שיבת ציון: החלום והמציאות
נושא הבחירה הזה מספר על עם שגלה לבבל וקיבל הזדמנות לחזור לארצו. הפרקים מראים את אותה תקופה מכמה צדדים: נבואה שמבטיחה תקומה, הצהרה של מלך, מזמור של שמחה, נביא שמוכיח, ומנהיג שמתפלל ומתקן.
במדויק: במיקוד של תשפ"ז יש בנושא שבעה פרקים: התקומה העתידית בארץ ישראל - יחזקאל ל"ז; הצהרת כורש והעליות הראשונות - עזרא א' ו-ג'; בשוב ה׳ את שיבת ציון - תהלים קכ"ו; קשיי שבי ציון בבניית המקדש - חגי א'; עליית נחמיה וקשיי התקופה - נחמיה א' ו-ה'. אחד הרעיונות הגדולים שהחוזר מונה: "החלום ושיברו - החזון האוטופי אל מול המציאות" - החזון של יחזקאל והשמחה של "היינו כחלמים" מול הבכי ביסוד הבית, הבית החרב בימי חגי והמצוקה בימי נחמיה.
סדר הפרקים לפי הכתוב:
•יחזקאל ל"ז - נבואה לעם שמרגיש ש"אבדה תקותנו", לפני השיבה.
•עזרא א' - "ובשנת אחת לכורש מלך פרס" (עזרא א, א).
•עזרא ג' - "ויגע החדש השביעי" ו"ובשנה השנית לבואם" (עזרא ג, א; ג, ח).
•חגי א' - "בשנת שתים לדריוש המלך" (חגי א, א).
•נחמיה א' ו-ה' - "שנת עשרים", ו"משנת עשרים ועד שנת שלשים ושתים לארתחשסתא המלך" (נחמיה א, א; ה, יד).
•תהלים קכ"ו - המזמור לא מציין תאריך; לפי התשובות בבגרות הוא רומז לשיבה בעקבות הצהרת כורש.
תהלים קל"ז ("הגעגועים לציון") ונחמיה ח' ("מיסוד הקריאה בתורה וחגי תשרי") נמצאים ברשימת הפרקים שלא נלמדים במיקוד.
חשיבות הפולחן לתקומת העם
בכל הפרקים של הנושא בית ה׳ נמצא במרכז: מבטיחים אותו, מתירים לבנות אותו, בונים מזבח לפניו, מתעצלים לבנות אותו ונוזפים על כך.
במדויק: הרעיון הגדול "חשיבות הפולחן לתקומת העם בארצו" עובר בכל הנושא: ביחזקאל - "ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם" (יחזקאל לז, כו); בהצהרת כורש - "ויבן את בית ה׳ אלהי ישראל" (עזרא א, ג); בעזרא ג' - המזבח נבנה עוד לפני ש"היכל ה׳" נוסד (עזרא ג, ו); ובחגי - "ובנו הבית וארצה בו ואכבדה" (חגי א, ח).
מנהיגי שיבת ציון: שינוי ושימור
בתקופה הזאת אין מלך מבית דוד. את העם מובילים שליט זר, פחה, כהן גדול, נביא ומנהיג שמגיע מחצר המלך בשושן. הבגרות שואלת שוב ושוב איך כל אחד מהם מתמודד עם המשבר של זמנו.
במדויק: הרעיון הגדול "תפקיד מנהיגי שיבת ציון בשינוי ובשימור": כורש מתיר לעלות ולבנות (עזרא א); ישוע בן יוצדק וזרבבל בונים מזבח "ככתוב בתורת משה" (עזרא ג, ב) - שימור המסורת; חגי מעורר את העם לבנות (חגי א); ונחמיה מתפלל על ירושלים (נחמיה א) ומשנה את הסדר החברתי (נחמיה ה).
1. חזון העצמות היבשות ושני העצים (יחזקאל לז)
חזון העצמות היבשות ושני העצים
העם מרגיש שאין לו עתיד: "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו". הנבואה עונה לו בשתי תמונות - עצמות יבשות שקמות לתחייה, ושני עצים שהופכים לעץ אחד. לפי התשובה בבגרות, העצמות רומזות לחורבן ממלכת יהודה ולגלות בבל, והתחייה - לשיבת הגולים לארץ.
במדויק: הפרק בנוי משני חלקים, ובכל אחד מראה או מעשה סמלי, ואחריו הפירוש:
- העצמות היבשות (א–יד): בבקעה עצמות "רבות מאד" ו"יבשות מאד" (ב); הנביא מתנבא אל הרוח, "ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד" (י). הפירוש: "העצמות האלה כל בית ישראל" (יא) - ה׳ יפתח את קברותיהם, ייתן בהם את רוחו ויניח אותם "על אדמתכם" (יב–יד).
- שני העצים (טו–כח): עץ "ליהודה" ועץ "ליוסף עץ אפרים" מתחברים לעץ אחד ביד הנביא (טז–יז). הפירוש: קיבוץ הגולים, "גוי אחד" ו"מלך אחד", טהרה מגילולים, "ברית עולם" ומקדש "בתוכם לעולם" (כא–כח).
- הדמויות: ה׳ שמצווה ומבטיח; הנביא שמתנבא ועושה את המעשה; העם המיואש; והגויים, ש"וידעו... כי אני ה׳".
- הרעיון: התקומה העתידית בארץ ישראל - מייאוש לתקווה.
הפרק מתחבר לשאר הנושא: היובש של העצמות דומה ל"כאפיקים בנגב" בתהלים קכ"ו, ד; וההבטחה "וידעו הגוים כי אני ה׳ מקדש את ישראל" (כח) מתממשת בהצהרה של מלך זר: "והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם" (עזרא א, ב).
מבנה הפרק
הדמויות בנבואה
מילים מנחות בפרק
"עוד" ו"עולם" יחד: לפי התשובה בבגרות, הגאולה העתידה סופית - העבר לא יחזור, והעתיד לא ייגמר. בכל אחת מהן יש מסר לאומי (איחוד, ישיבה בארץ, מלכות בית דוד) ומסר דתי (בלי גילולים, ברית ומקדש).
המעשה הסמלי של שני העצים (טו–כ)
ההבטחות בפירוש (כא–כח)
בשאלות שואלים גם על הבטחה מדינית ועל הבטחה דתית ועל המענה שלהן לייאוש של העם: עם שאבדה תקוותו לא שואף לשוב לארצו; עתיד לאומי ממשי, וברית מחודשת עם ה׳, מחזירים לו תקווה.
פרשן: ב' סביר על שני העצים
השוואה: השיר "בגלל הרוח" (מיכה שטרית)
שאלה על רקע התקופה
1. מתי נאמרו הדברים: לפני השיבה (יחזקאל ל"ז), ברגע השיבה (עזרא א'; לפי התשובות בבגרות גם תהלים קכ"ו), או אחריה (עזרא ג', חגי א', נחמיה א' ו-ה'). מחפשים בפסוק הראשון תאריך: "בשנת אחת לכורש", "בשנת שתים לדריוש".
2. מי שולט: מלכי פרס. העם פועל "כרשיון כורש מלך פרס עליהם" (עזרא ג, ז).
3. מה הקושי של אותו רגע: ייאוש, פחד מעמי הארצות, בית שלא נבנה, מצוקה כלכלית, ניצול העניים.
4. מחברים את הנבואה, התפילה או המעשה לקושי: ההבטחה או הביקורת מובנת רק מתוך המצב שהיא עונה עליו.
דוח התובנות של חורף תשפ"ד על השאלה על יחזקאל ל"ז: "ניתן להניח כי הבנת הביטויים "הבטחה מדינית" או "הבטחה דתית" וביטויה בפסוקים נתונים הייתה חסרה". מדינית - מה יקרה לעם, לארץ ולמלוכה (קיבוץ, גוי אחד, מלך אחד); דתית - מה יקרה בין העם לה׳ (טהרה, ברית, מקדש).
באותו דוח, על ההשוואה לשיר: "נדרשה השוואה בין הטקסט המקראי לבין שיר המתייחס לאותו ביטוי ההשוואה כהלכתה הייתה חסרה כאן". בהשוואה מביאים ציטוט מכל אחד מהקטעים, באותו עניין (המצב הנפשי, או משמעות הרוח).
דוגמה א - מה מסמלים שני העצים
קראו יחזקאל, פרק ל"ז.
קראו פסוקים ט"ו–כ'.
(1) בפסוקים אלה ה׳ מבקש מיחזקאל לקחת שני עצים ולעשות בהם כמה פעולות.
על פי פסוק ט"ז, מה מסמל כל אחד מן העצים? (4 נקודות)
(2) על פי פסוקים י"ז–כ', מהי הפעולה שיחזקאל עושה, ומהו המסר שהוא מבקש להעביר לעם? הסבירו את דבריכם. (4 נקודות)
1. (1) מהכתובת שעל כל עץ (פסוק טז): "ליהודה ולבני ישראל חברו" - ממלכת יהודה, הממלכה הדרומית; "ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו" - ממלכת ישראל, הממלכה הצפונית, שבראשה שבט אפרים מבני יוסף.
2. (2) הפעולה: "וקרב אתם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך" (פסוק יז), והיא נעשית לעיני העם: "והיו העצים אשר תכתב עליהם בידך לעיניהם" (פסוק כ).
3. המסר - מדבר ה׳ בפסוק יט: "ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי" - ה׳ יאחד מחדש את העם שנחלק לשתי ממלכות.
(1) עץ אחד - "ליהודה ולבני ישראל חברו": ממלכת יהודה (הדרום); העץ השני - "ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו": ממלכת ישראל (הצפון, שבטי יוסף ואפרים). (2) הפעולה: מקרב את שני העצים לעץ אחד בידו, לעיני העם. המסר: ה׳ יאחד מחדש את שתי הממלכות שנפרדו לעם אחד - "והיו אחד בידי".
דוגמה ב - הרוח ביחזקאל ובשיר "בגלל הרוח"
קראו יחזקאל, פרק ל"ז.
קראו פסוקים י"א–י"ד ואת הקטע שלפניכם מן השיר "בגלל הרוח" מאת מיכה שטרית.
"יהיה מה שיהיה
אני עוד אשנה
אני אגשים את חלומי.
נושאי בשורה רעה
מכות או עוד גזרה
לא ישנו את מהותי.
אני, את והאל שלצידי
עוד ננצח
לא בגלל הכוח
רק בגלל הרוח
הנושבת בגבי.
רק בגלל הרוח
בתוכי, במוחי, בנשמתי
רק בגלל הרוח
בתוכי, בדמי, בנשמתי".
(מאתר שירונט shironet.mako.co.il)
(1) מהו ההבדל בין המצב הנפשי של העם בימי יחזקאל ובין המצב הנפשי של הדובר בשיר? הביאו ראיה אחת מכל אחד מן הקטעים, והסבירו את דבריכם. (5 נקודות)
(2) בשני הקטעים מוזכרת המילה "רוח".
כיצד מילה זו רומזת בכל אחד מן הקטעים על מידת האחריות של האדם לגורלו? בססו את דבריכם על שני הקטעים. (5 נקודות)
1. (1) הפרמטר - המצב הנפשי: בימי יחזקאל העם אומר "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו" (פסוק יא) - ייאוש. הדובר בשיר אומר "אני עוד אשנה / אני אגשים את חלומי" - תקווה ונחישות, גם מול "בשורה רעה".
2. (2) הרוח ביחזקאל: "ונתתי רוחי בכם וחייתם" (פסוק יד) - הרוח היא של ה׳. ה׳ מחיה, והעם מקבל - האחריות של האדם מועטה.
3. הרוח בשיר: "בתוכי, במוחי, בנשמתי" - כוח פנימי של האדם. הוא שותף פעיל לגורלו ("אני, את והאל שלצידי") - האחריות רבה.
(1) העם - ייאוש: "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו"; הדובר - תקווה ונחישות: "אני עוד אשנה / אני אגשים את חלומי". (2) ביחזקאל הרוח היא של ה׳ - "ונתתי רוחי בכם וחייתם": ה׳ מחיה, והאדם מקבל באופן סביל - אחריות מועטה. בשיר הרוח "בתוכי, במוחי, בנשמתי" - כוח פנימי של האדם, והוא שותף פעיל לגורלו ("אני, את והאל שלצידי") - אחריות רבה.
2. הצהרת כורש, המזבח ויסוד הבית (עזרא א, ג)
הצהרת כורש, המזבח ויסוד הבית
כורש מלך פרס מתיר לגולים לעלות לירושלים ולבנות את בית ה׳. עזרא א' מספר על ההצהרה ועל התגובות לה; עזרא ג' - על הצעדים הראשונים בארץ: מזבח, חג הסוכות ויסוד ההיכל, ועל השמחה והבכי שבאו יחד.
במדויק:
- עזרא א', א–ד - ההצהרה: "לכלות דבר ה׳ מפי ירמיה העיר ה׳ את רוח כרש מלך פרס" (א). כורש מכריז: "מי בכם מכל עמו... ויעל לירושלם אשר ביהודה ויבן את בית ה׳" (ג), ומי שנשאר יתמוך בעולים "בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה" (ד).
- עזרא א', ה–ו - שתי תגובות: "ראשי האבות ליהודה ובנימן והכהנים והלוים" קמים לעלות (ה); "וכל סביבתיהם חזקו בידיהם" בנדבות (ו).
- עזרא ג', א–ו: בחודש השביעי העם נאסף "כאיש אחד"; ישוע וזרבבל בונים מזבח "ככתוב בתורת משה" (ב), "כי באימה עליהם מעמי הארצות" (ג), וחוגגים את חג הסוכות - אבל "והיכל ה׳ לא יסד" (ו).
- עזרא ג', ז–ט: הכנות - עצי ארזים מן הלבנון "כרשיון כורש" (ז), והלוים מנצחים על המלאכה (ח–ט).
- עזרא ג', י–יג: יסוד ההיכל - הלל "כי לעולם חסדו" ותרועה (יא), ולצדם הזקנים "אשר ראו את הבית הראשון" בוכים (יב).
- הרקע (לפי התשובות בבגרות): ההצהרה ניתנה "בשנת אחת לכורש" (א, א) - 538 לפני הספירה. שבי ציון הם נתינים של האימפריה הפרסית: הם רשאים לבנות את בית ה׳, אבל פועלים ברשות המלך - "כרשיון כורש מלך פרס עליהם" (ג, ז).
- הרעיון: "חשיבות הפולחן לתקומת העם בארצו".
לפי התשובה בבגרות, יהודה היא מחוז (פחווה) באימפריה הפרסית, ומה שמותר לשבים - כמו בניית המקדש - תלוי ברשות המלך. אחרי יסוד ההיכל הבנייה נעצרה: "ויהי עם הארץ מרפים ידי עם יהודה" (עזרא ד, ד), ובימי דריוש חגי קורא לחדש אותה (חגי א').
מבנה הפרקים
הדמויות
"העיר ה׳ את רוח": שתי התעוררויות
זהות הגולים: מפסוקים א–ו אפשר ללמוד שהגולים שמרו על זהותם בבבל - מבנה של שבטים ובתי אבות, כהנים ולוים (ה), קשר לירושלים ולבית ה׳ ונדבות (ד, ו). גם בארץ: מזבח "ככתוב בתורת משה" (ג, ב), חג הסוכות "ככתוב" (ג, ד), התאספות "כאיש אחד" (ג, א).
המזבח לפני הבית
השוואות ופרשנים על יסוד הבית
ושני הקולות יחד: "ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם" (יג).
פרשן: הכוזרי על הנשארים בבבל
דוח התובנות של קיץ תשפ"ג: "למשל בדרישה לדעת מהו מעמדם המדיני של בני ישראל בתקופה זו תשובתם של התלמידים הייתה חסרה מאד". התשובה מפסוק ז: נתינים של פרס - "כרשיון כורש מלך פרס עליהם".
דוח התובנות של חורף תשפ"ב: "היה קושי לענות על השאלה כיצד הגולים שמרו על זהותם בבל ובהשוואה למקור נוסף". הכינו מראש ראיות מעזרא א' (בתי אבות, כהנים ולוים, הקשר לירושלים) ומעזרא ג' ("ככתוב", "כאיש אחד").
חגי ב' אינו במיקוד, אבל הבגרות השוותה אליו את הבכי ביסוד הבית: "מי בכם הנשאר אשר ראה את הבית הזה בכבודו הראשון... הלוא כמהו כאין בעיניכם" (חגי ב, ג). חגי מכיר בפער ומעודד: "וחזק כל עם הארץ נאם ה׳ ועשו כי אני אתכם" (חגי ב, ד). אל תבלבלו אותו עם חגי א', שבו הבית עוד לא נבנה.
דוגמה א - למה מיהרו לבנות את המזבח
קראו עזרא, פרק ג'.
קראו פסוקים א'–ה'.
על פי פסוק ב', הפעולה הראשונה של שבי ציון הייתה בניית מזבח לאלוהי ישראל.
הסבירו מה הן שתי הסיבות שבגללן הזדרז העם לבנות את המזבח. בססו את דבריכם על הכתוב. (8 נקודות)
1. סיבה ראשונה - פחד: "ויכינו המזבח על מכונתיו כי באימה עליהם מעמי הארצות" (פסוק ג). השבים מעטים ומפחדים מן השכנים, ומבקשים את הגנת ה׳ בקרבנות "עלות לבקר ולערב".
2. סיבה שנייה - הזמן: "ויגע החדש השביעי" (פסוק א) - חודש המועדים. כדי לקיים את מצוות התורה צריך מזבח: "ויעשו את חג הסכות ככתוב ועלת יום ביום במספר כמשפט" (פסוק ד).
פחד מעמי הארצות - ביקשו את הגנת ה׳ ("כי באימה עליהם מעמי הארצות"); הגיע החודש השביעי, חודש המועדים - כדי לקיים את מצוות התורה (עולות התמיד וחג הסוכות "ככתוב").
דוגמה ב - הכוזרי על מי שלא עלו
קרא עזרא פרק א', פסוקים א'–ו'.
(1) ציין את שתי התגובות של גולי בבל על קריאתו של כורש. (4 נקודות)
(2) קרא את דברי רבי יהודה הלוי שלפניך.
"רובם, והחשובים שבהם, נשארו בבבל, מסכימים לגלות ושעבוד, ובלבד שלא ייפרדו ממשכנותם ומעסקיהם".
(הכוזרי, ב', כ"ד)
הסבר מהי הביקורת המובעת בקטע זה, וציין נגד מי היא מופנית. (4 נקודות)
1. (1) תגובה ראשונה: "ויקומו ראשי האבות ליהודה ובנימן והכהנים והלוים... לעלות לבנות את בית ה׳" (פסוק ה).
2. תגובה שנייה: הרוב נשארו ותמכו: "ינשאוהו אנשי מקמו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה" (פסוק ד); "וכל סביבתיהם חזקו בידיהם" (פסוק ו).
3. (2) הביקורת: "ובלבד שלא ייפרדו ממשכנותם ומעסקיהם" - הנוחות החומרית חשובה להם יותר מן העלייה, והם "מסכימים לגלות ושעבוד".
4. נגד מי: נגד רוב הגולים, ובמיוחד "החשובים שבהם" - שהסתפקו בתרומה.
(1) חלק קמו ועלו לבנות את בית ה׳ (א, ה); הרוב נשארו בבבל ותמכו בעולים בכסף, בזהב, ברכוש ובבהמה ובנדבות (א, ד, ו). (2) הביקורת: הגולים העדיפו את הנוחות החומרית - בתיהם ועסקיהם - על פני העלייה לארץ, והסכימו לחיות בגלות ובשעבוד. היא מופנית כלפי רוב הגולים שנשארו בבבל, ובמיוחד כלפי "החשובים שבהם" - העשירים והמנהיגים, שהסתפקו בתרומה.
3. בשוב ה׳ את שיבת ציון (תהלים קכו)
בשוב ה׳ את שיבת ציון
מזמור קצר, שישה פסוקים, ובו שני מצבים: השמחה של רגע השיבה, והתפילה שהשיבה תושלם. הבגרות שואלת עליו בעיקר על הדימויים.
במדויק:
- א–ג - התגובה על השיבה: "היינו כחלמים" - השיבה מופלאה ובלתי צפויה, קשה להאמין שהיא אמיתית; "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה"; הגויים אומרים "הגדיל ה׳ לעשות עם אלה", והעם חוזר על דבריהם ומאשר: "הגדיל ה׳ לעשות עמנו היינו שמחים".
- ד - בקשה: "שובה ה׳ את שביתנו כאפיקים בנגב" - השיבה עוד לא שלמה.
- ה–ו - הזורע והקוצר: "הזרעים בדמעה ברנה יקצרו" - מעבר ממצב רע למצב טוב, מעמל ובכי לשמחה.
- הדוברים: העם ("פינו", "עמנו"), והגויים שדבריהם מובאים בפסוק ב.
- הרעיון: "החלום ושיברו - החזון האוטופי אל מול המציאות" - "היינו כחלמים" (א) מול הבקשה "שובה ה׳ את שביתנו" (ד).
- הרקע: לפי התשובה בבגרות, המזמור רומז לשיבת ציון - חזרת הגולים מבבל בעקבות הצהרת כורש, בשנת 538 לפני הספירה.
המזמור מתחבר לעזרא ג': "היינו כחלמים" ו"אז ימלא שחוק פינו" מבטאים את תחושת החסד של שבי ציון, כמו ההלל ביסוד הבית. הוא עומד בניגוד לתיאור של חגי א' - "זרעתם הרבה והבא מעט" - ומזכיר את העצמות היבשות שחוזרות לחיים ביחזקאל ל"ז.
מבנה המזמור
דימויים ואמצעים במזמור
מה שימח את העם: לפי פסוק ב - ההכרה של הגויים ("אז יאמרו בגוים"): העם שהושפל בגלות זוכה להערכה; לפי פסוק ג - ההכרה של העם עצמו ש"הגדיל ה׳ לעשות עמנו".
פרשנים: רד"ק והרב דרוקמן
"יש הטוענים": בצורת וקשיים במזמור
פסוק ד כביטוי לקשיים, וההשוואה לחגי א'
דוח התובנות של קיץ תשפ"ד: "היה קושי בהבנת הלשון הציורית "כאפיקים בנגב", על אף שניתנה פרשנות והסבר למה הדברים מכוונים". בדימוי מסבירים שני צדדים: הנגב היבש (הגלות, הייאוש) והאפיקים המתמלאים (השיבה, השינוי הפתאומי).
דוח התובנות של חורף תשפ"א: "בסעיף א' נדרש מהתלמידים לזהות את האירוע ההיסטורי והשנה, מה גם שנאמר במפורש שזו תקופת שיבת ציון. המענה היה שגוי". התשובה בבגרות: שיבת הגולים מבבל בעקבות הצהרת כורש, 538 לפני הספירה - "בשוב ה׳ את שיבת ציון" (א).
דוגמה א - "כאפיקים בנגב" ברד"ק וביחזקאל
קראו תהלים, פרק קכ"ו.
קראו פסוק ד' ואת פירושו של רד"ק לביטוי "כאפיקים בנגב".
"נגב היא ארץ יבשה [...] והיא צמאה למים, ואם יעברו בה אפיקי מים יהיה חידוש גדול וטובה גדולה, כן תשובת [שיבת] גלותנו".
(1) על פי פירושו של רד"ק, מהו החידוש הגדול שיחול בעם, הנרמז בדימוי "כאפיקים בנגב"?
(2) קראו גם יחזקאל, פרק ל"ז, פסוק י"א ופסוק י"ד.
מהו הרעיון המשותף למתואר בפסוקים מיחזקאל ולדימוי "כאפיקים בנגב"? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב.
1. (1) שני צדי הדימוי לפי רד"ק: "נגב היא ארץ יבשה... צמאה למים" - העם בגלות, במצב של חורבן וחוסר חיים. "אפיקי מים" שעוברים בה פתאום - השיבה.
2. החידוש: מהפך פתאומי ושלם ממצב של צחיחות וייאוש לחיים, פריחה ושפע.
3. (2) ביחזקאל: "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו" (יחזקאל לז, יא) - הגלות כיובש ומוות; "ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם" (יחזקאל לז, יד) - השיבה כהחייאה בידי ה׳.
4. המשותף: בשני המקורות - מעבר מיובש וייאוש לתחייה לאומית.
(1) הנגב - ארץ יבשה וצמאה - מסמל את העם בגלות, מצב של חורבן וחוסר חיים. האפיקים - זרמי מים הממלאים פתאום את הערוצים היבשים - מסמלים את השיבה. החידוש: מהפך פתאומי ושלם ממצב של צחיחות וייאוש לחיים, פריחה ושפע. (2) בשני המקורות הגלות מתוארת כיובש ומוות ("יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו" / הנגב היבש), והשיבה לארץ - כהחייאה בידי ה׳ ("ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם" / האפיקים): מהפך מייאוש לתחייה לאומית.
דוגמה ב - "הזרעים בדמעה" על ארון הקבורה של הרצל
קרא תהלים, פרק קכ"ו.
על הפרוכת (אריג רקום) שכיסתה את ארון הקבורה של בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, נכתב הפסוק: "הזרעים בדמעה ברנה יקצרו" (פסוק ה').
לדעתך, מדוע נכתב פסוק זה על הפרוכת של ארון הקבורה של חוזה המדינה? נמק את דבריך ובסס אותם על הכתוב.
1. מה הפסוק אומר: "הזרעים בדמעה ברנה יקצרו" (פסוק ה) - מי שעמל בקושי ובבכי, יזכה לשמחה.
2. עמדה - הזריעה: הרצל "זרע בדמעה": עמל ונאבק על החזון, ונפטר לפני שראה את הגשמתו.
3. הקציר: העם "קצר ברינה" - הקמת המדינה, והעלאת עצמותיו לירושלים.
4. ביסוס נוסף: "בא יבא ברנה נשא אלמתיו" (פסוק ו) - מן הקושי צומחת הגאולה; הפסוק שנאמר על שיבת ציון מתאים גם לשיבה בימינו.
הרצל "זרע בדמעה" - עמל וסבל, נאבק על החזון ונפטר צעיר (1904) לפני שראה את הגשמתו; העם "קצר ברינה" - הקמת המדינה (1948) והעלאת עצמותיו לירושלים (1949). הפסוק, שנאמר על שיבת ציון הראשונה, מתאים לשיבה המודרנית: מן הקושי והדמעה צומחת הגאולה ("בא יבא ברנה נשא אלמתיו", קכו, ו).
4. תוכחת חגי על בניין הבית (חגי א)
תוכחת חגי על בניין הבית
בית ה׳ בירושלים עדיין חרב, והעם אומר שעוד לא הגיע הזמן לבנות אותו. לדברי חגי, המצוקה הכלכלית קשורה לבית החרב - והפעם העם שומע ומתחיל לבנות.
במדויק:
- א - הזמן והנמענים: "בשנת שתים לדריוש המלך", אל זרבבל "פחת יהודה" ואל יהושע בן יהוצדק "הכהן הגדול".
- ב–ד - טענת העם ותשובת הנביא: העם אומר "לא עת בא עת בית ה׳ להבנות" (ב); חגי עונה בשאלה רטורית: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב" (ד).
- ה–ו - "שימו לבבכם על דרכיכם": "זרעתם הרבה והבא מעט אכול ואין לשבעה" (ו).
- ז–יא - הקריאה והסיבה: "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבדה" (ח); "יען ביתי אשר הוא חרב ואתם רצים איש לביתו" (ט), ולכן "ואקרא חרב על הארץ" (יא).
- יב–יד - ההצלחה: זרבבל, יהושע "וכל שארית העם" שומעים בקול ה׳ ויראים (יב); חגי מעודד: "אני אתכם נאם ה׳" (יג); "ויער ה׳ את רוח... ויבאו ויעשו מלאכה בבית ה׳" (יד).
- הרעיון: קשיי שבי ציון בבניית המקדש, ו"חשיבות הפולחן לתקומת העם בארצו".
הפרק משלים את עזרא ג': שם נוסד ההיכל, וכאן הבית עדיין "חרב". לפי התשובה בבגרות, טענת העם "לא עת" נשענת על קשיים כלכליים, על התנגדות השכנים ועל הפסקת הבנייה. הבגרות משווה את חגי גם לנחמיה ה' (שני מנהיגים מול משבר) ולירמיהו ז' (השקפה אחרת על חשיבות הבית).
מבנה הפרק
הדמויות
המילה המנחה "עת" ואמצעים נוספים
"ספונים" ושתי הדרכים של חגי
מקור: א' שבי על השינוי המחשבתי
השוואות
השוואה לירמיהו ז'
למה ההבדל: בימי חגי הבית חרב והעם שקוע בדאגות פרטיות - הבית נחוץ כמרכז מאחד; בימי ירמיהו הבית עמד, והעם סמך עליו באופן כוזב.
דוח התובנות של חורף תשפ"ה: "התלמידים לא הבינו את הביקורת המושמעת בפי הנביא. בקורת שאינה יכולה להיות מובנת ללא הרקע של הדברים הנאמרים". הרקע: הבית עדיין חרב, העם בנה לעצמו בתים, והבנייה נעצרה.
דוח התובנות של חורף תשפ"ג: "ניכר כי היה קושי לענות עליה משום חוסר הבנה של המושג "גערה"". גערה היא דברי נזיפה ותוכחה (פסוקים ד, ו, ט); הדרך האחרת של חגי היא עידוד (פסוק יג).
דוח התובנות של קיץ תשפ"ה: "כמו כן התמודדות עם פרשנות מסורתית וחיבור לביקורת של חגי על התנהלותם של שבי ציון, לקתה בחסר". כשמביאים פירוש למילה ("ספונים"), מסבירים איך הוא מחדד את הביקורת: בתים מפוארים לעצמם, ובית ה׳ חרב.
דוגמה א - המילה "עת" בפי העם ובפי חגי
קראו חגי, פרק א'.
קראו פסוקים א'–ד'.
בפסוקים אלה חוזרת המילה "עת" הן בפי העם הן בפי הנביא חגי.
מה טוען העם בפסוק ב' בנוגע לעת, ומהי הביקורת של הנביא חגי על העם, המובעת באמצעות מילה זו בפסוק ד'? (8 נקודות)
1. טענת העם (פסוק ב): "לא עת בא עת בית ה׳ להבנות" - עוד לא הגיע הזמן לבנות את המקדש (בגלל הקשיים הכלכליים, התנגדות השכנים והפסקת הבנייה).
2. הביקורת (פסוק ד): "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב" - שאלה רטורית.
3. מה המילה המנחה מדגישה: לבתים הפרטיים שלכם יש עת, ולבית ה׳ אין. הטענה היא תירוץ, וסדר העדיפויות מעוות.
העם: "לא עת בא עת בית ה׳ להבנות" - עוד לא הגיע הזמן לבנות את המקדש (קשיים כלכליים, התנגדות השכנים, הפסקת הבנייה). חגי: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב" - שאלה רטורית: לבתיכם המפוארים יש עת, ולבית ה׳ אין - הטענה היא תירוץ; סדר העדיפויות מעוות.
דוגמה ב - ה׳ מעיר את הרוח בחגי ובעזרא
קראו חגי, פרק א' פסוקים י"ב–י"ד וגם עזרא, פרק א', פסוקים א'–ה'.
בספר חגי ובספר עזרא מתואר שה׳ העיר את רוחם של אנשים מסוימים.
(1) את רוחו של מי העיר ה׳ בכל אחד מן הקטעים, ולאיזו מטרה העיר את רוחו? הסבירו את דבריכם. (5 נקודות)
(2) הסבירו מסר תאולוגי (דתי־אמוני) אחד המובע באמצעות תיאור זה. (3 נקודות)
1. (1) חגי: "ויער ה׳ את רוח זרבבל... ואת רוח יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול ואת רוח כל שארית העם ויבאו ויעשו מלאכה בבית ה׳" (חגי א, יד) - כדי לבנות את המקדש בפועל.
2. עזרא: "העיר ה׳ את רוח כרש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו" (עזרא א, א) - כדי שיכריז על היתר לעלות ולבנות; וגם "לכל העיר האלהים את רוחו לעלות לבנות" (עזרא א, ה) - ראשי האבות, הכהנים והלוים.
3. (2) המסר: ה׳ מכוון את ההיסטוריה ופועל דרך בני אדם, גם דרך מלך נכרי, כדי לקיים את דברו: "לכלות דבר ה׳ מפי ירמיה" (עזרא א, א).
(1) חגי: את רוח זרובבל הפחה, יהושע הכהן הגדול וכל שארית העם - כדי שיבואו ויעשו מלאכה בבית ה׳ (בניית המקדש בפועל). עזרא: את רוח כורש מלך פרס - כדי שיכריז על היתר לעלות לירושלים ולבנות את הבית (וגם את רוח ראשי האבות, הכהנים והלוויים - לעלות לבנות). (2) ה׳ מכוון את ההיסטוריה ופועל דרך בני אדם - גם דרך מלך נכרי - להגשמת הבטחותיו ("לכלות דבר ה׳ מפי ירמיה"); שיבת ציון ובניית המקדש הן חלק מתוכנית אלוהית.
5. תפילת נחמיה (נחמיה א)
תפילת נחמיה
נחמיה חי בשושן הבירה ומשרת את המלך. כשהוא שומע על המצב בירושלים, הוא בוכה, צם ומתפלל. התפילה שלו בנויה בקפידה, וכל חלק בה מקרב אותו לבקשה שבסופה.
במדויק:
- א–ג - הידיעה: "בחדש כסלו שנת עשרים... בשושן הבירה" נחמיה שואל את חנני "על היהודים הפליטה... ועל ירושלם" (ב). התשובה: "ברעה גדלה ובחרפה וחומת ירושלם מפרצת ושעריה נצתו באש" (ג).
- ד - התגובה: "ישבתי ואבכה ואתאבלה ימים ואהי צם ומתפלל לפני אלהי השמים".
- ה–יא - התפילה:
•פנייה: "האל הגדול והנורא שמר הברית וחסד לאהביו" (ה);
•וידוי: "אשר חטאנו לך ואני ובית אבי חטאנו" (ו), "חבל חבלנו לך" (ז);
•הזכרת ההבטחה שניתנה דרך משה: "אתם תמעלו אני אפיץ אתכם בעמים ושבתם אלי... משם אקבצם" (ח–ט);
- "והם עבדיך ועמך אשר פדית" (י);
•הבקשה: "והצליחה נא לעבדך היום ותנהו לרחמים לפני האיש הזה", כי "ואני הייתי משקה למלך" (יא).
- הרעיון: עליית נחמיה וקשיי התקופה; מנהיג שקשוב לעם ורואה את עצמו חלק ממנו.
הבקשה "לרחמים לפני האיש הזה" היא על המלך: נחמיה מבקש שה׳ יצליח אותו כשיפנה למלך, כדי שיתיר לו לפעול למען ירושלים. בנחמיה ה' רואים את נחמיה כבר כפחה ביהודה, מול משבר אחר.
מבנה הפרק
הדמויות
הכינויים "עבדך" ו"עבדיך"
נחמיה המנהיג בפרק א'
"עבדך" הוא שתי דמויות: נחמיה עצמו (פסוקים ו, יא) ומשה (פסוקים ז, ח). השאלה בבגרות דורשת את שתיהן. "עבדיך" (ברבים) הם בני ישראל.
מה סיפר חנני כולל שני דברים: מצב התושבים - "ברעה גדלה ובחרפה", ומצב העיר - "וחומת ירושלם מפרצת ושעריה נצתו באש" (ג). והבקשה בפסוק יא היא על המלך ("האיש הזה"), לא על ה׳.
דוגמה א - "עבדך" ו"עבדיך" בתפילת נחמיה
קרא נחמיה, פרק א'.
קרא פסוקים ה'–י"א.
נחמיה משתמש בתפילתו בכינוי "עבדך" ובכינוי "עבדיך".
(1) ציין את מי הוא מכנה "עבדך" (שתי דמויות) ואת מי הוא מכנה "עבדיך". (4 נקודות)
(2) הסבר כיצד כל אחד מן הכינויים האלה תורם להשגת המטרה של תפילתו. (12 נקודות)
1. (1) "עבדך": נחמיה - "אל תפלת עבדך אשר אנכי מתפלל" (פסוק ו), "והצליחה נא לעבדך היום" (פסוק יא); ומשה - "אשר צוית את משה עבדך" (פסוקים ז, ח).
2. "עבדיך": בני ישראל - "על בני ישראל עבדיך" (פסוק ו), "והם עבדיך ועמך" (פסוק י).
3. (2) המטרה: שה׳ ייענה ויצליח את בקשתו לעזור לירושלים (פסוק יא).
4. נחמיה עבד: עבד נאמן ועניו שמבקש מאדונו שיקשיב.
5. משה עבד: מזכיר את ההבטחה "ושבתם אלי... משם אקבצם" (פסוק ט) - ה׳ מתבקש לקיים את דברו.
6. העם עבדים: "אשר פדית בכחך הגדול" (פסוק י) - הם שייכים לה׳, והם "החפצים ליראה את שמך" (פסוק יא) - ולכן ראוי שירחם עליהם.
(1) "עבדך" - נחמיה עצמו (ו, יא) ומשה (ז, ח); "עבדיך" - בני ישראל (ו, י, יא). (2) נחמיה כעבד נאמן ועניו המבקש שאדונו יקשיב ויצליח את דרכו; משה עבד ה׳ - מזכיר לאל את הבטחתו שנמסרה דרך משה: "ושבתם אלי... משם אקבצם" - ה׳ מחויב לקיים את דברו; העם "עבדיך ועמך אשר פדית" - הם שייכים לאל, הוא גאל אותם ואחראי להם, והם חוזרים ליראתו - לכן ראוי שירחם עליהם. כל הכינויים מכוונים למטרה: שה׳ ייענה ויצליח את בקשתו לעזור לירושלים.
דוגמה ב - נחמיה קשוב לעם וחלק ממנו
קרא נחמיה, פרק א'.
בפרק זה אפשר לראות שני מאפיינים של נחמיה המנהיג:
— הוא קשוב לעם.
— הוא מחשיב את עצמו לחלק מן העם.
הבא מן הפרק ראיה לכל אחד מן המאפיינים, והסבר כיצד כל ראיה מלמדת על מאפייני המנהיגות של נחמיה.
1. קשוב לעם - ראיה: "ואשאלם על היהודים הפליטה אשר נשארו מן השבי ועל ירושלם" (פסוק ב).
2. הסבר: נחמיה חי בנוחות בשושן, ובכל זאת הוא יוזם ושואל, ומגיב בבכי ובצום (פסוק ד).
3. חלק מן העם - ראיה: "ומתודה על חטאות בני ישראל אשר חטאנו לך ואני ובית אבי חטאנו" (פסוק ו); "חבל חבלנו לך" (פסוק ז).
4. הסבר: הוא מדבר בלשון רבים ומכליל את עצמו בחטא ובאחריות, ולא מאשים את העם מבחוץ.
קשוב לעם: יוזם ושואל על שלום היהודים וירושלים - "ואשאלם על היהודים הפליטה" (ב), ומגיב בבכי ובצום (ד), אף שהוא עצמו חי בנוחות בשושן. חלק מן העם: מתוודה בגוף ראשון רבים ומכליל את עצמו ואת בית אביו בחטא - "אשר חטאנו לך ואני ובית אבי חטאנו" (ו), "חבל חבלנו לך" (ז).
6. המשבר החברתי ותיקונו (נחמיה ה)
המשבר החברתי ותיקונו
העניים ביהודה זועקים: הם משעבדים את שדותיהם, לווים כסף למס המלך, ומוכרים את ילדיהם לעבדים - ולא לזרים, אלא לאחיהם היהודים. נחמיה כועס, מעמת את העשירים ומצליח לשנות את המצב. בסוף הפרק הוא מספר איך הוא עצמו נהג כפחה.
במדויק:
- א–ה - הזעקה: "ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים" (א). שלוש קבוצות "ויש אשר אמרים": רעב למשפחות גדולות (ב), משכון "שדתינו וכרמינו ובתינו" לקנות דגן ברעב (ג), הלוואות "למדת המלך" (ד); ובסוף - "ועתה כבשר אחינו בשרנו... והנה אנחנו כבשים את בנינו ואת בנתינו לעבדים" (ה).
- ו–ז - התגובה: "ויחר לי מאד" (ו); נחמיה מתעמת עם "החרים ואת הסגנים": "משא איש באחיו אתם נשים", "ואתן עליהם קהלה גדולה" (ז).
- ח–יא - הטיעונים: "אנחנו קנינו את אחינו... וגם אתם תמכרו את אחיכם" - "ויחרישו ולא מצאו דבר" (ח); "הלוא ביראת אלהינו תלכו מחרפת הגוים" (ט); "וגם אני אחי ונערי נשים בהם... נעזבה נא את המשא הזה" (י); "השיבו נא להם כהיום" (יא).
- יב–יג - ההסכמה והשבועה: "נשיב ומהם לא נבקש"; השבעה לפני הכהנים, ניעור החצן, ו"ויאמרו כל הקהל אמן".
- יד–יט - נחמיה כפחה: שתים עשרה שנה "לחם הפחה לא אכלתי" (יד), שלא כמו "הפחות הראשנים" (טו), "מפני יראת אלהים" (טו); "זכרה לי אלהי לטובה" (יט).
- הרעיון: "תפקיד מנהיגי שיבת ציון בשינוי ובשימור" - מנהיג שמשנה את הסדר החברתי בעזרת התורה והשבועה.
בפרק א' נחמיה מתפלל על העם ורואה את עצמו חלק ממנו ("ואני ובית אבי חטאנו"); בפרק ה' הוא פועל באותה דרך - "וגם אני אחי ונערי נשים בהם". הבגרות משווה אותו לחגי א': שני מנהיגים מול משבר, ושתי דרכים שונות לפתור אותו.
מבנה הפרק
הדמויות
איך נחמיה משכנע את החורים והסגנים
הם לא נענו בקלות: "ויחרישו ולא מצאו דבר" (ח) - שתקו ולא הסכימו מיד; וגם אחרי שהסכימו, נחמיה השביע אותם (יב).
נחמיה מול הפחות הראשונים (יד–יט)
"אין הנחתום מעיד על עיסתו": נחמיה משבח את עצמו - "ואני לא עשיתי כן מפני יראת אלהים" (טו), ומבקש שכר על מעשיו - "זכרה לי אלהי לטובה כל אשר עשיתי על העם הזה" (יט). מנגד, אפשר לקרוא את פסוק יט אחרת: נחמיה אינו מבקש תגמול מן העם, אלא שכר מאלוהים בלבד, ורואה בשלטון שליחות.
מקור: ת' שילה על נחמיה כשליט
השוואה: חגי ונחמיה מול משבר
בשאלה "איזו דרך עדיפה" כותבים עמדה מנומקת, עם ביסוס על הכתוב.
דוח התובנות של קיץ תשפ"ב על שאלת נחמיה ה': "השאלה דרשה מידע העולה מפסוקים נתונים. חוסר הידע לגבי התקופה הנדונה ובעיותיה תרם להישגים הנמוכים". לפני שעונים, זכרו את הרקע: יהודה תחת שלטון פרס, מס למלך ("למדת המלך", ד), ונחמיה הוא הפחה.
דוח התובנות של חורף תשפ"ג על ההשוואה לחגי: "היה קושי, בקריאת שני מקורות, והדרישה להקיש מהם מסקנה לגבי ייחודיותו של כל מנהיג בהתמודדות עם משבר". קובעים קודם מה המשבר אצל כל מנהיג (דתי אצל חגי, חברתי אצל נחמיה), ורק אחר כך את הדרך.
הטענות בפסוקים א–ה מופנות כלפי "אחיהם היהודים" (א) - העשירים, החורים והסגנים - ולא כלפי השלטון הפרסי או הגויים. זה מה שמכעיס את נחמיה: "משא איש באחיו אתם נשים" (ז).
דוגמה א - דרישת נחמיה מן העשירים והשבועה
קראו נחמיה, פרק ה', פסוקים א'–י"ט.
קראו פסוקים ח'–י"ג וגם את דבריה של ת' שילה שלפניכם בנוגע למעלותיו של נחמיה כשליט.
"נחמיה שאב את כוחו וסמכותו מהיותו הפחה, השליט הממונה מטעם מלך פרס. אולם לא פחות מכך מהתנהלותו מול כלל העם... מהיותו דוגמה אישית לאחרים... מתוך הבנה עמוקה מהי 'מדינה מתוקנת', ועל מה נבנה חוסן חברתי'."
(מעובד על פי ת' שילה, נחמיה, פרק ה׳, בתוך אתר 929)
(1) על פי פסוקים ח'–י', מה נחמיה דורש מעשירי ירושלים, וכיצד בא לידי ביטוי בפעולותיו אחד מן ההיבטים החיוביים בדרך שלטונו, שעליהם מדברת ת' שילה? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב.
(2) על פי פסוקים י"ב–י"ג, מהי הדרך שנקט נחמיה כדי להבטיח שהעשירים ייענו לדרישתו, ומדוע לדעתכם בחר בדרך זו? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב.
1. (1) הדרישה: להפסיק לנשות באחיהם ולוותר על החובות: "נעזבה נא את המשא הזה" (פסוק י).
2. היבט חיובי מדברי שילה - "דוגמה אישית": "וגם אני אחי ונערי נשים בהם כסף ודגן" (פסוק י) - נחמיה כולל את עצמו ומוותר ראשון. אפשר גם: "אנחנו קנינו את אחינו היהודים הנמכרים לגוים כדי בנו" (פסוק ח).
3. (2) הדרך: "ואקרא את הכהנים ואשביעם" (פסוק יב); מעשה סמלי וקללה: "גם חצני נערתי... ככה ינער האלהים את כל האיש אשר לא יקים את הדבר הזה" (פסוק יג); וקבלה פומבית: "ויאמרו כל הקהל אמן" (פסוק יג).
4. למה: הבטחה בעל פה אפשר להפר; שבועה דתית ופומבית מחייבת ויוצרת לחץ ציבורי.
(1) הדרישה: להפסיק לנשות באחיהם ולוותר על החובות ("נעזבה נא את המשא הזה"). היבט חיובי - דוגמה אישית: "וגם אני אחי ונערי נשים בהם כסף ודגן" - נחמיה כולל את עצמו ומוותר ראשון; וגם "אנחנו קנינו את אחינו... כדי בנו". (2) השבעה לפני הכוהנים, מעשה סמלי של ניעור החוצן וקללה על מי שלא יקיים, וקבלה פומבית ("אמן"). הסיבה: הבטחה בעל פה אפשר להפר; שבועה דתית ופומבית מחייבת ויוצרת לחץ ציבורי.
דוגמה ב - נחמיה והפחות שלפניו
קראו נחמיה, פרק ה', פסוקים א'–י"ט.
קראו פסוקים י"ד–י"ט.
מהו ההבדל בין התנהגותו של נחמיה כאשר היה בתפקיד הפחה ובין התנהגותם של הפחות הראשונים שהיו לפניו, ומדוע הוא נהג בדרך שונה?
הסבירו את דבריכם, ובססו אותם באמצעות פסוק ט"ו (החל באתנח ועד סוף הפסוק) ופסוק י"ט.
1. הפרמטר: היחס של הפחה לעם - מה הוא לוקח ממנו.
2. הפחות הראשונים: "הכבידו על העם ויקחו מהם בלחם ויין אחר כסף שקלים ארבעים גם נעריהם שלטו על העם" (פסוק טו).
3. נחמיה: "אני ואחי לחם הפחה לא אכלתי" (פסוק יד) - לא גבה מן העם.
4. למה - מן האתנח בפסוק טו: "ואני לא עשיתי כן מפני יראת אלהים".
5. ומפסוק יט: "זכרה לי אלהי לטובה כל אשר עשיתי על העם הזה" - רצון לטובת העם ולזכות לפני אלוהים.
הפחות הקודמים הכבידו על העם, גבו לחם, יין וכסף ונעריהם שלטו בעם; נחמיה לא אכל "לחם הפחה" ולא גבה. הסיבה: "ואני לא עשיתי כן מפני יראת אלהים" (טו), ורצון לטובת העם ולזכות לפני אלוהים: "זכרה לי אלהי לטובה כל אשר עשיתי על העם הזה" (יט).