברים האלה" (טו) - מדבר באוזני העם כדי שיפקח את עיניו |
| דוד בן גוריון | "הוא לא נפחד מבית כלא, ממכות וגם מן המוות עצמו - ובחר להגיד לעמו [את] האמת המרה עד הסוף [...] ירמיהו אהב את עמו וגם האמין באחריתו" | לא פוחד: "ואני הנני בידכם" (יד); האמת עד הסוף: "אל תגרע דבר" (ב); אוהב ומאמין: "וינחם ה׳ אל הרעה" (יג) |
דוח התובנות של קיץ תשפ״ב: גם בשאלת מידע על הפרק "נדרש מידע על התקופה הרקע הזמן והנסיבות שבהם פועל הנביא". "בראשית ממלכות יהויקים" (כו, א) והמקום "בחצר בית ה׳" (כו, ב) הם חלק מהתשובה, לא רק רקע.
דוח התובנות של חורף תשפ״ה: "כמו כן היה קושי בהבנת המושג "מידה כנגד מידה"". לא מספיק לכתוב שיהויקים נענש: מראים את ההתאמה בין פרטי החטא (הוציא את אוריהו ממצרים בכוח) לפרטי העונש (נאסר והובל לבבל).
דוגמה א - ירמיהו לפי הופמן: מתנצל או מאיים
קראו ירמיה, פרק כ״ו.
קראו פסוקים י״ב–ט״ו וגם את דבריו של י׳ הופמן שלפניכם המתארים את דמותו של ירמיהו.
"ירמיהו... אינו תוקפני כלפי מאשימיו, אינו מפגין ביטחון עצמי רב... אדרבא, הוא מתנצל, מנסה לרכך את חומרת דבריו, וכשהוא מאיים הרי זה בטון מאופק."
(י׳ הופמן, מקרא לישראל, ירמיהו כ״ו–נ״ב, עמ׳ 517)
הביאו ראיה אחת מדברי ירמיהו המחזקת את אחת מטענותיו של הופמן, וראיה אחת מדברי ירמיהו שסותרת את אחת מטענותיו של הופמן. הסבירו את דבריכם. (8 נקודות)
1. מפרקים את דברי הופמן לטענות: אינו תוקפני; אינו מפגין ביטחון עצמי; מתנצל ומרכך; מאיים בטון מאופק.
2. ראיה מחזקת (אינו תוקפני): "ואני הנני בידכם עשו לי כטוב וכישר בעיניכם" (כו, יד) - הוא מוסר את עצמו בידיהם ולא תוקף את מי שתבעו את מותו. אפשר גם (מרכך): "ועתה היטיבו דרכיכם... וינחם ה׳ אל הרעה" (כו, יג).
3. ראיה סותרת (ביטחון עצמי, איום מאופק): "אך ידע תדעו כי אם ממתים אתם אתי כי דם נקי אתם נתנים עליכם ואל העיר הזאת ואל ישביה כי באמת שלחני ה׳" (כו, טו) - איום ישיר על העיר כולה, וביטחון מלא בשליחות.
4. בכל ראיה כותבים במפורש לאיזו טענה של הופמן היא מתייחסת.
מחזקת: "ואני הנני בידכם עשו לי כטוב וכישר בעיניכם" - אינו תוקפני, מוסר את עצמו בידיהם (או "וינחם ה׳ אל הרעה" - מרכך). סותרת: "אך ידע תדעו כי אם ממתים אתם אתי כי דם נקי אתם נתנים עליכם... כי באמת שלחני ה׳" - איום חריף וביטחון עצמי רב בשליחותו.
דוגמה ב - סופו של יהויקים: מידה כנגד מידה
קראו ירמיה, פרק כ״ו.
(2) קראו פסוקים כ׳–כ״ג וגם דברי הימים ב׳, פרק ל״ו, פסוקים ה׳–ח׳.
הסבירו כיצד סופו של המלך יהויקים משקף עיקרון של מידה כנגד מידה. (2 נקודות)
1. המושג: מידה כנגד מידה - העונש דומה לחטא.
2. החטא: "וישלח המלך יהויקים אנשים מצרים" (כו, כב), "ויוציאו את אוריהו ממצרים ויבאהו אל המלך יהויקים ויכהו בחרב" (כו, כג) - תפס נביא שברח לארץ נכר והביא אותו בכוח.
3. העונש: "עליו עלה נבוכדנאצר מלך בבל ויאסרהו בנחשתים להליכו בבלה" (דברי הימים ב לו, ו).
4. ההתאמה: מי שהעביר נביא בכוח מארץ לארץ - נאסר בעצמו ונלקח לארץ נכר.
יהויקים שלח אנשים להוציא את אוריהו מארץ נכר, הביאו כבול אליו והמית אותו; כנגד זה מלך בבל עלה עליו, אסר אותו בנחושתיים להוליכו לבבל - מי שרדף ותפס נביא נלכד בעצמו ונלקח לארץ נכר.
5. ירמיהו וחנניה: נבואת אמת ונבואת שקר (ירמיהו כח)
ירמיהו מול חנניה בן עזור
בפרק כח עומדים שני נביאים זה מול זה, במקדש, לעיני העם. שניהם אומרים "כה אמר ה׳", אבל הנבואות שלהם הפוכות. השאלה של הפרק: איך יודעים מי נביא אמת?
במדויק: הרקע: "בראשית ממלכת צדקיה", אחרי שנבוכדנאצר הגלה את יכניה ואת "כל גלות יהודה" ולקח את "כל כלי בית ה׳" לבבל (א–ד). נבואת חנניה (ב–ד): "שברתי את על מלך בבל", "בעוד שנתים ימים" ישובו הכלים, המלך והגולים. תשובת ירמיהו (ה–ט): "אמן כן יעשה ה׳" - ואחר כך "אך שמע נא": הנביאים שקדמו ניבאו "למלחמה ולרעה ולדבר", ו"הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע". המעשים הסמליים (י–יד): חנניה שובר את המוטה מעל צוואר ירמיהו; ה׳: "מוטת עץ שברת ועשית תחתיהן מטות ברזל". הסוף (טו–יז): ירמיהו אומר לחנניה "לא שלחך ה׳", ו"וימת חנניה הנביא בשנה ההיא". הרעיון: המאבק בנביאי שקר.
המוטה על צוואר ירמיהו באה מפרק כז: "עשה לך מוסרות ומטות ונתתם על צוארך" (כז, ב), ושם ירמיהו קורא לצדקיהו "הביאו את צואריכם בעל מלך בבל ועבדו אתו ועמו וחיו" (כז, יב). פרק כז לא במיקוד, אבל הבגרות משווה אליו.
מבנה הפרק
| פסוקים | מה קורה | ביטוי מרכזי |
|---|---|---|
| א–ד | נבואת חנניה במקדש | "בבית ה׳ לעיני הכהנים וכל העם"; "שברתי את על מלך בבל"; "בעוד שנתים ימים" |
| ה–ט | תשובת ירמיהו: תקווה וספק | "אמן כן יעשה ה׳"; "אך שמע נא"; "הנביא אשר ינבא לשלום" |
| י–יא | חנניה שובר את המוטה | "ויקח חנניה הנביא את המוטה מעל צואר ירמיה הנביא וישברהו"; "וילך ירמיה הנביא לדרכו" |
| יב–יד | דבר ה׳: מוטות ברזל | "מוטת עץ שברת ועשית תחתיהן מטות ברזל"; "על ברזל נתתי על צואר כל הגוים האלה" |
| טו–יז | סופו של חנניה | "לא שלחך ה׳"; "וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחדש השביעי" |
הדמויות
| דמות | מה היא עושה | ציטוט |
|---|---|---|
| חנניה בן עזור | מנבא בשם ה׳ שעול בבל נשבר ושהגולים ישובו בתוך שנתיים; שובר את המוטה לעיני העם | "כה אמר ה׳ צבאות אלהי ישראל לאמר שברתי את על מלך בבל" (ב); "ככה אשבר את על נבכדנאצר" (יא) |
| ירמיהו | מקווה שחנניה צודק, ומטיל ספק בנבואתו | "אמן כן יעשה ה׳ יקם ה׳ את דבריך" (ו); "אך שמע נא הדבר הזה" (ז) |
| ה׳ (לפי ירמיהו) | עול בבל יימשך ויחמיר | "על ברזל נתתי על צואר כל הגוים האלה לעבד את נבכדנאצר מלך בבל ועבדהו" (יד) |
| הכהנים וכל העם | הקהל ששומע את שני הנביאים | "בבית ה׳ לעיני הכהנים וכל העם" (א) |
מה עשוי לשכנע את העם בדברי חנניה
| אמצעי | ציטוט | למה הוא משכנע |
|---|---|---|
| נוסחת נביא | "כה אמר ה׳ צבאות אלהי ישראל" (ב); "נאם ה׳" (ד) | כמו נביא אמת |
| לשון עבר | "שברתי את על מלך בבל" (ב) | הישועה מוצגת כעובדה שכבר נקבעה |
| זמן קצר ומוגדר ופרטים מוחשיים | "בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה׳" (ג); "ואת יכניה בן יהויקים" (ד) | מבטיח את מה שהעם מתגעגע אליו |
| מקום וקהל | "בבית ה׳ לעיני הכהנים וכל העם" (א) | בפומבי, במקום הקדוש |
נבואת אמת ונבואת שקר: אמת המידה
| עניין | מה כתוב |
|---|---|
| הסתירה | ירמיהו: "הביאו את צואריכם בעל מלך בבל ועבדו אתו", "ואל תשמעו אל דברי הנבאים האמרים אליכם לאמר לא תעבדו את מלך בבל כי שקר הם נבאים לכם" (כז, יב–יד); חנניה: "שברתי את על מלך בבל" (כח, ב) |
| ה"אמן" | "אמן כן יעשה ה׳ יקם ה׳ את דבריך" (כח, ו): משאלת לב כנה שהגולים ישובו, ולא הסכמה שהנבואה אמת |
| הטיעון | "הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו... למלחמה ולרעה ולדבר" (כח, ח): זו המסורת של הנביאים; נבואת שלום חורגת ממנה |
| אמת המידה | "הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה׳ באמת" (כח, ט): נבואת שלום מוכחת רק כשהיא מתגשמת |
| בתורה | "אשר ידבר הנביא בשם ה׳ ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה׳" (דברים יח, כב) |
| קושי | לפי ירמיהו יח, ז–י הנבואות מותנות: "ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו" (יח, י). לכן נבואת שלום אמיתית עלולה לא להתגשם, ואמת המידה אינה מוחלטת |
המעשים הסמליים
| מי | המעשה | המסר |
|---|---|---|
| ירמיהו (פרק כז) | "עשה לך מוסרות ומטות ונתתם על צוארך" (כז, ב) | כניעה לבבל |
| חנניה | "ויקח חנניה הנביא את המוטה מעל צואר ירמיה הנביא וישברהו" (כח, י) | "ככה אשבר את על נבכדנאצר מלך בבל בעוד שנתים ימים" (כח, יא) |
| ה׳ לירמיהו | "מוטת עץ שברת ועשית תחתיהן מטות ברזל" (כח, יג) | שבירת הסמל לא מבטלת את המציאות; העול רק יחמיר: "וגם את חית השדה נתתי לו" (כח, יד) |
ר' נריה בן שחר: "גם היום מופיעים עושי המופתים [עושים מעשים סמליים] בשעות של שבר וקושי. הנמצאים במשבר נאחזים בניסים המובטחים להם כדי לצאת מהמצב הבלתי נסבל שבו הם נמצאים."
דוח התובנות של קיץ תשפ״ה: "נדרש לדעת מהו האירוע ההיסטורי בנבואה זו בעימות מול חנניה בן עזור", ו"היה קושי בהבנה על מה נסוב העימות בין חנניה בן עזור לירמיהו". האירוע: גלות יכניה וכלי בית ה׳ לבבל (כח, ג–ד). העימות: האם עול בבל נשבר - ואיך מכריעים מי נביא אמת.
דוח התובנות של חורף תשפ״ב: "היה קושי להבין את הסתירה בין דברי ירמיהו לבין דברי חנניה. כמו כן היה קושי לציין קריטריון לנבואת שלום". "קריטריון" ו"אמת מידה" הם המבחן שלפיו מכריעים: כאן - "בבא דבר הנביא" (כח, ט).
דוגמה א - ירמיהו בין תקווה לספק
קראו ירמיה, פרק כ״ח.
קראו פסוקים ה׳–י״א.
מצד אחד ירמיהו מקווה שנבואת חנניה תתגשם, ומצד אחר הוא מטיל בה ספק.
(1) כיצד באה לידי ביטוי תקוותו של ירמיהו שנבואת חנניה תתגשם? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (3 נקודות)
(2) הוכיחו כי ירמיהו מטיל ספק בנבואת חנניה באמצעות ההבחנה שהוא יוצר בין נביא שקר לנביא אמת. (5 נקודות)
1. (1) התקווה: "ויאמר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ה׳ יקם ה׳ את דבריך אשר נבאת להשיב כלי בית ה׳ וכל הגולה מבבל אל המקום הזה" (כח, ו) - "אמן" ו"יקם ה׳" הם משאלה כנה.
2. (2) מילת ההסתייגות: "אך שמע נא הדבר הזה" (כח, ז).
3. צד אחד של ההבחנה: "הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו... למלחמה ולרעה ולדבר" (כח, ח) - נבואת פורענות היא המסורת של הנביאים.
4. הצד השני: "הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה׳ באמת" (כח, ט) - מי שמבשר שלום יוכח כנביא אמת רק כשדברו יתקיים.
5. המסקנה: חנניה מתנבא לשלום, ולכן עד שדבריו יתקיימו נבואתו מוטלת בספק.
(1) "אמן כן יעשה ה׳ יקם ה׳ את דבריך". (2) "אך" - הסתייגות; הנביאים שקדמו ניבאו למלחמה ולרעה; נביא שמתנבא לשלום יוכח כנביא אמת רק כשדברו יתקיים - עד אז נבואת חנניה מוטלת בספק.
דוגמה ב - המוטה שנשברה ומוטות הברזל
קראו ירמיה, פרק כ״ח.
קראו פסוקים י׳–י״ד וגם את דברי רבקה נריה בן שחר שלפניכם.
"גם היום מופיעים עושי המופתים [עושים מעשים סמליים] בשעות של שבר וקושי. הנמצאים במשבר נאחזים בניסים המובטחים להם כדי לצאת מהמצב הבלתי נסבל שבו הם נמצאים."
(ר׳ נריה בן שחר, ירמיה כ״ח, בתוך אתר 929)
(1) לפי פסוקים י׳–י״א, מהו המעשה הסמלי שעשה חנניה לעיני העם, ומהי מטרתו לפי הקטע שקראתם ולפי דברי חנניה? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (4 נקודות)
(2) לפי פסוקים י״ג–י״ד, כיצד המעשה הסמלי שה׳ מבקש מירמיהו לעשות משמש מענה לחנניה, ומהו המסר לעם המשתמע מדבר ה׳ לירמיהו בפסוק י״ד? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (4 נקודות)
1. (1) המעשה: "ויקח חנניה הנביא את המוטה מעל צואר ירמיה הנביא וישברהו" (כח, י). ירמיהו נשא את המוטה בציווי ה׳ ("עשה לך מוסרות ומטות ונתתם על צוארך", כז, ב) כסמל לכניעה לבבל.
2. המטרה לפי חנניה: "ככה אשבר את על נבכדנאצר מלך בבל בעוד שנתים ימים מעל צואר כל הגוים" (כח, יא) - להמחיש את נבואתו.
3. המטרה לפי בן שחר: "הנמצאים במשבר נאחזים בניסים המובטחים להם" - חנניה נותן לעם במצוקה אות מוחשי לישועה קרובה, "לעיני כל העם".
4. (2) המענה: "מוטת עץ שברת ועשית תחתיהן מטות ברזל" (כח, יג) - הסמל השבור מוחלף בסמל שאי אפשר לשבור: העול יחמיר.
5. המסר לעם: "על ברזל נתתי על צואר כל הגוים האלה לעבד את נבכדנאצר מלך בבל ועבדהו וגם את חית השדה נתתי לו" (כח, יד) - עול בבל נגזר מאת ה׳ ("נתתי"), הוא מוחלט, ויש לקבל אותו ולא למרוד.
(1) שבר את המוטה מעל צוואר ירמיהו - המחשה ששבירת עול בבל קרובה; לפי בן שחר - לתת לעם במצוקה "נס" מוחשי שייאחזו בו. (2) מוטות ברזל במקום מוטות עץ - שבירת העול רק מחמירה אותו; המסר: עול בבל נגזר מאת ה׳, הוא מוחלט ("וגם את חית השדה") ויש לקבלו ולא למרוד.
6. נבואות נחמה, גמול אישי והברית החדשה (ירמיהו לא)
ירמיהו כמבשר גאולה
אחרי כל נבואות הפורענות, בפרק לא ירמיהו מנבא נחמה: הבנים ישובו לגבולם, הארץ תתמלא שוב, וה׳ יכרות עם העם ברית חדשה שלא תופר. אותו נביא שהוקדש "לנתוש ולנתוץ" מבשר עכשיו "לבנות ולנטוע".
במדויק: רחל ואפרים (יד–יט): הנבואה מופנית לרחל ולאפרים, שבטי ממלכת ישראל, ורומזת לגלות ממלכת ישראל. "רחל מבכה על בניה", וה׳: "מנעי קולך מבכי", "ושבו בנים לגבולם"; אפרים: "השבני ואשובה", וה׳: "הבן יקיר לי אפרים... רחם ארחמנו". "הנה ימים באים" (כו–לט): זריעת הארץ "זרע אדם וזרע בהמה" ו"כן אשקד עליהם לבנות ולנטע" (כו–כז); גמול אישי: "איש בעונו ימות" (כח–כט); ברית חדשה: "ועל לבם אכתבנה" (ל–לג); נצחיות העם: "אם ימשו החקים האלה" (לד–לו); בניין ירושלים: "לא ינתש ולא יהרס עוד לעולם" (לז–לט). הרעיון: נביא כמבשר גאולה.
שני מספורים: בחלק מהמהדורות כל פסוק בפרק הזה גדול באחד ("קול ברמה" הוא פסוק טו, "ברית חדשה" פסוק לא). כאן המספור הוא של השאלונים ("קול ברמה" = יד, "ברית חדשה" = ל).
מבנה הפרק (החלקים שנשאלו)
| פסוקים | מה קורה | ביטוי מרכזי |
|---|---|---|
| יד–טז | רחל מבכה, וה׳ מנחם | "רחל מבכה על בניה מאנה להנחם"; "מנעי קולך מבכי"; "ויש תקוה לאחריתך" |
| יז–יט | אפרים מתוודה, וה׳ מרחם | "השבני ואשובה"; "בשתי וגם נכלמתי"; "הבן יקיר לי אפרים" |
| כו–כז | הארץ תתמלא, ה׳ יבנה | "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה"; "כן אשקד עליהם לבנות ולנטע" |
| כח–כט | גמול אישי | "לא יאמרו עוד אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה"; "איש בעונו ימות" |
| ל–לג | הברית החדשה | "לא כברית אשר כרתי את אבותם"; "ועל לבם אכתבנה"; "כי כולם ידעו אותי" |
| לד–לו | נצחיות העם | "אם ימשו החקים האלה"; "אם ימדו שמים מלמעלה" |
| לז–לט | בניין ירושלים | "ונבנתה העיר לה׳"; "לא ינתש ולא יהרס עוד לעולם" |
הדמויות: שני קולות ושתי תשובות
| דמות | הקול שהיא משמיעה | התשובה של ה׳ |
|---|---|---|
| רחל (אם יוסף ובנימין) | בכי על הבנים שגלו: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו" (יד) | "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך" (טו); "ושבו בנים לגבולם" (טז) |
| אפרים (ממלכת ישראל) | חרטה ובקשה לשוב: "יסרתני ואוסר כעגל לא למד השבני ואשובה כי אתה ה׳ אלהי" (יז); "בשתי וגם נכלמתי" (יח) | אהבת אב: "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים... רחם ארחמנו" (יט) |
הביטוי החוזר "הנה ימים באים"
| פסוק | מה יקרה |
|---|---|
| כו | "הנה ימים באים נאם ה׳ וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה" |
| ל | "הנה ימים באים נאם ה׳ וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה" |
| לז | "הנה ימים באים נאם ה׳ ונבנתה העיר לה׳" |
הביטוי מכוון לעתיד שאינו מוגדר, ולא למציאות הקרובה. קרוב לו: "בימים ההם" (כח).
גמול אישי
| עניין | מה כתוב |
|---|---|
| מה היה | "אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה" (כח) - גמול דורות: הבנים נענשים על חטאי האבות |
| מה יהיה | "כי אם איש בעונו ימות כל האדם האכל הבסר תקהינה שניו" (כט) - גמול אישי: כל אדם על חטאו |
| תפיסת העם | "אבתינו חטאו ואינם ואנחנו עונתיהם סבלנו" (איכה ה, ז) - תחושה של עונש לא צודק, ייאוש וחוסר אחריות |
| למה זו נחמה | הדור לא נענש עוד על חטאי האבות; כל אחד אחראי למעשיו, ולכן יש לו תקווה לשנות את גורלו |
שני סוגי הנבואה: פרק א ופרק לא
| בפרק | הפעלים |
|---|---|
| א, י | "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס" (פורענות) "לבנות ולנטוע" (נחמה) |
| לא, כז | "והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרס ולהאביד ולהרע כן אשקד עליהם לבנות ולנטע" |
בפרק לא באה לידי ביטוי נבואת הנחמה, במישור הלאומי: "בשובי את שבותם יברכך ה׳ נוה צדק הר הקדש" (לא, כב), ובמישור האישי: "כי הרויתי נפש עיפה וכל נפש דאבה מלאתי" (לא, כד).
הברית החדשה מול דברים ו
| עניין | ירמיהו לא, לב–לג | דברים ו, ו–ט |
|---|---|---|
| דמיון: על הלב | "נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה" | "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" |
| דמיון: לימוד | "ולא ילמדו עוד איש את רעהו" | "ושננתם לבניך ודברת בם" |
| הבדל: מי פועל | ה׳ כותב על הלב, ואין צורך ללמד: "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" | האדם משנן, קושר וכותב: "וקשרתם לאות על ידך", "וכתבתם על מזזות ביתך" |
החידוש: הברית הקודמת הופרה - "אשר המה הפרו את בריתי" (לא, לא); הברית החדשה פנימית, ולכן לא תופר.
הברית בסיני והברית החדשה: בחירה חופשית?
| עניין | שמות יט, ה–ח | ירמיהו לא, ל–לג |
|---|---|---|
| איך הברית נכרתת | בתנאי: "ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי"; העם עונה: "כל אשר דבר ה׳ נעשה" | ה׳ יוזם: "נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה" |
| בחירה | העם נשאל ומסכים | אפשר לטעון שאין עוד אפשרות ממשית לדחות את הברית, כי התורה בלב; ואפשר לטעון שכתיבה על הלב היא הפנמה, והעם רוצה בברית מבפנים |
שמים ומים: פרק לא מול פרק ב
| בפרק | השמים והמים | מה הם מדגישים |
|---|---|---|
| לא, לד–לו | "נתן שמש לאור יומם חקת ירח וכוכבים לאור לילה רגע הים ויהמו גליו"; "אם ימשו החקים האלה מלפני... גם זרע ישראל ישבתו"; "אם ימדו שמים מלמעלה" | נצחיות הברית: כמו שחוקי הטבע לא יתבטלו, ה׳ לא ימאס בעמו |
| ב, יב–יג | "שמו שמים על זאת"; "עזבו מקור מים חיים" | חומרת החטא: אפילו השמים נדהמים, והעם החליף מקור חיים בבורות שבורים |
אפרים: פרק ז מול פרק לא
| בפרק | אפרים | מה זה אומר ליהודה |
|---|---|---|
| ז, טו | "והשלכתי אתכם מעל פני כאשר השלכתי את כל אחיכם את כל זרע אפרים" | אזהרה: כמו שאפרים גלה, גם יהודה עלולה לגלות |
| לא, יז–יט (וגם טז) | "השבני ואשובה" (יז); "בשתי וגם נכלמתי" (יח); "הבן יקיר לי אפרים... רחם ארחמנו" (יט); ולפני כן: "ויש תקוה לאחריתך... ושבו בנים לגבולם" (טז) | אפשר לטעון שזה מחזק: גם אחרי עונש יש תשובה ותקווה. ואפשר לטעון שזה מזכיר את המחיר: הדרך חזרה עוברת דרך ייסורים ("יסרתני ואוסר") |
דוח התובנות של קיץ תשפ״ג על שאלת רחל מבכה על בניה: "חסר הרקע של כל פרקי היחידה על מנת להבין את הנשאל בשאלות השונות". שאלות על פרק לא בונות על פרקים אחרים בנושא: א, י (שני סוגי הנבואה), ז, טו (אפרים) ו-ב, יב–יג (שמים ומים).
שימו לב למספור בפרק לא: בשאלונים "קול ברמה" הוא פסוק יד, "השבני ואשובה" פסוק יז ו"הבן יקיר לי אפרים" פסוק יט. בחלק מהמהדורות כל מספר בפרק גדול באחד. כשהשאלון מפנה לפסוקים, בדקו שאתם קוראים את הפסוקים הנכונים, ולא פסוק אחד לפניהם.
דוגמה א - השינוי בתורת הגמול ואיכה ה
קראו ירמיה, פרק ל״א, פסוקים י״ד–כ״ט.
קראו פסוקים כ״ח–כ״ט.
(1) מהו השינוי שיחול בתורת הגמול שעליו מנבא ירמיהו? (3 נקודות)
(2) קראו גם איכה, פרק ה׳, פסוק ז׳.
על פי פסוק זה, הסבירו מהי התפיסה של העם שבגללה נדרש השינוי בתורת הגמול. (5 נקודות)
1. (1) מה היה: "בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה" (לא, כח) - גמול דורות: הבנים נענשים על חטאי האבות.
2. מה יהיה: "כי אם איש בעונו ימות" (לא, כט) - גמול אישי.
3. (2) תפיסת העם: "אבתינו חטאו ואינם ואנחנו עונתיהם סבלנו" (איכה ה, ז) - העם מרגיש שהוא סובל על חטאים שלא חטא.
4. למה צריך שינוי: תפיסה כזאת מביאה לתחושת אי-צדק, לייאוש ולחוסר אחריות. השינוי מחזיר אחריות ותקווה: כל אחד יכול לשנות את גורלו במעשיו.
(1) מגמול בין־דורי ("אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה") לגמול אישי ("איש בעונו ימות"). (2) "אבתינו חטאו ואינם ואנחנו עונתיהם סבלנו" - תחושת עונש לא צודק, ייאוש וחוסר אחריות; השינוי מחזיר אחריות ותקווה.
דוגמה ב - האם אפרים מחזק את רוחה של יהודה
קראו ירמיה, פרק ז׳, פסוקים א׳–כ׳.
קראו פסוק ט״ו.
(2) קראו גם ירמיה, פרק ל״א, פסוקים י״ז–י״ט.
לדעתכם, האם המסופר בפסוקים אלה על אפרים עשוי לחזק את רוחה של ממלכת יהודה או להחליש אותה? נמקו את תשובתכם, ובססו אותה על הכתוב.
1. הפסוקים: במספור של השאלונים, פסוקים יז–יט הם דברי אפרים ("שמוע שמעתי אפרים מתנודד") ותשובת ה׳ ("הבן יקיר לי אפרים"). ההבטחה "ויש תקוה לאחריתך" באה מיד לפניהם (טז).
2. הרקע מפרק ז: "כאשר השלכתי את כל אחיכם את כל זרע אפרים" (ז, טו) - אפרים הוא דוגמה לעונש.
3. עמדה - מחזק: בפרק לא אפרים הוא דוגמה לתשובה: "יסרתני ואוסר כעגל לא למד השבני ואשובה", "בשתי וגם נכלמתי"; וה׳ עונה באהבה: "הבן יקיר לי אפרים... רחם ארחמנו" (יט), ומבטיח: "ויש תקוה לאחריתך נאם ה׳ ושבו בנים לגבולם" (טז).
4. הנימוק: גם עם שחטא והוגלה יכול לשוב, וה׳ מקבל אותו. זה נותן ליהודה תקווה ועידוד לשוב.
5. אפשר גם עמדה הפוכה: הדברים מזכירים שאפרים אכן נענש, ושהדרך חזרה עוברת דרך ייסורים ("יסרתני ואוסר").
עמדה מנומקת. למשל: לחזק - אפרים, שהוגלה, מתחרט וחוזר בתשובה ("השבני ואשובה"), וה׳ מקבל אותו ("רחם ארחמנו") ומבטיח "ויש תקוה לאחריתך... ושבו בנים לגבולם": גם אחרי עונש יש תקווה ותשובה מתקבלת, ויהודה יכולה להשתנות ולשוב.