דילוג לתוכן המרכזי

סיכום נושא בחירה: שיבת ציון

תנ"ך לבגרות · 6 נושאים

כל מה שצריך לדעת בנושא בחירה: שיבת ציון: המושגים, המבנה הפרק, דמויות, מילים מנחות, פרשנים ודוגמאות פתורות משאלוני הבגרות. לחזרה מהירה לפני הבחינה - הסיכום המקוצר או דף כללים.

שיבת ציון: החלום והמציאות

נושא הבחירה הזה מספר על עם שגלה לבבל וקיבל הזדמנות לחזור לארצו. הפרקים מראים את אותה תקופה מכמה צדדים: נבואה שמבטיחה תקומה, הצהרה של מלך, מזמור של שמחה, נביא שמוכיח, ומנהיג שמתפלל ומתקן.

במדויק: במיקוד של תשפ"ז יש בנושא שבעה פרקים: התקומה העתידית בארץ ישראל - יחזקאל ל"ז; הצהרת כורש והעליות הראשונות - עזרא א' ו-ג'; בשוב ה׳ את שיבת ציון - תהלים קכ"ו; קשיי שבי ציון בבניית המקדש - חגי א'; עליית נחמיה וקשיי התקופה - נחמיה א' ו-ה'. אחד הרעיונות הגדולים שהחוזר מונה: "החלום ושיברו - החזון האוטופי אל מול המציאות" - החזון של יחזקאל והשמחה של "היינו כחלמים" מול הבכי ביסוד הבית, הבית החרב בימי חגי והמצוקה בימי נחמיה.

סדר הפרקים לפי הכתוב:

•יחזקאל ל"ז - נבואה לעם שמרגיש ש"אבדה תקותנו", לפני השיבה.

•עזרא א' - "ובשנת אחת לכורש מלך פרס" (עזרא א, א).

•עזרא ג' - "ויגע החדש השביעי" ו"ובשנה השנית לבואם" (עזרא ג, א; ג, ח).

•חגי א' - "בשנת שתים לדריוש המלך" (חגי א, א).

•נחמיה א' ו-ה' - "שנת עשרים", ו"משנת עשרים ועד שנת שלשים ושתים לארתחשסתא המלך" (נחמיה א, א; ה, יד).

•תהלים קכ"ו - המזמור לא מציין תאריך; לפי התשובות בבגרות הוא רומז לשיבה בעקבות הצהרת כורש.

תהלים קל"ז ("הגעגועים לציון") ונחמיה ח' ("מיסוד הקריאה בתורה וחגי תשרי") נמצאים ברשימת הפרקים שלא נלמדים במיקוד.

חשיבות הפולחן לתקומת העם

בכל הפרקים של הנושא בית ה׳ נמצא במרכז: מבטיחים אותו, מתירים לבנות אותו, בונים מזבח לפניו, מתעצלים לבנות אותו ונוזפים על כך.

במדויק: הרעיון הגדול "חשיבות הפולחן לתקומת העם בארצו" עובר בכל הנושא: ביחזקאל - "ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם" (יחזקאל לז, כו); בהצהרת כורש - "ויבן את בית ה׳ אלהי ישראל" (עזרא א, ג); בעזרא ג' - המזבח נבנה עוד לפני ש"היכל ה׳" נוסד (עזרא ג, ו); ובחגי - "ובנו הבית וארצה בו ואכבדה" (חגי א, ח).

מנהיגי שיבת ציון: שינוי ושימור

בתקופה הזאת אין מלך מבית דוד. את העם מובילים שליט זר, פחה, כהן גדול, נביא ומנהיג שמגיע מחצר המלך בשושן. הבגרות שואלת שוב ושוב איך כל אחד מהם מתמודד עם המשבר של זמנו.

במדויק: הרעיון הגדול "תפקיד מנהיגי שיבת ציון בשינוי ובשימור": כורש מתיר לעלות ולבנות (עזרא א); ישוע בן יוצדק וזרבבל בונים מזבח "ככתוב בתורת משה" (עזרא ג, ב) - שימור המסורת; חגי מעורר את העם לבנות (חגי א); ונחמיה מתפלל על ירושלים (נחמיה א) ומשנה את הסדר החברתי (נחמיה ה).

1. חזון העצמות היבשות ושני העצים (יחזקאל לז)

חזון העצמות היבשות ושני העצים

העם מרגיש שאין לו עתיד: "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו". הנבואה עונה לו בשתי תמונות - עצמות יבשות שקמות לתחייה, ושני עצים שהופכים לעץ אחד. לפי התשובה בבגרות, העצמות רומזות לחורבן ממלכת יהודה ולגלות בבל, והתחייה - לשיבת הגולים לארץ.

במדויק: הפרק בנוי משני חלקים, ובכל אחד מראה או מעשה סמלי, ואחריו הפירוש:

- העצמות היבשות (א–יד): בבקעה עצמות "רבות מאד" ו"יבשות מאד" (ב); הנביא מתנבא אל הרוח, "ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד" (י). הפירוש: "העצמות האלה כל בית ישראל" (יא) - ה׳ יפתח את קברותיהם, ייתן בהם את רוחו ויניח אותם "על אדמתכם" (יב–יד).

- שני העצים (טו–כח): עץ "ליהודה" ועץ "ליוסף עץ אפרים" מתחברים לעץ אחד ביד הנביא (טז–יז). הפירוש: קיבוץ הגולים, "גוי אחד" ו"מלך אחד", טהרה מגילולים, "ברית עולם" ומקדש "בתוכם לעולם" (כא–כח).

- הדמויות: ה׳ שמצווה ומבטיח; הנביא שמתנבא ועושה את המעשה; העם המיואש; והגויים, ש"וידעו... כי אני ה׳".

- הרעיון: התקומה העתידית בארץ ישראל - מייאוש לתקווה.

הפרק מתחבר לשאר הנושא: היובש של העצמות דומה ל"כאפיקים בנגב" בתהלים קכ"ו, ד; וההבטחה "וידעו הגוים כי אני ה׳ מקדש את ישראל" (כח) מתממשת בהצהרה של מלך זר: "והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם" (עזרא א, ב).

מבנה הפרק

חלקפסוקיםמה קורהביטוי מרכזי
מראה העצמותא–יהנביא בבקעה מלאה עצמות יבשות; הוא מתנבא אל הרוח, והעצמות חוזרות לחיים"והנה יבשות מאד" (ב); "ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד" (י)
פירוש המראהיא–ידהעם מיואש; ה׳ מבטיח לפתוח את הקברים ולהחזיר את העם לאדמתו"יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו" (יא); "ונתתי רוחי בכם וחייתם" (יד)
מעשה שני העציםטו–כהנביא כותב על שני עצים ומחבר אותם בידו, לעיני העם"והיו לאחדים בידך" (יז); "הלוא תגיד לנו מה אלה לך" (יח)
פירוש המעשהכא–כחקיבוץ גלויות, גוי אחד ומלך אחד, טהרה, ברית ומקדש לעולם"ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" (כב); "ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם" (כו)

הדמויות בנבואה

דמותמה היא עושה או אומרתציטוט
ה׳מראה לנביא את החזון, מצווה עליו להתנבא ולעשות מעשה סמלי, ומבטיח תחייה ושיבה"הנה אני פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי" (יב)
יחזקאלמתנבא אל הרוח וכותב על שני העצים"והנבאתי כאשר צוני" (י)
העם (בית ישראל)מיואש ומרגיש שאבד לו העתיד; שואל על המעשה הסמלי"ואבדה תקותנו נגזרנו לנו" (יא); "הלוא תגיד לנו מה אלה לך" (יח)
הגוייםיראו את המקדש וידעו שה׳ מקדש את ישראל"וידעו הגוים כי אני ה׳ מקדש את ישראל" (כח)

מילים מנחות בפרק

מילהאיפהמה היא מדגישה
עודכב, כגמה שהיה בעבר לא יחזור: "ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" (כב) - לא יהיה פילוג; "ולא יטמאו עוד בגלוליהם" (כג) - לא תהיה עבודת אלילים
עולםכה, כו, כחהטוב שבעתיד יימשך לנצח: "עד עולם ודוד עבדי נשיא להם לעולם" (כה); "ברית עולם" ו"מקדשי בתוכם לעולם" (כו)
רוחט, י, ידהרוח מחיה את העצמות, והיא רוח ה׳: "ונתתי רוחי בכם וחייתם" (יד)
השורש י-ד-עיג, יד, כחהעם יֵדע "כי אני ה׳" כשה׳ יפתח את קברותיו ויקיים את דברו (יג–יד); הגויים יֵדעו "כי אני ה׳ מקדש את ישראל" (כח)

"עוד" ו"עולם" יחד: לפי התשובה בבגרות, הגאולה העתידה סופית - העבר לא יחזור, והעתיד לא ייגמר. בכל אחת מהן יש מסר לאומי (איחוד, ישיבה בארץ, מלכות בית דוד) ומסר דתי (בלי גילולים, ברית ומקדש).

המעשה הסמלי של שני העצים (טו–כ)

שלבבכתובהמשמעות
הכתיבה"ליהודה ולבני ישראל חברו" / "ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו" (טז)עץ אחד - ממלכת יהודה (הדרום); העץ השני - ממלכת ישראל (הצפון, שבטי יוסף ואפרים)
החיבור"וקרב אתם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך" (יז)ה׳ יאחד מחדש את שתי הממלכות שנפרדו לעם אחד
לעיני העם"והיו העצים אשר תכתב עליהם בידך לעיניהם" (כ); "הלוא תגיד לנו מה אלה לך" (יח)המעשה נעשה בגלוי, מעורר סקרנות ושאלה, ומושך את תשומת הלב
דבר ה׳"ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי" (יט)הפירוש של ה׳ למעשה: האיחוד יבוא ממנו

ההבטחות בפירוש (כא–כח)

תחוםההבטחהציטוט
מדיניקיבוץ הגולים מן הגויים, שיבה לאדמה, גוי אחד ומלך אחד"וקבצתי אתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם" (כא); "ומלך אחד יהיה לכלם למלך" (כב)
חברתיסוף הפילוג, רועה אחד לכולם, ישיבה בארץ לדורות"ורועה אחד יהיה לכלם" (כד); "המה ובניהם ובני בניהם עד עולם" (כה)
מוסריסוף החטא והליכה בדרך ה׳"ולא יטמאו עוד בגלוליהם ובשקוציהם ובכל פשעיהם" (כג); "ובמשפטי ילכו וחקותי ישמרו" (כד)
דתיטהרה, ברית, מקדש ושכינה בתוך העם"ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם" (כו); "והיה משכני עליהם" (כז)

בשאלות שואלים גם על הבטחה מדינית ועל הבטחה דתית ועל המענה שלהן לייאוש של העם: עם שאבדה תקוותו לא שואף לשוב לארצו; עתיד לאומי ממשי, וברית מחודשת עם ה׳, מחזירים לו תקווה.

פרשן: ב' סביר על שני העצים

פרשןהקושיהתשובה
ב' סביר, "שבט עצים גם יחד" (אתר 929)מה המשמעות של חיבור שני עצים לעץ אחד (טז–יט)החיבור הוא הרכבה: "מעשה ההרכבה מאפשר ליצור משני מינים קרובים צמח אחד, עץ במקרה הזה, שהתכונות שלו טובות יותר מכל אחד ממרכיביו ושפירותיו הם בעלי התכונות הרצויות" - העם המאוחד יהיה טוב יותר משתי הממלכות, והפירות הם הדורות הבאים

השוואה: השיר "בגלל הרוח" (מיכה שטרית)

נקודת ההשוואהיחזקאל ל"ז, יא–יד"בגלל הרוח"
המצב הנפשיייאוש: "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו" (יא)תקווה ונחישות: "אני עוד אשנה / אני אגשים את חלומי"
הרוחרוח ה׳: "ונתתי רוחי בכם וחייתם" (יד) - ה׳ מחיה, והעם מקבלרוח פנימית: "בתוכי, במוחי, בנשמתי" - האדם פעיל
האחריות של האדם לגורלומועטה - התחייה באה מה׳רבה - האדם שותף: "אני, את והאל שלצידי"
דרך הפתרון

שאלה על רקע התקופה

1. מתי נאמרו הדברים: לפני השיבה (יחזקאל ל"ז), ברגע השיבה (עזרא א'; לפי התשובות בבגרות גם תהלים קכ"ו), או אחריה (עזרא ג', חגי א', נחמיה א' ו-ה'). מחפשים בפסוק הראשון תאריך: "בשנת אחת לכורש", "בשנת שתים לדריוש".

2. מי שולט: מלכי פרס. העם פועל "כרשיון כורש מלך פרס עליהם" (עזרא ג, ז).

3. מה הקושי של אותו רגע: ייאוש, פחד מעמי הארצות, בית שלא נבנה, מצוקה כלכלית, ניצול העניים.

4. מחברים את הנבואה, התפילה או המעשה לקושי: ההבטחה או הביקורת מובנת רק מתוך המצב שהיא עונה עליו.

שים לב

דוח התובנות של חורף תשפ"ד על השאלה על יחזקאל ל"ז: "ניתן להניח כי הבנת הביטויים "הבטחה מדינית" או "הבטחה דתית" וביטויה בפסוקים נתונים הייתה חסרה". מדינית - מה יקרה לעם, לארץ ולמלוכה (קיבוץ, גוי אחד, מלך אחד); דתית - מה יקרה בין העם לה׳ (טהרה, ברית, מקדש).

שים לב

באותו דוח, על ההשוואה לשיר: "נדרשה השוואה בין הטקסט המקראי לבין שיר המתייחס לאותו ביטוי ההשוואה כהלכתה הייתה חסרה כאן". בהשוואה מביאים ציטוט מכל אחד מהקטעים, באותו עניין (המצב הנפשי, או משמעות הרוח).

דוגמה א - מה מסמלים שני העצים

קראו יחזקאל, פרק ל"ז.

קראו פסוקים ט"ו–כ'.

(1) בפסוקים אלה ה׳ מבקש מיחזקאל לקחת שני עצים ולעשות בהם כמה פעולות.

על פי פסוק ט"ז, מה מסמל כל אחד מן העצים? (4 נקודות)

(2) על פי פסוקים י"ז–כ', מהי הפעולה שיחזקאל עושה, ומהו המסר שהוא מבקש להעביר לעם? הסבירו את דבריכם. (4 נקודות)

פתרון

1. (1) מהכתובת שעל כל עץ (פסוק טז): "ליהודה ולבני ישראל חברו" - ממלכת יהודה, הממלכה הדרומית; "ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו" - ממלכת ישראל, הממלכה הצפונית, שבראשה שבט אפרים מבני יוסף.

2. (2) הפעולה: "וקרב אתם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך" (פסוק יז), והיא נעשית לעיני העם: "והיו העצים אשר תכתב עליהם בידך לעיניהם" (פסוק כ).

3. המסר - מדבר ה׳ בפסוק יט: "ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי" - ה׳ יאחד מחדש את העם שנחלק לשתי ממלכות.

תשובה

(1) עץ אחד - "ליהודה ולבני ישראל חברו": ממלכת יהודה (הדרום); העץ השני - "ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו": ממלכת ישראל (הצפון, שבטי יוסף ואפרים). (2) הפעולה: מקרב את שני העצים לעץ אחד בידו, לעיני העם. המסר: ה׳ יאחד מחדש את שתי הממלכות שנפרדו לעם אחד - "והיו אחד בידי".

דוגמה ב - הרוח ביחזקאל ובשיר "בגלל הרוח"

קראו יחזקאל, פרק ל"ז.

קראו פסוקים י"א–י"ד ואת הקטע שלפניכם מן השיר "בגלל הרוח" מאת מיכה שטרית.

"יהיה מה שיהיה

אני עוד אשנה

אני אגשים את חלומי.

נושאי בשורה רעה

מכות או עוד גזרה

לא ישנו את מהותי.

אני, את והאל שלצידי

עוד ננצח

לא בגלל הכוח

רק בגלל הרוח

הנושבת בגבי.

רק בגלל הרוח

בתוכי, במוחי, בנשמתי

רק בגלל הרוח

בתוכי, בדמי, בנשמתי".

(מאתר שירונט shironet.mako.co.il)

(1) מהו ההבדל בין המצב הנפשי של העם בימי יחזקאל ובין המצב הנפשי של הדובר בשיר? הביאו ראיה אחת מכל אחד מן הקטעים, והסבירו את דבריכם. (5 נקודות)

(2) בשני הקטעים מוזכרת המילה "רוח".

כיצד מילה זו רומזת בכל אחד מן הקטעים על מידת האחריות של האדם לגורלו? בססו את דבריכם על שני הקטעים. (5 נקודות)

פתרון

1. (1) הפרמטר - המצב הנפשי: בימי יחזקאל העם אומר "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו" (פסוק יא) - ייאוש. הדובר בשיר אומר "אני עוד אשנה / אני אגשים את חלומי" - תקווה ונחישות, גם מול "בשורה רעה".

2. (2) הרוח ביחזקאל: "ונתתי רוחי בכם וחייתם" (פסוק יד) - הרוח היא של ה׳. ה׳ מחיה, והעם מקבל - האחריות של האדם מועטה.

3. הרוח בשיר: "בתוכי, במוחי, בנשמתי" - כוח פנימי של האדם. הוא שותף פעיל לגורלו ("אני, את והאל שלצידי") - האחריות רבה.

תשובה

(1) העם - ייאוש: "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו"; הדובר - תקווה ונחישות: "אני עוד אשנה / אני אגשים את חלומי". (2) ביחזקאל הרוח היא של ה׳ - "ונתתי רוחי בכם וחייתם": ה׳ מחיה, והאדם מקבל באופן סביל - אחריות מועטה. בשיר הרוח "בתוכי, במוחי, בנשמתי" - כוח פנימי של האדם, והוא שותף פעיל לגורלו ("אני, את והאל שלצידי") - אחריות רבה.

2. הצהרת כורש, המזבח ויסוד הבית (עזרא א, ג)

הצהרת כורש, המזבח ויסוד הבית

כורש מלך פרס מתיר לגולים לעלות לירושלים ולבנות את בית ה׳. עזרא א' מספר על ההצהרה ועל התגובות לה; עזרא ג' - על הצעדים הראשונים בארץ: מזבח, חג הסוכות ויסוד ההיכל, ועל השמחה והבכי שבאו יחד.

במדויק:

- עזרא א', א–ד - ההצהרה: "לכלות דבר ה׳ מפי ירמיה העיר ה׳ את רוח כרש מלך פרס" (א). כורש מכריז: "מי בכם מכל עמו... ויעל לירושלם אשר ביהודה ויבן את בית ה׳" (ג), ומי שנשאר יתמוך בעולים "בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה" (ד).

- עזרא א', ה–ו - שתי תגובות: "ראשי האבות ליהודה ובנימן והכהנים והלוים" קמים לעלות (ה); "וכל סביבתיהם חזקו בידיהם" בנדבות (ו).

- עזרא ג', א–ו: בחודש השביעי העם נאסף "כאיש אחד"; ישוע וזרבבל בונים מזבח "ככתוב בתורת משה" (ב), "כי באימה עליהם מעמי הארצות" (ג), וחוגגים את חג הסוכות - אבל "והיכל ה׳ לא יסד" (ו).

- עזרא ג', ז–ט: הכנות - עצי ארזים מן הלבנון "כרשיון כורש" (ז), והלוים מנצחים על המלאכה (ח–ט).

- עזרא ג', י–יג: יסוד ההיכל - הלל "כי לעולם חסדו" ותרועה (יא), ולצדם הזקנים "אשר ראו את הבית הראשון" בוכים (יב).

- הרקע (לפי התשובות בבגרות): ההצהרה ניתנה "בשנת אחת לכורש" (א, א) - 538 לפני הספירה. שבי ציון הם נתינים של האימפריה הפרסית: הם רשאים לבנות את בית ה׳, אבל פועלים ברשות המלך - "כרשיון כורש מלך פרס עליהם" (ג, ז).

- הרעיון: "חשיבות הפולחן לתקומת העם בארצו".

לפי התשובה בבגרות, יהודה היא מחוז (פחווה) באימפריה הפרסית, ומה שמותר לשבים - כמו בניית המקדש - תלוי ברשות המלך. אחרי יסוד ההיכל הבנייה נעצרה: "ויהי עם הארץ מרפים ידי עם יהודה" (עזרא ד, ד), ובימי דריוש חגי קורא לחדש אותה (חגי א').

מבנה הפרקים

פרק ופסוקיםמה קורהביטוי מרכזי
עזרא א, א–דהצהרת כורש: היתר לעלות ולבנות, ותמיכה מן הנשארים"והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם" (ב)
עזרא א, ה–והתגובות: חלק עולים, והסביבה תומכת"לכל העיר האלהים את רוחו לעלות לבנות" (ה)
עזרא ג, א–והתכנסות, בניית המזבח, עולות וחג הסוכות"ויאספו העם כאיש אחד אל ירושלם" (א); "והיכל ה׳ לא יסד" (ו)
עזרא ג, ז–טהכנות לבנייה: חומרים ופועלים"להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפוא" (ז)
עזרא ג, י–יגיסוד ההיכל: הלל ותרועה לצד בכי"כי טוב כי לעולם חסדו" (יא); "בכים בקול גדול" (יב)

הדמויות

דמותמה היא עושה ולמהציטוט
כורש מלך פרסמכריז על היתר לעלות ולבנות את בית ה׳; לפי הכתוב ה׳ העיר את רוחו"כל ממלכות הארץ נתן לי ה׳ אלהי השמים" (א, ב)
ראשי האבות, הכהנים והלויםקמים לעלות ולבנות"ויקומו ראשי האבות ליהודה ובנימן והכהנים והלוים" (א, ה)
הנשארים בבבלאינם עולים, ותומכים בעולים בנדבות"וכל סביבתיהם חזקו בידיהם בכלי כסף בזהב" (א, ו)
ישוע בן יוצדק וזרבבל בן שאלתיאלמובילים את בניית המזבח ואת תחילת הבנייה"ויבנו את מזבח אלהי ישראל" (ג, ב)
הזקנים שראו את הבית הראשוןבוכים ביסוד הבית"בעיניהם בכים בקול גדול" (ג, יב)
עמי הארצותמעוררים פחד בשבים"כי באימה עליהם מעמי הארצות" (ג, ג)

"העיר ה׳ את רוח": שתי התעוררויות

מיפסוקמה קרה בעקבות זאת
כורש"העיר ה׳ את רוח כרש מלך פרס" (א, א)פרסם הכרזה "בכל מלכותו וגם במכתב" המתירה לעלות ולבנות את בית ה׳
ראשי האבות, הכהנים והלוים"לכל העיר האלהים את רוחו לעלות לבנות" (א, ה)קמו לעלות לבנות את בית ה׳ בירושלים

זהות הגולים: מפסוקים א–ו אפשר ללמוד שהגולים שמרו על זהותם בבבל - מבנה של שבטים ובתי אבות, כהנים ולוים (ה), קשר לירושלים ולבית ה׳ ונדבות (ד, ו). גם בארץ: מזבח "ככתוב בתורת משה" (ג, ב), חג הסוכות "ככתוב" (ג, ד), התאספות "כאיש אחד" (ג, א).

המזבח לפני הבית

שאלההתשובה מהכתוב
למה מיהרו לבנות מזבחפחד מעמי הארצות - ביקשו את הגנת ה׳: "כי באימה עליהם מעמי הארצות" (ג); והגיע החודש השביעי, חודש המועדים: "ויגע החדש השביעי" (א)
איך שמרו על המסורת"ככתוב בתורת משה איש האלהים" (ב); "ויעשו את חג הסכות ככתוב" (ד); "ואחרי כן עלת תמיד ולחדשים ולכל מועדי ה׳" (ה)
מה היה חסר"והיכל ה׳ לא יסד" (ו) - אי אפשר לחגוג כמו בימי הבית הראשון

השוואות ופרשנים על יסוד הבית

מקורפסוקמה הוא מלמד
מלכים א ה, כ–כה; ו, א (בניית הבית הראשון)ז–חשבי ציון משחזרים את בניית שלמה: ארזים מן הלבנון בעזרת הצידונים והצורים, בהובלה בים ותמורת מזון ושמן; והבנייה מתחילה "בחדש השני" (ח), כמו אצל שלמה "בחדש זו הוא החדש השני" (מלכים א ו, א)
ד' מרקס: "התגשמות חלום היא רגע של תחושת חסד מופלאה"יאההלל, "כי טוב כי לעולם חסדו", וה"תרועה גדולה... על הוסד בית ה׳" - החלום מתגשם
ח' ארצי-סרור: "הבכי הוא הגעגוע, ואולי אבל על מה שהיה ואיננו"יבהזקנים "אשר ראו את הבית הראשון" בוכים "בקול גדול" - הבית החדש נראה דל לעומתו

ושני הקולות יחד: "ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם" (יג).

פרשן: הכוזרי על הנשארים בבבל

פרשןעל מהמה הוא אומר
רבי יהודה הלוי, הכוזרי ב, כדהתגובות להצהרת כורש (א, ג–ו)"רובם, והחשובים שבהם, נשארו בבבל, מסכימים לגלות ושעבוד, ובלבד שלא ייפרדו ממשכנותם ומעסקיהם" - ביקורת על מי שהעדיפו את הבתים והעסקים על פני העלייה, ובמיוחד על "החשובים שבהם", שהסתפקו בתרומה (ד, ו). על פי הכתוב, גם מי שנשארו תמכו בעולים: "ינשאוהו אנשי מקמו בכסף ובזהב" (ד)
שים לב

דוח התובנות של קיץ תשפ"ג: "למשל בדרישה לדעת מהו מעמדם המדיני של בני ישראל בתקופה זו תשובתם של התלמידים הייתה חסרה מאד". התשובה מפסוק ז: נתינים של פרס - "כרשיון כורש מלך פרס עליהם".

שים לב

דוח התובנות של חורף תשפ"ב: "היה קושי לענות על השאלה כיצד הגולים שמרו על זהותם בבל ובהשוואה למקור נוסף". הכינו מראש ראיות מעזרא א' (בתי אבות, כהנים ולוים, הקשר לירושלים) ומעזרא ג' ("ככתוב", "כאיש אחד").

שים לב

חגי ב' אינו במיקוד, אבל הבגרות השוותה אליו את הבכי ביסוד הבית: "מי בכם הנשאר אשר ראה את הבית הזה בכבודו הראשון... הלוא כמהו כאין בעיניכם" (חגי ב, ג). חגי מכיר בפער ומעודד: "וחזק כל עם הארץ נאם ה׳ ועשו כי אני אתכם" (חגי ב, ד). אל תבלבלו אותו עם חגי א', שבו הבית עוד לא נבנה.

דוגמה א - למה מיהרו לבנות את המזבח

קראו עזרא, פרק ג'.

קראו פסוקים א'–ה'.

על פי פסוק ב', הפעולה הראשונה של שבי ציון הייתה בניית מזבח לאלוהי ישראל.

הסבירו מה הן שתי הסיבות שבגללן הזדרז העם לבנות את המזבח. בססו את דבריכם על הכתוב. (8 נקודות)

פתרון

1. סיבה ראשונה - פחד: "ויכינו המזבח על מכונתיו כי באימה עליהם מעמי הארצות" (פסוק ג). השבים מעטים ומפחדים מן השכנים, ומבקשים את הגנת ה׳ בקרבנות "עלות לבקר ולערב".

2. סיבה שנייה - הזמן: "ויגע החדש השביעי" (פסוק א) - חודש המועדים. כדי לקיים את מצוות התורה צריך מזבח: "ויעשו את חג הסכות ככתוב ועלת יום ביום במספר כמשפט" (פסוק ד).

תשובה

פחד מעמי הארצות - ביקשו את הגנת ה׳ ("כי באימה עליהם מעמי הארצות"); הגיע החודש השביעי, חודש המועדים - כדי לקיים את מצוות התורה (עולות התמיד וחג הסוכות "ככתוב").

דוגמה ב - הכוזרי על מי שלא עלו

קרא עזרא פרק א', פסוקים א'–ו'.

(1) ציין את שתי התגובות של גולי בבל על קריאתו של כורש. (4 נקודות)

(2) קרא את דברי רבי יהודה הלוי שלפניך.

"רובם, והחשובים שבהם, נשארו בבבל, מסכימים לגלות ושעבוד, ובלבד שלא ייפרדו ממשכנותם ומעסקיהם".

(הכוזרי, ב', כ"ד)

הסבר מהי הביקורת המובעת בקטע זה, וציין נגד מי היא מופנית. (4 נקודות)

פתרון

1. (1) תגובה ראשונה: "ויקומו ראשי האבות ליהודה ובנימן והכהנים והלוים... לעלות לבנות את בית ה׳" (פסוק ה).

2. תגובה שנייה: הרוב נשארו ותמכו: "ינשאוהו אנשי מקמו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה" (פסוק ד); "וכל סביבתיהם חזקו בידיהם" (פסוק ו).

3. (2) הביקורת: "ובלבד שלא ייפרדו ממשכנותם ומעסקיהם" - הנוחות החומרית חשובה להם יותר מן העלייה, והם "מסכימים לגלות ושעבוד".

4. נגד מי: נגד רוב הגולים, ובמיוחד "החשובים שבהם" - שהסתפקו בתרומה.

תשובה

(1) חלק קמו ועלו לבנות את בית ה׳ (א, ה); הרוב נשארו בבבל ותמכו בעולים בכסף, בזהב, ברכוש ובבהמה ובנדבות (א, ד, ו). (2) הביקורת: הגולים העדיפו את הנוחות החומרית - בתיהם ועסקיהם - על פני העלייה לארץ, והסכימו לחיות בגלות ובשעבוד. היא מופנית כלפי רוב הגולים שנשארו בבבל, ובמיוחד כלפי "החשובים שבהם" - העשירים והמנהיגים, שהסתפקו בתרומה.

3. בשוב ה׳ את שיבת ציון (תהלים קכו)

בשוב ה׳ את שיבת ציון

מזמור קצר, שישה פסוקים, ובו שני מצבים: השמחה של רגע השיבה, והתפילה שהשיבה תושלם. הבגרות שואלת עליו בעיקר על הדימויים.

במדויק:

- א–ג - התגובה על השיבה: "היינו כחלמים" - השיבה מופלאה ובלתי צפויה, קשה להאמין שהיא אמיתית; "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה"; הגויים אומרים "הגדיל ה׳ לעשות עם אלה", והעם חוזר על דבריהם ומאשר: "הגדיל ה׳ לעשות עמנו היינו שמחים".

- ד - בקשה: "שובה ה׳ את שביתנו כאפיקים בנגב" - השיבה עוד לא שלמה.

- ה–ו - הזורע והקוצר: "הזרעים בדמעה ברנה יקצרו" - מעבר ממצב רע למצב טוב, מעמל ובכי לשמחה.

- הדוברים: העם ("פינו", "עמנו"), והגויים שדבריהם מובאים בפסוק ב.

- הרעיון: "החלום ושיברו - החזון האוטופי אל מול המציאות" - "היינו כחלמים" (א) מול הבקשה "שובה ה׳ את שביתנו" (ד).

- הרקע: לפי התשובה בבגרות, המזמור רומז לשיבת ציון - חזרת הגולים מבבל בעקבות הצהרת כורש, בשנת 538 לפני הספירה.

המזמור מתחבר לעזרא ג': "היינו כחלמים" ו"אז ימלא שחוק פינו" מבטאים את תחושת החסד של שבי ציון, כמו ההלל ביסוד הבית. הוא עומד בניגוד לתיאור של חגי א' - "זרעתם הרבה והבא מעט" - ומזכיר את העצמות היבשות שחוזרות לחיים ביחזקאל ל"ז.

מבנה המזמור

חלקפסוקיםמה נאמרביטוי מרכזי
השמחה על השיבהא–גהעם מתאר את השיבה כחלום, צוחק ושמח; הגויים מכירים בגדולות שה׳ עשה"היינו כחלמים" (א); "הגדיל ה׳ לעשות עם אלה" (ב)
הבקשהדתפילה שה׳ ישלים את השיבה"שובה ה׳ את שביתנו כאפיקים בנגב" (ד)
הזורע והקוצרה–ומי שזורע בבכי יקצור בשמחה"הזרעים בדמעה ברנה יקצרו" (ה); "בא יבא ברנה נשא אלמתיו" (ו)

דימויים ואמצעים במזמור

אמצעיבכתובמה הוא מבטא
דימוי לחלום"היינו כחלמים" (א)השיבה כל כך מופלאה ובלתי צפויה, שנראתה כחלום
חזרה"הגדיל ה׳ לעשות עם אלה" (ב) / "הגדיל ה׳ לעשות עמנו" (ג)הגויים מכירים במה שה׳ עשה לישראל, והעם חוזר על דבריהם ומאשר
דימוי "כאפיקים בנגב""שובה ה׳ את שביתנו כאפיקים בנגב" (ד)הנגב יבש; האפיקים מתמלאים פתאום במים - מהפך מצחיחות וייאוש לחיים ושפע
ניגוד: זריעה וקציר"הזרעים בדמעה ברנה יקצרו" (ה); "הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע בא יבא ברנה נשא אלמתיו" (ו)מבכי ודאגה לשמחה: תהליך ארוך וקשה, שסופו בטוח

מה שימח את העם: לפי פסוק ב - ההכרה של הגויים ("אז יאמרו בגוים"): העם שהושפל בגלות זוכה להערכה; לפי פסוק ג - ההכרה של העם עצמו ש"הגדיל ה׳ לעשות עמנו".

פרשנים: רד"ק והרב דרוקמן

פרשןעל מהמה הוא אומר
רד"ק"כאפיקים בנגב" (ד)"נגב היא ארץ יבשה [...] והיא צמאה למים, ואם יעברו בה אפיקי מים יהיה חידוש גדול וטובה גדולה, כן תשובת [שיבת] גלותנו" - העם בגלות הוא הנגב היבש, והשיבה היא המים: מהפך פתאומי ושלם
ח' דרוקמן (אתר "תנ"ך על הפרק")ה–ובתהליך השיבה "עלולים להיות בו עיכובים, ירידות וסיבוכים" - כמו הזריעה בדמעה וההליכה בבכי עם הזרע; ו"אין מקום כלל לייאוש" - הזורע מאמין בקציר: "ברנה יקצרו", "בא יבא ברנה"

"יש הטוענים": בצורת וקשיים במזמור

הטענההראיה וההסבר
במזמור יש רמזים לתקופות בצורת"כאפיקים בנגב" (ד) - נחלים יבשים שמתמלאים רק בגשם: תפילה לגשם אחרי יובש; "הזרעים בדמעה" (ה) ו"הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע" (ו) - הזורע בוכה כי הוא חושש שהזרע יאבד בבצורת

פסוק ד כביטוי לקשיים, וההשוואה לחגי א'

נושאמה כותבים
הבקשה "שובה ה׳ את שביתנו"לפי הטענה, השיבה עוד לא הושלמה: רוב העם עדיין בגולה, והשבים מעטים ובמצוקה
הדימוי "כאפיקים בנגב"מבקשים שינוי מהיר ושופע: שהגולים ישובו בהמוניהם ושהארץ השוממה תפרח (ובחגי: "על כן עליכם כלאו שמים מטל", חגי א, י)
הפער בין המזמור לחגי א, ב–ובמזמור - שמחה והתפעלות: "אז ימלא שחוק פינו... היינו שמחים" (ב–ג); אצל חגי - תסכול: "זרעתם הרבה והבא מעט אכול ואין לשבעה" (חגי א, ו)
הסיבה לפערהמזמור מתאר את התרוממות הרוח של רגע השיבה; חגי מתאר את המציאות שנים אחר כך, ולדבריו הכישלון בא כי העם דאג לבתיו והזניח את בית ה׳: "העת לכם... לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב" (חגי א, ד)
שים לב

דוח התובנות של קיץ תשפ"ד: "היה קושי בהבנת הלשון הציורית "כאפיקים בנגב", על אף שניתנה פרשנות והסבר למה הדברים מכוונים". בדימוי מסבירים שני צדדים: הנגב היבש (הגלות, הייאוש) והאפיקים המתמלאים (השיבה, השינוי הפתאומי).

שים לב

דוח התובנות של חורף תשפ"א: "בסעיף א' נדרש מהתלמידים לזהות את האירוע ההיסטורי והשנה, מה גם שנאמר במפורש שזו תקופת שיבת ציון. המענה היה שגוי". התשובה בבגרות: שיבת הגולים מבבל בעקבות הצהרת כורש, 538 לפני הספירה - "בשוב ה׳ את שיבת ציון" (א).

דוגמה א - "כאפיקים בנגב" ברד"ק וביחזקאל

קראו תהלים, פרק קכ"ו.

קראו פסוק ד' ואת פירושו של רד"ק לביטוי "כאפיקים בנגב".

"נגב היא ארץ יבשה [...] והיא צמאה למים, ואם יעברו בה אפיקי מים יהיה חידוש גדול וטובה גדולה, כן תשובת [שיבת] גלותנו".

(1) על פי פירושו של רד"ק, מהו החידוש הגדול שיחול בעם, הנרמז בדימוי "כאפיקים בנגב"?

(2) קראו גם יחזקאל, פרק ל"ז, פסוק י"א ופסוק י"ד.

מהו הרעיון המשותף למתואר בפסוקים מיחזקאל ולדימוי "כאפיקים בנגב"? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב.

פתרון

1. (1) שני צדי הדימוי לפי רד"ק: "נגב היא ארץ יבשה... צמאה למים" - העם בגלות, במצב של חורבן וחוסר חיים. "אפיקי מים" שעוברים בה פתאום - השיבה.

2. החידוש: מהפך פתאומי ושלם ממצב של צחיחות וייאוש לחיים, פריחה ושפע.

3. (2) ביחזקאל: "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו" (יחזקאל לז, יא) - הגלות כיובש ומוות; "ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם" (יחזקאל לז, יד) - השיבה כהחייאה בידי ה׳.

4. המשותף: בשני המקורות - מעבר מיובש וייאוש לתחייה לאומית.

תשובה

(1) הנגב - ארץ יבשה וצמאה - מסמל את העם בגלות, מצב של חורבן וחוסר חיים. האפיקים - זרמי מים הממלאים פתאום את הערוצים היבשים - מסמלים את השיבה. החידוש: מהפך פתאומי ושלם ממצב של צחיחות וייאוש לחיים, פריחה ושפע. (2) בשני המקורות הגלות מתוארת כיובש ומוות ("יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו" / הנגב היבש), והשיבה לארץ - כהחייאה בידי ה׳ ("ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם" / האפיקים): מהפך מייאוש לתחייה לאומית.

דוגמה ב - "הזרעים בדמעה" על ארון הקבורה של הרצל

קרא תהלים, פרק קכ"ו.

על הפרוכת (אריג רקום) שכיסתה את ארון הקבורה של בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, נכתב הפסוק: "הזרעים בדמעה ברנה יקצרו" (פסוק ה').

לדעתך, מדוע נכתב פסוק זה על הפרוכת של ארון הקבורה של חוזה המדינה? נמק את דבריך ובסס אותם על הכתוב.

פתרון

1. מה הפסוק אומר: "הזרעים בדמעה ברנה יקצרו" (פסוק ה) - מי שעמל בקושי ובבכי, יזכה לשמחה.

2. עמדה - הזריעה: הרצל "זרע בדמעה": עמל ונאבק על החזון, ונפטר לפני שראה את הגשמתו.

3. הקציר: העם "קצר ברינה" - הקמת המדינה, והעלאת עצמותיו לירושלים.

4. ביסוס נוסף: "בא יבא ברנה נשא אלמתיו" (פסוק ו) - מן הקושי צומחת הגאולה; הפסוק שנאמר על שיבת ציון מתאים גם לשיבה בימינו.

תשובה

הרצל "זרע בדמעה" - עמל וסבל, נאבק על החזון ונפטר צעיר (1904) לפני שראה את הגשמתו; העם "קצר ברינה" - הקמת המדינה (1948) והעלאת עצמותיו לירושלים (1949). הפסוק, שנאמר על שיבת ציון הראשונה, מתאים לשיבה המודרנית: מן הקושי והדמעה צומחת הגאולה ("בא יבא ברנה נשא אלמתיו", קכו, ו).

4. תוכחת חגי על בניין הבית (חגי א)

תוכחת חגי על בניין הבית

בית ה׳ בירושלים עדיין חרב, והעם אומר שעוד לא הגיע הזמן לבנות אותו. לדברי חגי, המצוקה הכלכלית קשורה לבית החרב - והפעם העם שומע ומתחיל לבנות.

במדויק:

- א - הזמן והנמענים: "בשנת שתים לדריוש המלך", אל זרבבל "פחת יהודה" ואל יהושע בן יהוצדק "הכהן הגדול".

- ב–ד - טענת העם ותשובת הנביא: העם אומר "לא עת בא עת בית ה׳ להבנות" (ב); חגי עונה בשאלה רטורית: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב" (ד).

- ה–ו - "שימו לבבכם על דרכיכם": "זרעתם הרבה והבא מעט אכול ואין לשבעה" (ו).

- ז–יא - הקריאה והסיבה: "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבדה" (ח); "יען ביתי אשר הוא חרב ואתם רצים איש לביתו" (ט), ולכן "ואקרא חרב על הארץ" (יא).

- יב–יד - ההצלחה: זרבבל, יהושע "וכל שארית העם" שומעים בקול ה׳ ויראים (יב); חגי מעודד: "אני אתכם נאם ה׳" (יג); "ויער ה׳ את רוח... ויבאו ויעשו מלאכה בבית ה׳" (יד).

- הרעיון: קשיי שבי ציון בבניית המקדש, ו"חשיבות הפולחן לתקומת העם בארצו".

הפרק משלים את עזרא ג': שם נוסד ההיכל, וכאן הבית עדיין "חרב". לפי התשובה בבגרות, טענת העם "לא עת" נשענת על קשיים כלכליים, על התנגדות השכנים ועל הפסקת הבנייה. הבגרות משווה את חגי גם לנחמיה ה' (שני מנהיגים מול משבר) ולירמיהו ז' (השקפה אחרת על חשיבות הבית).

מבנה הפרק

חלקפסוקיםמה קורהביטוי מרכזי
הפתיחהאהזמן והנמענים: הפחה והכהן הגדול"בשנת שתים לדריוש המלך" (א)
טענת העם והתוכחהב–דהעם דוחה את הבנייה; הנביא חושף את סדר העדיפויות"לא עת בא עת בית ה׳ להבנות" (ב); "והבית הזה חרב" (ד)
המצוקה הכלכליתה–ועמל רב ותוצאה מעטה"שימו לבבכם על דרכיכם" (ה); "זרעתם הרבה והבא מעט" (ו)
הקריאה לבנות והסיבה לבצורתז–יאלעלות ההר ולבנות; לפי חגי, הבצורת היא תוצאה של הבית החרב"ובנו הבית וארצה בו ואכבדה" (ח); "ואקרא חרב על הארץ" (יא)
התגובהיב–ידהעם שומע, ה׳ מבטיח ומעורר את רוחם, והם בונים"אני אתכם נאם ה׳" (יג); "ויבאו ויעשו מלאכה בבית ה׳" (יד)

הדמויות

דמותמה היא עושה ולמהציטוט
חגי הנביאמוכיח את העם על הזנחת הבית, ואחר כך מעודד"העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים" (ד); "אני אתכם נאם ה׳" (יג)
זרבבל בן שאלתיאל, פחת יהודההמנהיג המדיני; שומע בקול ה׳ ומתחיל לבנות"וישמע זרבבל בן שלתיאל" (יב)
יהושע בן יהוצדק, הכהן הגדולהמנהיג הדתי; שותף לשמיעה ולבנייה"ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול" (יב)
העם ("שארית העם")בהתחלה טוען "לא עת"; אחר כך ירא, שומע ובונה"וייראו העם מפני ה׳" (יב)
ה׳שולח את הנביא, מסביר את הבצורת, מבטיח ומעורר את הרוח"ויער ה׳ את רוח זרבבל" (יד)

המילה המנחה "עת" ואמצעים נוספים

אמצעיבכתובמה הוא מדגיש
מילה מנחה "עת""לא עת בא עת בית ה׳ להבנות" (ב) / "העת לכם אתם לשבת בבתיכם" (ד)לבתים שלכם יש עת, ולבית ה׳ אין - הטענה היא תירוץ, וסדר העדיפויות מעוות
שאלה רטורית"העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב" (ד)ביקורת חריפה, שהתשובה עליה ברורה
לשון נופל על לשון / מידה כנגד מידההבית "חרב" (ד, ט) - ולכן "ואקרא חרב על הארץ" (יא)העונש דומה לחטא: הבית חרב, והארץ בחורב
ניגוד"זרעתם הרבה והבא מעט" (ו); "פנה אל הרבה והנה למעט" (ט)כל המאמץ לשווא
צבירה וחזרה על "ועל""על הארץ ועל ההרים ועל הדגן ועל התירוש ועל היצהר..." (יא)הבצורת פוגעת בכל

"ספונים" ושתי הדרכים של חגי

נושאמה כותבים
"בבתיכם ספונים" (ד)לדברי פרשנים רבים, משמעות נוספת של "ספונים" היא "בנויים מעצי ארזים". לפי זה, העם בונה לעצמו בתים מפוארים מארזים - אותו חומר שהובא לבית ה׳ (עזרא ג, ז) - ואומר "לא עת" לבנות את בית ה׳
גערה"העת לכם... והבית הזה חרב" (ד); "זרעתם הרבה והבא מעט" (ו); "יען ביתי אשר הוא חרב ואתם רצים איש לביתו" (ט)
עידוד"אני אתכם נאם ה׳" (יג) - אחרי שהעם ירא, הוא זקוק לחיזוק
האם הצליחכן: "וישמע זרבבל... וכל שארית העם בקול ה׳ אלהיהם" (יב); "ויבאו ויעשו מלאכה בבית ה׳ צבאות אלהיהם" (יד)

מקור: א' שבי על השינוי המחשבתי

מקורעל מהמה הוא אומר
א' שבי, "כך היה עונה חגי לניוטון" (אתר 929)ז–יא"טבעו של האדם להתנגד לשינויים... לעיתים במהות הבעיה מסתתר הרמז לפתרונה. כדי לפתור את הבעיה נדרש שינוי מחשבתי". העם חושב: קודם נבסס את המצב הכלכלי, ואחר כך נבנה. חגי: המצוקה באה "יען ביתי אשר הוא חרב" (ט) - ולכן צריך לבנות קודם ("עלו ההר... ובנו הבית", ח), והבנייה תחזיר את הברכה

השוואות

השוואהמה לומדים
עזרא א, א, ה - "העיר ה׳ את רוח"בעזרא ה׳ מעיר את רוח כורש כדי שיכריז על היתר לעלות ולבנות, ואת רוח ראשי האבות - לעלות לבנות; בחגי "ויער ה׳ את רוח זרבבל... ואת רוח כל שארית העם" (יד) - כדי שיבנו בפועל. המסר התאולוגי, על פי הכתוב: ה׳ מכוון את ההיסטוריה ופועל דרך בני אדם, גם דרך מלך נכרי - "לכלות דבר ה׳ מפי ירמיה"

השוואה לירמיהו ז'

נביאההשקפה על בית ה׳ציטוט
חגיבניין הבית הוא הדרישה המרכזית ותנאי לברכה"ובנו הבית וארצה בו ואכבדה" (חגי א, ח)
ירמיהוהבית לא מגן כשהמוסר מושחת"אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה׳ היכל ה׳ היכל ה׳ המה" (ירמיהו ז, ד)

למה ההבדל: בימי חגי הבית חרב והעם שקוע בדאגות פרטיות - הבית נחוץ כמרכז מאחד; בימי ירמיהו הבית עמד, והעם סמך עליו באופן כוזב.

שים לב

דוח התובנות של חורף תשפ"ה: "התלמידים לא הבינו את הביקורת המושמעת בפי הנביא. בקורת שאינה יכולה להיות מובנת ללא הרקע של הדברים הנאמרים". הרקע: הבית עדיין חרב, העם בנה לעצמו בתים, והבנייה נעצרה.

שים לב

דוח התובנות של חורף תשפ"ג: "ניכר כי היה קושי לענות עליה משום חוסר הבנה של המושג "גערה"". גערה היא דברי נזיפה ותוכחה (פסוקים ד, ו, ט); הדרך האחרת של חגי היא עידוד (פסוק יג).

שים לב

דוח התובנות של קיץ תשפ"ה: "כמו כן התמודדות עם פרשנות מסורתית וחיבור לביקורת של חגי על התנהלותם של שבי ציון, לקתה בחסר". כשמביאים פירוש למילה ("ספונים"), מסבירים איך הוא מחדד את הביקורת: בתים מפוארים לעצמם, ובית ה׳ חרב.

דוגמה א - המילה "עת" בפי העם ובפי חגי

קראו חגי, פרק א'.

קראו פסוקים א'–ד'.

בפסוקים אלה חוזרת המילה "עת" הן בפי העם הן בפי הנביא חגי.

מה טוען העם בפסוק ב' בנוגע לעת, ומהי הביקורת של הנביא חגי על העם, המובעת באמצעות מילה זו בפסוק ד'? (8 נקודות)

פתרון

1. טענת העם (פסוק ב): "לא עת בא עת בית ה׳ להבנות" - עוד לא הגיע הזמן לבנות את המקדש (בגלל הקשיים הכלכליים, התנגדות השכנים והפסקת הבנייה).

2. הביקורת (פסוק ד): "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב" - שאלה רטורית.

3. מה המילה המנחה מדגישה: לבתים הפרטיים שלכם יש עת, ולבית ה׳ אין. הטענה היא תירוץ, וסדר העדיפויות מעוות.

תשובה

העם: "לא עת בא עת בית ה׳ להבנות" - עוד לא הגיע הזמן לבנות את המקדש (קשיים כלכליים, התנגדות השכנים, הפסקת הבנייה). חגי: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב" - שאלה רטורית: לבתיכם המפוארים יש עת, ולבית ה׳ אין - הטענה היא תירוץ; סדר העדיפויות מעוות.

דוגמה ב - ה׳ מעיר את הרוח בחגי ובעזרא

קראו חגי, פרק א' פסוקים י"ב–י"ד וגם עזרא, פרק א', פסוקים א'–ה'.

בספר חגי ובספר עזרא מתואר שה׳ העיר את רוחם של אנשים מסוימים.

(1) את רוחו של מי העיר ה׳ בכל אחד מן הקטעים, ולאיזו מטרה העיר את רוחו? הסבירו את דבריכם. (5 נקודות)

(2) הסבירו מסר תאולוגי (דתי־אמוני) אחד המובע באמצעות תיאור זה. (3 נקודות)

פתרון

1. (1) חגי: "ויער ה׳ את רוח זרבבל... ואת רוח יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול ואת רוח כל שארית העם ויבאו ויעשו מלאכה בבית ה׳" (חגי א, יד) - כדי לבנות את המקדש בפועל.

2. עזרא: "העיר ה׳ את רוח כרש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו" (עזרא א, א) - כדי שיכריז על היתר לעלות ולבנות; וגם "לכל העיר האלהים את רוחו לעלות לבנות" (עזרא א, ה) - ראשי האבות, הכהנים והלוים.

3. (2) המסר: ה׳ מכוון את ההיסטוריה ופועל דרך בני אדם, גם דרך מלך נכרי, כדי לקיים את דברו: "לכלות דבר ה׳ מפי ירמיה" (עזרא א, א).

תשובה

(1) חגי: את רוח זרובבל הפחה, יהושע הכהן הגדול וכל שארית העם - כדי שיבואו ויעשו מלאכה בבית ה׳ (בניית המקדש בפועל). עזרא: את רוח כורש מלך פרס - כדי שיכריז על היתר לעלות לירושלים ולבנות את הבית (וגם את רוח ראשי האבות, הכהנים והלוויים - לעלות לבנות). (2) ה׳ מכוון את ההיסטוריה ופועל דרך בני אדם - גם דרך מלך נכרי - להגשמת הבטחותיו ("לכלות דבר ה׳ מפי ירמיה"); שיבת ציון ובניית המקדש הן חלק מתוכנית אלוהית.

5. תפילת נחמיה (נחמיה א)

תפילת נחמיה

נחמיה חי בשושן הבירה ומשרת את המלך. כשהוא שומע על המצב בירושלים, הוא בוכה, צם ומתפלל. התפילה שלו בנויה בקפידה, וכל חלק בה מקרב אותו לבקשה שבסופה.

במדויק:

- א–ג - הידיעה: "בחדש כסלו שנת עשרים... בשושן הבירה" נחמיה שואל את חנני "על היהודים הפליטה... ועל ירושלם" (ב). התשובה: "ברעה גדלה ובחרפה וחומת ירושלם מפרצת ושעריה נצתו באש" (ג).

- ד - התגובה: "ישבתי ואבכה ואתאבלה ימים ואהי צם ומתפלל לפני אלהי השמים".

- ה–יא - התפילה:

•פנייה: "האל הגדול והנורא שמר הברית וחסד לאהביו" (ה);

•וידוי: "אשר חטאנו לך ואני ובית אבי חטאנו" (ו), "חבל חבלנו לך" (ז);

•הזכרת ההבטחה שניתנה דרך משה: "אתם תמעלו אני אפיץ אתכם בעמים ושבתם אלי... משם אקבצם" (ח–ט);

- "והם עבדיך ועמך אשר פדית" (י);

•הבקשה: "והצליחה נא לעבדך היום ותנהו לרחמים לפני האיש הזה", כי "ואני הייתי משקה למלך" (יא).

- הרעיון: עליית נחמיה וקשיי התקופה; מנהיג שקשוב לעם ורואה את עצמו חלק ממנו.

הבקשה "לרחמים לפני האיש הזה" היא על המלך: נחמיה מבקש שה׳ יצליח אותו כשיפנה למלך, כדי שיתיר לו לפעול למען ירושלים. בנחמיה ה' רואים את נחמיה כבר כפחה ביהודה, מול משבר אחר.

מבנה הפרק

חלקפסוקיםמה קורהביטוי מרכזי
הידיעה מירושליםא–גנחמיה שואל, וחנני והאנשים מיהודה מספרים על המצב"וחומת ירושלם מפרצת ושעריה נצתו באש" (ג)
התגובהדבכי, אבל, צום ותפילה"ישבתי ואבכה ואתאבלה ימים" (ד)
הפנייה והווידויה–זשבח לה׳ ווידוי על חטאי העם, וגם על חטאי נחמיה עצמו"ואני ובית אבי חטאנו" (ו)
הזכרת ההבטחהח–יההבטחה למשה: פיזור על חטא, וקיבוץ על תשובה"משם אקבצם והביאותים אל המקום אשר בחרתי" (ט)
הבקשהיאשה׳ יצליח את נחמיה לפני המלך"ותנהו לרחמים לפני האיש הזה ואני הייתי משקה למלך" (יא)

הדמויות

דמותמה היא עושה ולמהציטוט
נחמיהמשקה המלך בשושן; שואל על אחיו, מתאבל ומתפלל"ואני הייתי משקה למלך" (יא)
חנני ואנשים מיהודהמספרים על מצב העם ועל מצב ירושלים"ויבא חנני אחד מאחי הוא ואנשים מיהודה" (ב)
הנשארים מן השביחיים ביהודה במצוקה ובחרפה"שם במדינה ברעה גדלה ובחרפה" (ג)
משהנזכר בתפילה כמי שקיבל את ההבטחה"זכר נא את הדבר אשר צוית את משה עבדך" (ח)
"האיש הזה" - המלךממנו נחמיה מקווה לקבל עזרה"ותנהו לרחמים לפני האיש הזה" (יא)

הכינויים "עבדך" ו"עבדיך"

כינויעל מימה הוא תורם לתפילה
"עבדך" - נחמיה"אל תפלת עבדך אשר אנכי מתפלל" (ו); "והצליחה נא לעבדך היום" (יא)עבד נאמן ועניו שמבקש מאדונו - ולכן ראוי שתפילתו תישמע
"עבדך" - משה"אשר צוית את משה עבדך" (ז, ח)מזכיר לה׳ את ההבטחה שנתן דרך משה: "ושבתם אלי... משם אקבצם" (ט) - ה׳ מתבקש לקיים את דברו
"עבדיך" - בני ישראל"על בני ישראל עבדיך" (ו); "והם עבדיך ועמך אשר פדית" (י); "החפצים ליראה את שמך" (יא)גם אחרי החטא הם עבדי ה׳ ועמו שפדה - ולכן ראוי שירחם עליהם

נחמיה המנהיג בפרק א'

מאפייןראיההסבר
קשוב לעם"ואשאלם על היהודים הפליטה... ועל ירושלם" (ב); "ישבתי ואבכה ואתאבלה" (ד)הוא חי ברווחה בשושן, ובכל זאת יוזם ושואל על אחיו, ומגיב בבכי ובצום
רואה את עצמו חלק מן העם"אשר חטאנו לך ואני ובית אבי חטאנו" (ו); "חבל חבלנו לך" (ז)מתוודה בגוף ראשון רבים ומכליל את עצמו ואת בית אביו בחטא ובאחריות
שים לב

"עבדך" הוא שתי דמויות: נחמיה עצמו (פסוקים ו, יא) ומשה (פסוקים ז, ח). השאלה בבגרות דורשת את שתיהן. "עבדיך" (ברבים) הם בני ישראל.

שים לב

מה סיפר חנני כולל שני דברים: מצב התושבים - "ברעה גדלה ובחרפה", ומצב העיר - "וחומת ירושלם מפרצת ושעריה נצתו באש" (ג). והבקשה בפסוק יא היא על המלך ("האיש הזה"), לא על ה׳.

דוגמה א - "עבדך" ו"עבדיך" בתפילת נחמיה

קרא נחמיה, פרק א'.

קרא פסוקים ה'–י"א.

נחמיה משתמש בתפילתו בכינוי "עבדך" ובכינוי "עבדיך".

(1) ציין את מי הוא מכנה "עבדך" (שתי דמויות) ואת מי הוא מכנה "עבדיך". (4 נקודות)

(2) הסבר כיצד כל אחד מן הכינויים האלה תורם להשגת המטרה של תפילתו. (12 נקודות)

פתרון

1. (1) "עבדך": נחמיה - "אל תפלת עבדך אשר אנכי מתפלל" (פסוק ו), "והצליחה נא לעבדך היום" (פסוק יא); ומשה - "אשר צוית את משה עבדך" (פסוקים ז, ח).

2. "עבדיך": בני ישראל - "על בני ישראל עבדיך" (פסוק ו), "והם עבדיך ועמך" (פסוק י).

3. (2) המטרה: שה׳ ייענה ויצליח את בקשתו לעזור לירושלים (פסוק יא).

4. נחמיה עבד: עבד נאמן ועניו שמבקש מאדונו שיקשיב.

5. משה עבד: מזכיר את ההבטחה "ושבתם אלי... משם אקבצם" (פסוק ט) - ה׳ מתבקש לקיים את דברו.

6. העם עבדים: "אשר פדית בכחך הגדול" (פסוק י) - הם שייכים לה׳, והם "החפצים ליראה את שמך" (פסוק יא) - ולכן ראוי שירחם עליהם.

תשובה

(1) "עבדך" - נחמיה עצמו (ו, יא) ומשה (ז, ח); "עבדיך" - בני ישראל (ו, י, יא). (2) נחמיה כעבד נאמן ועניו המבקש שאדונו יקשיב ויצליח את דרכו; משה עבד ה׳ - מזכיר לאל את הבטחתו שנמסרה דרך משה: "ושבתם אלי... משם אקבצם" - ה׳ מחויב לקיים את דברו; העם "עבדיך ועמך אשר פדית" - הם שייכים לאל, הוא גאל אותם ואחראי להם, והם חוזרים ליראתו - לכן ראוי שירחם עליהם. כל הכינויים מכוונים למטרה: שה׳ ייענה ויצליח את בקשתו לעזור לירושלים.

דוגמה ב - נחמיה קשוב לעם וחלק ממנו

קרא נחמיה, פרק א'.

בפרק זה אפשר לראות שני מאפיינים של נחמיה המנהיג:

— הוא קשוב לעם.

— הוא מחשיב את עצמו לחלק מן העם.

הבא מן הפרק ראיה לכל אחד מן המאפיינים, והסבר כיצד כל ראיה מלמדת על מאפייני המנהיגות של נחמיה.

פתרון

1. קשוב לעם - ראיה: "ואשאלם על היהודים הפליטה אשר נשארו מן השבי ועל ירושלם" (פסוק ב).

2. הסבר: נחמיה חי בנוחות בשושן, ובכל זאת הוא יוזם ושואל, ומגיב בבכי ובצום (פסוק ד).

3. חלק מן העם - ראיה: "ומתודה על חטאות בני ישראל אשר חטאנו לך ואני ובית אבי חטאנו" (פסוק ו); "חבל חבלנו לך" (פסוק ז).

4. הסבר: הוא מדבר בלשון רבים ומכליל את עצמו בחטא ובאחריות, ולא מאשים את העם מבחוץ.

תשובה

קשוב לעם: יוזם ושואל על שלום היהודים וירושלים - "ואשאלם על היהודים הפליטה" (ב), ומגיב בבכי ובצום (ד), אף שהוא עצמו חי בנוחות בשושן. חלק מן העם: מתוודה בגוף ראשון רבים ומכליל את עצמו ואת בית אביו בחטא - "אשר חטאנו לך ואני ובית אבי חטאנו" (ו), "חבל חבלנו לך" (ז).

6. המשבר החברתי ותיקונו (נחמיה ה)

המשבר החברתי ותיקונו

העניים ביהודה זועקים: הם משעבדים את שדותיהם, לווים כסף למס המלך, ומוכרים את ילדיהם לעבדים - ולא לזרים, אלא לאחיהם היהודים. נחמיה כועס, מעמת את העשירים ומצליח לשנות את המצב. בסוף הפרק הוא מספר איך הוא עצמו נהג כפחה.

במדויק:

- א–ה - הזעקה: "ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים" (א). שלוש קבוצות "ויש אשר אמרים": רעב למשפחות גדולות (ב), משכון "שדתינו וכרמינו ובתינו" לקנות דגן ברעב (ג), הלוואות "למדת המלך" (ד); ובסוף - "ועתה כבשר אחינו בשרנו... והנה אנחנו כבשים את בנינו ואת בנתינו לעבדים" (ה).

- ו–ז - התגובה: "ויחר לי מאד" (ו); נחמיה מתעמת עם "החרים ואת הסגנים": "משא איש באחיו אתם נשים", "ואתן עליהם קהלה גדולה" (ז).

- ח–יא - הטיעונים: "אנחנו קנינו את אחינו... וגם אתם תמכרו את אחיכם" - "ויחרישו ולא מצאו דבר" (ח); "הלוא ביראת אלהינו תלכו מחרפת הגוים" (ט); "וגם אני אחי ונערי נשים בהם... נעזבה נא את המשא הזה" (י); "השיבו נא להם כהיום" (יא).

- יב–יג - ההסכמה והשבועה: "נשיב ומהם לא נבקש"; השבעה לפני הכהנים, ניעור החצן, ו"ויאמרו כל הקהל אמן".

- יד–יט - נחמיה כפחה: שתים עשרה שנה "לחם הפחה לא אכלתי" (יד), שלא כמו "הפחות הראשנים" (טו), "מפני יראת אלהים" (טו); "זכרה לי אלהי לטובה" (יט).

- הרעיון: "תפקיד מנהיגי שיבת ציון בשינוי ובשימור" - מנהיג שמשנה את הסדר החברתי בעזרת התורה והשבועה.

בפרק א' נחמיה מתפלל על העם ורואה את עצמו חלק ממנו ("ואני ובית אבי חטאנו"); בפרק ה' הוא פועל באותה דרך - "וגם אני אחי ונערי נשים בהם". הבגרות משווה אותו לחגי א': שני מנהיגים מול משבר, ושתי דרכים שונות לפתור אותו.

מבנה הפרק

חלקפסוקיםמה קורהביטוי מרכזי
זעקת העםא–ההעניים מתלוננים על רעב, משכון, הלוואות למס ומכירת ילדים לעבדות"ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים" (א)
כעס נחמיה והעימותו–זנחמיה כועס ומעמת את החורים והסגנים בפומבי"משא איש באחיו אתם נשים" (ז)
הטיעוניםח–יאהשוואה מביישת, יראת אלוהים, דוגמה אישית ודרישה להשיב"נעזבה נא את המשא הזה" (י)
ההסכמה והשבועהיב–יגהעשירים מסכימים, נחמיה משביע אותם לפני הכהנים"ויאמרו כל הקהל אמן" (יג)
נחמיה כפחהיד–יטנחמיה לא גבה "לחם הפחה", שלא כמו קודמיו"ואני לא עשיתי כן מפני יראת אלהים" (טו)

הדמויות

דמותמה היא עושה ולמהציטוט
העם ונשיהם (העניים)זועקים על מצוקה כלכלית שגרמו להם אחיהם"ואין לאל ידנו ושדתינו וכרמינו לאחרים" (ה)
החורים והסגנים (העשירים, ההנהגה)מלווים לאחיהם במשכון ומשעבדים אותם; בהתחלה שותקים, ואחר כך מסכימים"ויחרישו ולא מצאו דבר" (ח); "נשיב ומהם לא נבקש" (יב)
נחמיה הפחהכועס, מעמת, משכנע ומשביע; מוותר על זכויותיו"ויחר לי מאד" (ו); "לחם הפחה לא אכלתי" (יד)
הכהניםלפניהם נשבעים העשירים"ואקרא את הכהנים ואשביעם" (יב)
הפחות הראשוניםהכבידו על העם ונעריהם שלטו בו"הכבידו על העם ויקחו מהם בלחם ויין" (טו)

איך נחמיה משכנע את החורים והסגנים

דרךבכתובמה היא עושה
עימות פומבי"ואתן עליהם קהלה גדולה" (ז)לחץ ציבורי על ההנהגה
טיעון מוסרי והשוואה מביישת"אנחנו קנינו את אחינו היהודים הנמכרים לגוים... וגם אתם תמכרו את אחיכם" (ח)מה שנחמיה תיקן, העשירים מקלקלים
יראת אלוהים וחרפת הגויים"הלוא ביראת אלהינו תלכו מחרפת הגוים אויבינו" (ט)המעשה מבזה את העם בעיני האויבים
דוגמה אישית"וגם אני אחי ונערי נשים בהם כסף ודגן נעזבה נא את המשא הזה" (י)נחמיה כולל את עצמו ומוותר ראשון
שבועה ומעשה סמלי"ואשביעם" (יב); "גם חצני נערתי... ככה ינער האלהים" (יג)הבטחה בעל פה אפשר להפר; שבועה פומבית מחייבת

הם לא נענו בקלות: "ויחרישו ולא מצאו דבר" (ח) - שתקו ולא הסכימו מיד; וגם אחרי שהסכימו, נחמיה השביע אותם (יב).

נחמיה מול הפחות הראשונים (יד–יט)

נושאהפחות הראשוניםנחמיה
המס לפחה"הכבידו על העם ויקחו מהם בלחם ויין אחר כסף שקלים ארבעים" (טו)"אני ואחי לחם הפחה לא אכלתי" (יד)
המשרתים"גם נעריהם שלטו על העם" (טו)"וכל נערי קבוצים שם על המלאכה" (טז)
הרכוש-"ושדה לא קנינו" (טז)
הסיבה-"מפני יראת אלהים" (טו); "כי כבדה העבדה על העם הזה" (יח)

"אין הנחתום מעיד על עיסתו": נחמיה משבח את עצמו - "ואני לא עשיתי כן מפני יראת אלהים" (טו), ומבקש שכר על מעשיו - "זכרה לי אלהי לטובה כל אשר עשיתי על העם הזה" (יט). מנגד, אפשר לקרוא את פסוק יט אחרת: נחמיה אינו מבקש תגמול מן העם, אלא שכר מאלוהים בלבד, ורואה בשלטון שליחות.

מקור: ת' שילה על נחמיה כשליט

מקורעל מהמה הוא אומר
ת' שילה, נחמיה ה' (מעובד)ח–יגנחמיה שאב את סמכותו מהיותו הפחה מטעם מלך פרס, "אולם לא פחות מכך מהתנהלותו מול כלל העם... מהיותו דוגמה אישית לאחרים". הדוגמה בכתוב: "וגם אני אחי ונערי נשים בהם כסף ודגן" (י) - ו"אנחנו קנינו את אחינו... כדי בנו" (ח)

השוואה: חגי ונחמיה מול משבר

מנהיגמה המשברהדרך לפתור אותוציטוט
חגי (חגי א, ז–יא)בצורת ומחסור - לפי חגי, עונש על הזנחת הביתלבנות את הבית, ואז תשוב הברכה"עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית" (חגי א, ח)
נחמיה (נחמיה ה, ח–יא)משבר חברתי-כלכלי: העשירים משעבדים את אחיהםצדק חברתי: לעזוב את החובות ולהשיב את השדות, בדוגמה אישית ובפנייה מוסרית"השיבו נא להם כהיום שדתיהם כרמיהם זיתיהם ובתיהם" (נחמיה ה, יא)

בשאלה "איזו דרך עדיפה" כותבים עמדה מנומקת, עם ביסוס על הכתוב.

שים לב

דוח התובנות של קיץ תשפ"ב על שאלת נחמיה ה': "השאלה דרשה מידע העולה מפסוקים נתונים. חוסר הידע לגבי התקופה הנדונה ובעיותיה תרם להישגים הנמוכים". לפני שעונים, זכרו את הרקע: יהודה תחת שלטון פרס, מס למלך ("למדת המלך", ד), ונחמיה הוא הפחה.

שים לב

דוח התובנות של חורף תשפ"ג על ההשוואה לחגי: "היה קושי, בקריאת שני מקורות, והדרישה להקיש מהם מסקנה לגבי ייחודיותו של כל מנהיג בהתמודדות עם משבר". קובעים קודם מה המשבר אצל כל מנהיג (דתי אצל חגי, חברתי אצל נחמיה), ורק אחר כך את הדרך.

שים לב

הטענות בפסוקים א–ה מופנות כלפי "אחיהם היהודים" (א) - העשירים, החורים והסגנים - ולא כלפי השלטון הפרסי או הגויים. זה מה שמכעיס את נחמיה: "משא איש באחיו אתם נשים" (ז).

דוגמה א - דרישת נחמיה מן העשירים והשבועה

קראו נחמיה, פרק ה', פסוקים א'–י"ט.

קראו פסוקים ח'–י"ג וגם את דבריה של ת' שילה שלפניכם בנוגע למעלותיו של נחמיה כשליט.

"נחמיה שאב את כוחו וסמכותו מהיותו הפחה, השליט הממונה מטעם מלך פרס. אולם לא פחות מכך מהתנהלותו מול כלל העם... מהיותו דוגמה אישית לאחרים... מתוך הבנה עמוקה מהי 'מדינה מתוקנת', ועל מה נבנה חוסן חברתי'."

(מעובד על פי ת' שילה, נחמיה, פרק ה׳, בתוך אתר 929)

(1) על פי פסוקים ח'–י', מה נחמיה דורש מעשירי ירושלים, וכיצד בא לידי ביטוי בפעולותיו אחד מן ההיבטים החיוביים בדרך שלטונו, שעליהם מדברת ת' שילה? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב.

(2) על פי פסוקים י"ב–י"ג, מהי הדרך שנקט נחמיה כדי להבטיח שהעשירים ייענו לדרישתו, ומדוע לדעתכם בחר בדרך זו? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב.

פתרון

1. (1) הדרישה: להפסיק לנשות באחיהם ולוותר על החובות: "נעזבה נא את המשא הזה" (פסוק י).

2. היבט חיובי מדברי שילה - "דוגמה אישית": "וגם אני אחי ונערי נשים בהם כסף ודגן" (פסוק י) - נחמיה כולל את עצמו ומוותר ראשון. אפשר גם: "אנחנו קנינו את אחינו היהודים הנמכרים לגוים כדי בנו" (פסוק ח).

3. (2) הדרך: "ואקרא את הכהנים ואשביעם" (פסוק יב); מעשה סמלי וקללה: "גם חצני נערתי... ככה ינער האלהים את כל האיש אשר לא יקים את הדבר הזה" (פסוק יג); וקבלה פומבית: "ויאמרו כל הקהל אמן" (פסוק יג).

4. למה: הבטחה בעל פה אפשר להפר; שבועה דתית ופומבית מחייבת ויוצרת לחץ ציבורי.

תשובה

(1) הדרישה: להפסיק לנשות באחיהם ולוותר על החובות ("נעזבה נא את המשא הזה"). היבט חיובי - דוגמה אישית: "וגם אני אחי ונערי נשים בהם כסף ודגן" - נחמיה כולל את עצמו ומוותר ראשון; וגם "אנחנו קנינו את אחינו... כדי בנו". (2) השבעה לפני הכוהנים, מעשה סמלי של ניעור החוצן וקללה על מי שלא יקיים, וקבלה פומבית ("אמן"). הסיבה: הבטחה בעל פה אפשר להפר; שבועה דתית ופומבית מחייבת ויוצרת לחץ ציבורי.

דוגמה ב - נחמיה והפחות שלפניו

קראו נחמיה, פרק ה', פסוקים א'–י"ט.

קראו פסוקים י"ד–י"ט.

מהו ההבדל בין התנהגותו של נחמיה כאשר היה בתפקיד הפחה ובין התנהגותם של הפחות הראשונים שהיו לפניו, ומדוע הוא נהג בדרך שונה?

הסבירו את דבריכם, ובססו אותם באמצעות פסוק ט"ו (החל באתנח ועד סוף הפסוק) ופסוק י"ט.

פתרון

1. הפרמטר: היחס של הפחה לעם - מה הוא לוקח ממנו.

2. הפחות הראשונים: "הכבידו על העם ויקחו מהם בלחם ויין אחר כסף שקלים ארבעים גם נעריהם שלטו על העם" (פסוק טו).

3. נחמיה: "אני ואחי לחם הפחה לא אכלתי" (פסוק יד) - לא גבה מן העם.

4. למה - מן האתנח בפסוק טו: "ואני לא עשיתי כן מפני יראת אלהים".

5. ומפסוק יט: "זכרה לי אלהי לטובה כל אשר עשיתי על העם הזה" - רצון לטובת העם ולזכות לפני אלוהים.

תשובה

הפחות הקודמים הכבידו על העם, גבו לחם, יין וכסף ונעריהם שלטו בעם; נחמיה לא אכל "לחם הפחה" ולא גבה. הסיבה: "ואני לא עשיתי כן מפני יראת אלהים" (טו), ורצון לטובת העם ולזכות לפני אלוהים: "זכרה לי אלהי לטובה כל אשר עשיתי על העם הזה" (יט).

כל האתר במבט אחד

קיצורי דרך לכל הכלים, הבגרויות והקורסים

GuyAI הוא המורה הפרטי המתקדם בישראל, המבוסס על מודלי הבינה המלאכותית החזקים בעולם בשילוב הידע הפדגוגי של GOOL. המערכת מספקת פתרונות לכל המקצועות ולכל הרמות - מיסודי ועד אקדמיה, וממתמטיקה ועד היסטוריה.