דילוג לתוכן המרכזי

סיכום סיפורי ראשית העולם והאנושות

תנ"ך לבגרות · 6 נושאים

כל מה שצריך לדעת בסיפורי ראשית העולם והאנושות: המושגים, המבנה הפרק, דמויות, מילים מנחות, פרשנים ודוגמאות פתורות משאלוני הבגרות. לחזרה מהירה לפני הבחינה - הסיכום המקוצר או דף כללים.

המיקוד בסיפורי הראשית

סיפורי הראשית הם אחד-עשר הפרקים הראשונים של התורה: איך נברא העולם, איך נברא האדם, ומה קרה כשבני האדם התחילו לחיות בו. בשאלון 1262 זה הפרק הגדול - שתי שאלות שוות 80 נקודות.

במדויק: במיקוד של תשפ"ז לומדים את בראשית א, ב, ג, ד, ט ו-יא (א–ט). סיפור המבול עצמו, בראשית ו (ה–כב), נמצא ברשימת הפרקים שלא נלמדים במיקוד. כל שיעור כאן הוא פרק אחד, והיום השביעי (בראשית ב, א–ג) נמצא בשיעור הראשון, כי הוא סוגר את סיפור הבריאה הראשון.

האדם נזר הבריאה - והמבחן של הייעוד

בפרק הראשון האדם נברא אחרון, בצלם אלוהים, ומקבל את העולם לשלוט בו. מכאן והלאה הסיפורים בודקים מה הוא עושה עם המעמד הזה.

במדויק: הרעיונות הגדולים בחוזר: "האדם כנזר הבריאה עומד למבחן בהגשמת ייעודו"; "בחירת האדם כנזר הבריאה יש בה מחויבות ואחריות"; "מהאדם הנברא בצלם אלוהים מצופה התנהלות ראויה למעמדו וייעודו"; ו"התנהלות האדם בעולם עומדת בסתירה למצופה מנזר הבריאה". בפרקים: בצלם אלוהים ושליט (א); "לעבדה ולשמרה" וציווי (ב); אכילה מן העץ (ג); רצח (ד); "כי בצלם אלהים עשה את האדם" כנימוק לאיסור הרצח (ט); מגדל "וראשו בשמים" (יא).

רעיון קרוב בחוזר: "ייעודו של האדם בעולם מחייב ודורש אחריות". לכן שאלות רבות בנושא שואלות על אחריות: מי מאשים את מי בגן עדן, "השמר אחי אנכי" של קין, ומי אחראי להעניש רוצח אחרי המבול.

הרמוניה ודיסהרמוניה

העולם של פרק א מסודר ושלם: לכל דבר מקום, ואף יצור לא טורף אחר. בפרקים שאחריו הסדר הזה נסדק שוב ושוב.

במדויק: הרעיון הגדול: "הרמוניה ודיסהרמוניה בסיפורי ראשית העולם", ולצידו "שלמות הבריאה האלוהית אל מול התנהלותו של האדם בתוכה". הרמוניה: הבדלה, "למינהו", מזון מן הצומח לאדם ולחיות (א, כט–ל), "עזר כנגדו" ו"והיו לבשר אחד" (ב). דיסהרמוניה: "ואיבה אשית" ו"והוא ימשל בך" (ג), רצח האח (ד), "ומוראכם וחתכם" והיתר הבשר (ט), בלבול השפה והפיזור (יא).

התפתחות הציוויליזציה והידרדרות מוסרית

בני האדם בסיפורי הראשית ממציאים ובונים: עיר, כלי נגינה, כלי מתכת, לבנים ומגדל. אבל הכתוב מצמיד להתקדמות הזאת סיפור על הריגה (למך) ומגדל "וראשו בשמים".

במדויק: הרעיון הגדול: "התפתחות הציוויליזציה משקפת הדרדרות מבחינה מוסרית". בבראשית ד: "ויהי בנה עיר", "אבי ישב אהל ומקנה", "אבי כל תפש כנור ועוגב", "לטש כל חרש נחשת וברזל" - ולצידם למך: "כי איש הרגתי לפצעי". בבראשית יא: "הבה נלבנה לבנים" ו"הבה נבנה לנו עיר ומגדל" - כדי "ונעשה לנו שם".

קרבה וריחוק בין האדם לאלוהים

בסיפורי הראשית אלוהים מדבר ישירות עם בני האדם: מצווה, שואל, מזהיר, מעניש וכורת ברית. ובני האדם גם מתקרבים אליו וגם מתרחקים ממנו.

במדויק: הרעיונות בתוכנית: "המורכבות ביחסי האדם עם אלוהים", ו"יחסי קרבה וריחוק בין האל והאדם מעניקים לו כוחות לצד לקיחת אחריות על מעשיו". קרבה: "ויאמר להם אלהים" (א, כח), "ויקרא ה׳ אלהים אל האדם" (ג, ט), האזהרה לקין (ד, ז), הברית עם נח (ט). ריחוק: "ויתחבא האדם ואשתו מפני ה׳ אלהים" (ג, ח), הגירוש (ג, כג–כד), "ויצא קין מלפני ה׳" (ד, טז).

1. בריאת העולם והאדם (בראשית א)

סיפור הבריאה הראשון

הפרק הראשון בתורה מתאר את בריאת העולם בשישה ימים, ואחריהם יום שביעי של שביתה. הכתוב מציג עולם שנבנה בסדר, צעד אחר צעד, מתוך "תהו ובהו" - ובסופו האדם. בבגרות שואלים על הסדר, על המאורות ועל מעמד האדם.

במדויק: מבנה: פתיחה (א–ב); ימים א–ג (ג–יג) יוצרים מרחבים - אור, רקיע, יבשה וצמחים; ימים ד–ו (יד–לא) ממלאים אותם - מאורות, דגים ועופות, חיות ואדם; היום השביעי (ב, א–ג). אלוהים בורא במאמר ("ויאמר אלהים... ויהי כן"), מבדיל, קורא שמות ומעריך ("וירא אלהים כי טוב"). האדם נברא אחרון, "בצלם אלהים", "זכר ונקבה", ומקבל ברכה ושלטון ("פרו ורבו... וכבשה ורדו") ומזון מן הצומח (כט–ל) - עולם בלי טורף ונטרף. המאורות (יד–יט) מבדילים בין יום ללילה, משמשים "לאתת ולמועדים", מאירים ומושלים; הם נבראים ומוצבים בידי אלוהים, ולא אלים. הרעיון הגדול: האדם נזר הבריאה, ומצופה ממנו התנהלות ראויה למעמדו.

פרק א חוזר בכל הנושא: מול פרק ב (סיפור בריאה שני), מול פרק ט (הברכה לנח חוזרת על "פרו ורבו" עם שינויים), ומול ישעיהו יא ("ואריה כבקר יאכל תבן").

מבנה הפרק: שבעת הימים

יוםפסוקיםמה נבראביטוי מרכזי
פתיחהא–בשמים וארץ; מצב של תוהו"והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום"
יום אג–האור, והבדלה בינו לבין החושך"ויבדל אלהים בין האור ובין החשך"
יום בו–חרקיע בין המים"ויהי מבדיל בין מים למים"
יום גט–יגיבשה וימים; צמחים"עשב מזריע זרע למינהו" (יב)
יום דיד–יטמאורות"להבדיל בין היום ובין הלילה" (יד)
יום הכ–כגשרץ המים ועופות"ישרצו המים שרץ נפש חיה" (כ)
יום וכד–לאחיות, האדם, המזון"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (כו)
יום זב, א–גשביתה, ברכה וקדושה"ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" (ב, ג)

הסדר בבריאה: תוכן ומבנה

השאלות מבחינות בין מה אלוהים עושה (תוכן) ובין איך הסיפור בנוי (אמצעים ספרותיים).

הסדרההופעותמה זה מדגיש
הבדלה (תוכן)"ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" (ד); "ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע" (ז)התוהו מתחלק לתחומים נפרדים
קריאת שמות (תוכן)"ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה" (ה); "ויקרא אלהים ליבשה ארץ" (י)לכל תחום גבול ותפקיד
מיון למינים (תוכן)"למינהו" בצמחים (יב) ובעופות (כא), "למינה" בחיות (כד–כה)לכל יצור קבוצה מוגדרת
תבנית חוזרת (מבנה)"ויאמר אלהים" - "ויהי כן" - "וירא אלהים כי טוב" - "ויהי ערב ויהי בקר יום..."קצב קבוע; הבריאה מתקדמת לפי תכנית
מבנה מקביל (מבנה)אור (א) ומאורות (ד); רקיע ומים (ב) ודגים ועופות (ה); יבשה וצמחים (ג) וחיות ואדם (ו)קודם נבנה המרחב, אחר כך מי שממלא אותו
מספור הימים (מבנה)"יום אחד", "יום שני"... "יום הששי"סדר בזמן
מילה מנחה (מבנה)השורש ב-ד-ל: "ויבדל" (ד, ז), "מבדיל" (ו), "להבדיל" (יד, יח)הבריאה היא הפרדה וסידור

המאורות: תפקידים והמיתוס

נושאמה בכתובציטוט
תפקיד: זמןלהבדיל בין יום ללילה ולקבוע לוח זמנים"להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים" (יד)
תפקיד: אורלהאיר על הארץ"להאיר על הארץ" (טו, יז)
תפקיד: ממשלהלמשול ביום ובלילה"ולמשל ביום ובלילה" (יח)
ביטול המיתוסהמאורות נבראים ומוצבים בידי אלוהים"ויעש אלהים... ויתן אתם אלהים ברקיע השמים" (טז–יז)
ביטול המיתוסאין להם שמות (שמש, ירח) - רק "מאור""את המאור הגדל... ואת המאור הקטן" (טז)
ביטול המיתוסנבראים רק ביום הרביעי, אחרי האור והצמחים-
קבלת המיתוס (טענה נגדית)נשארה לשון של שלטון"לממשלת היום... לממשלת הלילה" (טז)

רמב"ן (לפסוק יד) - הסתירה בין יום א ליום ד: האור נברא ביום הראשון, אבל המאורות - שתפקידם להאיר ולהבדיל - רק ביום הרביעי. לפי רמב"ן האור הראשון האיר "ביסודות"; ביום השני הרקיע "מנע אותו... מהאיר ביסודות התחתונים", ולכן הארץ הייתה חשוכה; ביום הרביעי נבראו המאורות "מגיעים אור לארץ" - "וזה טעם 'ברקיע השמים להאיר על הארץ'".

האדם - שיא הבריאה

ראיהציטוטמה היא מראה
התייעצות לפני הבריאה"נעשה אדם" (כו)בריאה מכוונת - לא "יהי" ולא "תוצא הארץ"
צלם אלוהים"בצלם אלהים ברא אתו" (כז)הנברא היחיד שדומה לאל
שלטון"וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים" (כח)האדם אחראי על הנבראים
פנייה ישירה וברכה"ויאמר להם אלהים פרו ורבו" (כח)אלוהים מדבר אליו
נברא אחרון"הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע" (כט)העולם הוכן בשבילו

קושי: אחרי בריאת האדם לא נאמר "וירא אלהים כי טוב". שני יישובים: טובו של האדם נקבע לפי מעשיו, כי יש לו בחירה; או - ההערכה כלולה בסיכום "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (לא).

"בצלמו" (כז): רבי יוסף בכור שור - "בצלמו - כלומר: בצלמו של אדם" (הכינוי מוסב על האדם, לא על האל); הרב קוק - "עיקר הצלם הוא החופש הגמור שאנו מוצאים באדם שעל כן הוא בעל בחירה".

"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו": שני קשיים תאולוגיים

קושימאיפהמה מפריע
לשון רבים"נעשה", "בצלמנו כדמותנו" (כו)כאילו יש לאלוהים שותפים בבריאה, בניגוד לאמונה באל אחד
הגשמה"בצלמנו כדמותנו" (כו)כאילו לאלוהים יש צורה וגוף

שני פרשנים על קושי ההגשמה:

- רב סעדיה גאון: "בצלמנו כדמותנו - שליט". האדם דומה לאלוהים בשלטון שלו בעולם - "וירדו בדגת הים".

- רמב"ם (מורה נבוכים): הצלם הוא "השכל האלוהי הדבק בו" - דמיון רוחני ולא גופני.

הרמוניה במזון: בראשית א מול בראשית ט וישעיהו יא

כתובמה אוכליםהיחסים
בראשית א, כט–להאדם: "את כל עשב זרע זרע... ואת כל העץ"; החיות: "את כל ירק עשב לאכלה"אין טורף ונטרף; לכל יצור מזון משלו
ישעיהו יא, ו–ז"ואריה כבקר יאכל תבן""וגר זאב עם כבש" - שלום, כמו בבראשית א
בראשית ט, ב–ד"כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה""ומוראכם וחתכם" - פחד ושליטה, ההפך מבראשית א (עם איסור הדם)

היום השביעי (בראשית ב, א–ג)

איפה נגמר הסיפור? יש הטוענים שהסיפור מסתיים בפרק א, פסוק לא, ויש הטוענים שבפרק ב, פסוק ג.

טענהראיההסבר
מסתיים בא, לא"ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" (ב, א)הבריאה כבר הושלמה; ביום השביעי אין מעשה בריאה, ואין "ויהי ערב ויהי בקר"
השיא הוא היום השביעי"היום השביעי" נזכר שלוש פעמים (ב, ב–ג)הדגשה
השיא הוא היום השביעי"ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" (ב, ג)הקדושה הראשונה בתורה - לזמן ולא לנברא
השיא הוא היום השביעי"ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו" (ב, ב)השלמת הבריאה קשורה ביום השביעי

השבת בתורה: בבראשית השבת היא של אלוהים - הוא שובת, מברך ומקדש, ואין ציווי לאדם. בשמות כ הנימוק הוא הבריאה: "כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ". בדברים ה הנימוק היסטורי-חברתי: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך".

אטיולוגיה ביום השביעי

סיפור אטיולוגי מסביר את המקור של תופעה מוכרת. בבראשית ב, א–ג: מקור השביתה ביום השביעי - "כי בו שבת מכל מלאכתו" (ב, ג); ומקור קדושת היום ומבנה השבוע בן שבעה ימים - "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" (ב, ג).

דרך הפתרון

קושי תאולוגי בסיפורי הראשית

בסיפורי הראשית אלוהים מתואר לא פעם כמו אדם: מדבר בלשון רבים, הולך, שואל, חושש, יורד לראות, זוכר. שאלות רבות בנושא בנויות כך:

1. מאתרים את הביטוי בפסוק שמתאר את אלוהים כמו אדם, ומצטטים אותו.

2. מסבירים את הקושי: עם איזו אמונה הביטוי מתנגש - אל אחד, אל שאין לו גוף, אל שיודע הכול ונמצא בכל מקום.

3. הפתרון של הפרשן: איך הוא מסביר את הביטוי בלי לייחס לאל תכונה אנושית - פירוש אחר למילה, "דרך משל", או מסר שהכתוב רוצה ללמד.

שים לב

בפרק א האדם נברא במאמר, "בצלם אלהים", ו"זכר ונקבה ברא אתם" - יחד. בפרק ב הוא נוצר "עפר מן האדמה", והאישה נבנית אחר כך מן הצלע. כשהשאלה מפנה לפרק אחד, מביאים את הפרטים של אותו פרק בלבד.

שים לב

כשהשאלה מגבילה את הדוגמאות לטווח ("בססו... על שתי דוגמאות מן הפסוקים האלה" - פסוקים ב–כג), לא מביאים את בריאת האדם (כו–כז), כי היא מחוץ לטווח.

שים לב

בשאלון 1262 בכל שאלה בפרק סיפורי הראשית עונים על סעיף א - חובה (25 נקודות) ועל אחד מן הסעיפים ב–ג (15 נקודות).

דוגמה א - תפקידי המאורות והתפיסה שהם אלים

קראו בראשית, פרק א׳, פסוקים ב׳–ל״א.

קראו פסוקים י״ד–י״ט.

(1) על פי פסוקים אלה, ציינו והסבירו שני תפקידים של המאורות. (8 נקודות)

(2) בתרבויות המזרח הקדום המאורות נחשבו לאלים. תיאור בריאת המאורות שבבראשית, פרק א׳ מנוגד לתפיסה זו.

בססו קביעה זו על הכתוב, והסבירו את דבריכם. (7 נקודות)

פתרון

1. (1) תפקיד ראשון - זמן: "להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים" (יד) - המאורות קובעים את לוח הזמנים.

2. תפקיד שני - אור: "להאיר על הארץ" (טו, יז). אפשר גם: "ולמשל ביום ובלילה" (יח).

3. (2) נבראים ולא בוראים: "ויעש אלהים את שני המארת הגדלים" (טז), "ויתן אתם אלהים ברקיע השמים" (יז) - אלוהים עושה אותם ומציב אותם במקומם.

4. בלי שמות: לא "שמש" ו"ירח" אלא "המאור הגדל" ו"המאור הקטן" (טז) - כלי לאור.

5. מקום בסדר: הם נבראים רק ביום הרביעי, אחרי האור, ותפקידם לשרת את הארץ. לכן הם אינם אלים.

תשובה

(1) שניים מאלה, עם פסוק והסבר: להבדיל בין יום ללילה ולשמש לוח זמנים - "לאתת ולמועדים ולימים ושנים"; להאיר על הארץ; למשול ביום ובלילה. (2) המאורות נבראים ומוצבים בידי אלוהים ("ויעש אלהים", "ויתן אתם אלהים ברקיע"), אינם נקראים בשמם (שמש, ירח) אלא "המאור הגדול / הקטן" - כלי לאור, ותפקידם לשרת את הארץ; הם נבראו רק ביום הרביעי, אחרי האור. לכן אינם אלים אלא נבראים בשירות.

דוגמה ב - "בצלמנו כדמותנו": רס"ג ורמב"ם

קראו בראשית, פרק א׳, פסוקים כ״ו–כ״ט וגם פרק ב׳, פסוקים ז׳–ט״ו.

קראו פרק א׳, פסוק כ״ו.

(1) הסבירו שני קשיים תאולוגיים (דתיים־אמוניים) שעולים מפסוק זה. (5 נקודות)

(2) קראו את דברי הפרשנים שלפניכם.

רב סעדיה גאון: "בצלמנו כדמותנו - שליט".

רמב"ם: "וכיוון שהאדם התייחד בעניין מופלא מאוד שבו... ובשל אותו עניין, כלומר השכל האלוהי הדבק בו, נאמר על האדם שהוא בצלם אלוהים ובדמותו".

(מורה נבוכים, חלק א׳, פרק א׳)

לאיזה קושי מתייחסים הפרשנים, ומהו הפתרון שמציע כל אחד מהם לקושי? נמקו את תשובתכם, ובססו אותה על הכתוב. (10 נקודות)

פתרון

1. (1) קושי ראשון - לשון רבים: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (כו) - כאילו יש לאלוהים שותפים בבריאה, בניגוד לאמונה באל אחד.

2. קושי שני - הגשמה: "בצלמנו כדמותנו" - כאילו לאלוהים יש צורה וגוף שהאדם דומה להם.

3. (2) הקושי שהפרשנים עונים עליו: ההגשמה - מהו "צלם אלוהים".

4. רס"ג: "שליט" - הדמיון הוא בשלטון. ביסוס מאותו פסוק: "וירדו בדגת הים ובעוף השמים" (כו), וגם "וכבשה ורדו" (כח).

5. רמב"ם: "השכל האלוהי הדבק בו" - הדמיון הוא רוחני ולא גופני. אפשר לבסס על כך שהאדם קורא שמות לבעלי החיים (ב, יט).

תשובה

(1) לשון רבים ("נעשה", "בצלמנו כדמותנו") - כאילו יש שותפים לאלוהים בבריאה, בניגוד לאמונה באל אחד; "בצלמנו כדמותנו" - כאילו לאלוהים יש צורה וגוף (הגשמה). (2) שניהם עוסקים בקושי ההגשמה - מהו "צלם אלוהים". רס"ג: הצלם הוא שלטון - האדם דומה לאלוהים בכך שהוא שליט בעולם ("וירדו בדגת הים"). רמב"ם: הצלם הוא השכל האלוהי שבאדם - דמיון רוחני ולא גופני (האדם מבין, קורא שמות).

2. האדם בגן עדן ובריאת האישה (בראשית ב)

סיפור הבריאה השני: האדם בגן עדן

בבראשית ב הבריאה מסופרת שוב, אבל מזווית אחרת: אלוהים יוצר את האדם מעפר, נוטע לו גן, נותן לו תפקיד ואיסור, ובונה לו בת זוג. הבגרות שואלת בעיקר על ההבדלים בין שני הסיפורים ועל מעמד האישה.

במדויק: מבנה: ב, ד–ז - לפני הצמחים, "ואדם אין לעבד את האדמה", ויצירת האדם "עפר מן האדמה" ו"נשמת חיים"; ח–יד - הגן, עץ החיים ועץ הדעת; טו–יז - "לעבדה ולשמרה" והציווי "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו"; יח–כ - "לא טוב היות האדם לבדו", והאדם קורא שמות לבעלי החיים; כא–כה - בריאת האישה מן הצלע, "עצם מעצמי ובשר מבשרי", "והיו לבשר אחד", "ולא יתבששו". מול פרק א: יצירה מעפר ונשמת חיים מול בריאה במאמר; האדם לבדו והאישה אחר כך מול "זכר ונקבה" יחד; האדם ראשון מול אחרון; "לעבדה ולשמרה" מול "וכבשה ורדו". הדמויות: ה׳ אלהים - יוצר, נוטע, מצווה ודואג לאדם; האדם - עובד ושומר, קורא שמות; האישה - "עזר כנגדו". הרעיון הגדול: לאדם יש ייעוד, והוא מחייב אחריות.

פרק ב הוא הרקע לפרק ג: הציווי (ב, יז) נשבר באכילה (ג, ו), ו"לא יתבששו" (ב, כה) מתהפך ל"וידעו כי עירמם הם" (ג, ז). היום השביעי (ב, א–ג) נמצא בשיעור על בראשית א.

מבנה הפרק: האדם בגן

חלקפסוקיםמה קורהביטוי מרכזי
לפני האדםהאין צמחים ואין מי שיעבד"ואדם אין לעבד את האדמה"
יצירת האדםזעפר ונשמה"וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים"
הגןח–ידהגן והעצים"ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם" (ח)
התפקיד והציוויטו–יזעבודה ושמירה; איסור עץ הדעת"לעבדה ולשמרה" (טו); "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (יז)
בעלי החייםיח–כחיפוש עזר; קריאת שמות"לא טוב היות האדם לבדו" (יח); "ולאדם לא מצא עזר כנגדו" (כ)
האישהכא–כהבניין האישה מן הצלע"עצם מעצמי ובשר מבשרי" (כג); "והיו לבשר אחד" (כד)

הדמויות בפרק ב

דמותמה היא עושהציטוט
ה׳ אלהיםיוצר את האדם, נוטע גן ומניח אותו בו"ויקח ה׳ אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (טו)
ה׳ אלהיםדואג לבדידות האדם ובונה לו בת זוג"לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (יח)
האדםעובד ושומר את הגן"לעבדה ולשמרה" (טו)
האדםקורא שמות לבעלי החיים - ביטוי לסמכות עליהם"ויקרא האדם שמות לכל הבהמה" (כ)
האישהנבנית מן הצלע; "עזר כנגדו""ויבן ה׳ אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה" (כב)

השוואה: בריאת האדם בפרק א ובפרק ב

נושאפרק אפרק ב
דרך הבריאהבמאמר ובהחלטה: "נעשה אדם" (א, כו)יצירה מוחשית: "וייצר... עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים" (ב, ז)
איש ואישה"זכר ונקבה ברא אתם" - יחד (א, כז)האדם לבדו; האישה אחר כך מן הצלע (ב, כא–כב)
הסדרהאדם אחרון הנבראים (יום שישי)האדם ראשון, לפני הצמחים ובעלי החיים (ב, ה; ב, יט)
הסיבההחלטה: "נעשה אדם"צורך: "לא טוב היות האדם לבדו" (ב, יח)
התפקיד"פרו ורבו... וכבשה ורדו" - שליטה (א, כח)"לעבדה ולשמרה" - עבודה ושמירה (ב, טו)
האלבורא במאמר; "ויהי כן"; "והנה טוב מאד" (א, לא)יוצר, נופח ונוטע; "ולאדם לא מצא עזר כנגדו" (ב, כ) - כמו ניסוי וטעייה

משלימים או סותרים? אפשר לטעון שהתיאורים משלימים: פרק א מציג את הצד הנעלה (צלם אלוהים) ופרק ב את הצד החומרי (עפר) לצד "נשמת חיים" - האדם הוא חיבור של עפר ושל רוח. אפשר לטעון שהם סותרים: זכר ונקבה יחד מול אדם יחיד, מאמר מול יצירה מעפר.

יש הטוענים שהקשיים שעולים מתיאור האל בפרק ב (ניסוי וטעייה, האנשה) נפתרים בפרק א, שבו האל בורא במאמר ותוכניתו שלמה.

רש"י על "זכר ונקבה ברא אתם"

הקושי: בפרק א "זכר ונקבה ברא אתם" (א, כז) - יחד; בפרק ב האישה נבנית אחר כך מצלע האדם (ב, כא–כב).

פתרוןדברי רש"יההסבר
מדרש"שבראו שני פרצופים בבריאה ראשונה, ואחר כך חלקו"נבראו כיצור אחד בעל שני פרצופים; פרק א = הבריאה, פרק ב = החלוקה
פשט"כאן הודיעך שנבראו שניהם ב[יום] שישי ולא פירש לך כיצד ברייתן"פרק א מודיע רק ששניהם נבראו ביום השישי, ופרק ב מפרט איך

שוויון בין האיש לאישה: ראיות לשני הצדדים

ג׳ ברזילי: "ערך השוויון בין זכרים לנקבות מאפיין... את שני סיפורי הבריאה, אך כל אחד מהם מגיע אליו בנתיב אחר".

צדראיהלמה
שוויון - פרק א"זכר ונקבה ברא אתם" (א, כז); "ויברך אתם... ורדו" (א, כח)נבראים יחד, בצלם אלוהים, ושניהם מקבלים ברכה ושלטון - שוויון במעמד
שוויון - פרק ב"עזר כנגדו" (ב, כ); "עצם מעצמי ובשר מבשרי" (ב, כג); "והיו לבשר אחד" (ב, כד)אותו חומר, בת זוג שעומדת מולו - שוויון בשותפות
נגד השוויון - פרק ב"ויקח אחת מצלעתיו" (ב, כא); "לזאת יקרא אשה" (ב, כג)נבראת אחריו ומתוכו, מובאת אליו, והוא קורא לה שם - כמו לבעלי החיים

ספורנו: "עזר כנגדו"

ספורנו (לבראשית ב, יח): "'עזר כנגדו' - עזר שיהיה כמו שווה לו בצלם ודמות". לפי הפירוש הזה "כנגדו" פירושו שווה לו, ולכן מעמד האישה בפרק ב דומה למעמדה בפרק א, שבו היא נבראת "בצלם אלהים" יחד עם הזכר (א, כז).

מה מבטאים השמות

שםציטוטמה הוא מבטא
שמות לבעלי החיים"ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים" (ב, כ)קרבה, וגם סמכות של האדם עליהם; אף אחד מהם אינו "עזר כנגדו"
"אשה""לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" (ב, כג)מוצאה ממנו - חלק ממנו, מאותו חומר, קרובה ושווה לו במהותה
"חוה" (בפרק ג)"ויקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל חי" (ג, כ)תפקידה כאם - ראו בשיעור על בראשית ג
שים לב

השם "חוה" ניתן לאישה רק בבראשית ג, כ, אחרי החטא. בפרק ב היא נקראת "אשה". כששואלים על השם בפרק ב, עונים על "אשה".

שים לב

בשאלות על שני סיפורי הבריאה ההשוואה היא העיקר. לכל הבדל כתבו את שני הצדדים באותו עניין (דרך הבריאה, איש ואישה, הסדר, התפקיד), עם ציטוט מכל פרק.

דוגמה א - שוויון בשני סיפורי הבריאה: ג׳ ברזילי

קראו בראשית, פרק א׳, פסוקים כ״ו–כ״ט, בראשית, פרק ב׳, פסוקים כ׳–כ״ד וגם את דברי ג׳ ברזילי שלפניכם.

"ערך השוויון בין זכרים לנקבות מאפיין... את שני סיפורי הבריאה, אך כל אחד מהם מגיע אליו בנתיב אחר. למעשה, אפשר לראות כאן שני רבדים בשוויון האדם, הבנויים זה על גבי זה".

(ג׳ ברזילי, בראשית היתה משמעות, הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2012, עמ׳ 57)

(1) הביאו ראיה אחת מסיפור הבריאה הראשון וראיה אחת מסיפור הבריאה השני המחזקות את דברי ג׳ ברזילי, והסבירו מדוע כל אחת מן הראיות האלה מחזקת את דבריו. (10 נקודות)

(2) הביאו ראיה אחת מסיפור הבריאה שבפרק ב׳ הסותרת את דברי ג׳ ברזילי, ונמקו מדוע ראיה זו סותרת את דבריו. (5 נקודות)

פתרון

1. הטענה: בשני הסיפורים יש שוויון, אבל ב"נתיב אחר".

2. (1) פרק א: "זכר ונקבה ברא אתם" (א, כז) - נבראים יחד, באותו מעשה ובצלם אלוהים; "ויברך אתם אלהים... ורדו" (א, כח) - שניהם מתברכים ומקבלים שלטון. זה שוויון במעמד.

3. פרק ב: "עזר כנגדו" (ב, כ), "עצם מעצמי ובשר מבשרי" (ב, כג), "והיו לבשר אחד" (ב, כד) - האישה עשויה מאותו חומר ועומדת מולו. זה שוויון בשותפות ובזוגיות.

4. (2) ראיה נגדית מפרק ב: "ויקח אחת מצלעתיו" (ב, כא) ו"לזאת יקרא אשה" (ב, כג) - היא נבראת אחריו ומתוכו, מובאת אליו, והוא קורא לה שם. כך היא נראית משנית לו ונתונה לסמכותו.

תשובה

(1) פרק א׳: "זכר ונקבה ברא אתם" - שניהם נבראים יחד, באותו מעשה ובצלם אלוהים, ושניהם מתברכים ומקבלים שלטון - שוויון במעמד. פרק ב׳: "עזר כנגדו", "עצם מעצמי ובשר מבשרי", "והיו לבשר אחד" - האישה עשויה מאותו חומר, בת זוג השקולה לו - שוויון בשותפות. (2) האישה נבנתה אחרי האדם ומצלעו, הובאה אליו, והוא קורא לה שם ("לזאת יקרא אשה") - משנית, נגזרת ממנו ונתונה לסמכותו.

דוגמה ב - רש"י: הסתירה בין "זכר ונקבה" לצלע

קראו בראשית, פרק א׳, פסוקים כ״ו–ל״א ובראשית, פרק ב׳, פסוקים ה׳–כ״ה.

קראו את פירוש רש״י לפרק א׳, פסוק כ״ז.

"זכר ונקבה ברא אותם. ולהלן הוא אומר 'ויקח אחת מצלעותיו וגו׳' (בראשית ב׳)? מדרש אגדה שבראו שני פרצופים בבריאה ראשונה, ואחר כך חלקו. ופשוטו של מקרא: כאן הודיעך שנבראו שניהם ב[יום] שישי ולא פירש לך כיצד ברייתן [כיצד נבראו]".

(1) הסבירו את הקושי שרש״י פותר בפירושו. (5 נקודות)

(2) הסבירו את שני הפתרונות של רש״י לקושי זה. (10 נקודות)

פתרון

1. (1) הקושי - סתירה בין הפרקים: בפרק א "זכר ונקבה ברא אתם" (א, כז) - שניהם יחד. בפרק ב "ויקח אחת מצלעתיו" (ב, כא) ו"ויבן ה׳ אלהים את הצלע" (ב, כב) - האישה נבנית אחר כך מן האדם.

2. (2) פתרון המדרש: "שבראו שני פרצופים בבריאה ראשונה, ואחר כך חלקו" - פרק א מתאר יצור אחד עם שני פרצופים, ופרק ב את ההפרדה ביניהם.

3. פתרון הפשט: "כאן הודיעך שנבראו שניהם ב[יום] שישי ולא פירש לך כיצד ברייתן" - פרק א אומר רק מתי, ופרק ב מפרט איך. לפי שני הפתרונות אין סתירה.

תשובה

(1) סתירה: בפרק א׳ "זכר ונקבה ברא אותם" - יחד; בפרק ב׳ האישה נבנית אחר כך מצלע האדם. (2) מדרש: נבראו כיצור אחד בעל שני פרצופים ואחר כך הופרדו - פרק א׳ = הבריאה הראשונה, פרק ב׳ = החלוקה. פשט: פרק א׳ מודיע רק ששניהם נבראו ביום השישי, ופרק ב׳ מפרט כיצד נבראו.

3. החטא בגן עדן והגירוש (בראשית ג)

החטא בגן עדן והגירוש

בבראשית ג האדם והאישה אוכלים מן העץ היחיד שנאסר עליהם. בעקבות זה משתנים כל היחסים: בינם לבין אלוהים, ביניהם לבין עצמם, ובינם לבין האדמה. הבגרות שואלת על הפרי, על ההאשמות, על העונשים ועל הגירוש.

במדויק: מבנה: א–ה - הנחש מערער את הציווי ("אף כי אמר אלהים", "לא מות תמתון", "והייתם כאלהים ידעי טוב ורע"); ו–ז - האכילה, ו"וידעו כי עירמם הם"; ח–יג - ההתחבאות, "איכה" וארבע ההאשמות; יד–יט - העונשים לנחש, לאישה ולאדם; כ–כא - "חוה... אם כל חי" ו"כתנות עור"; כב–כד - "הן האדם היה כאחד ממנו" והגירוש. שלושה קשרים נפגעים: האדם והאישה (האשמה, "והוא ימשל בך"), האדם והאל (התחבאות, גירוש), האדם והאדמה ("ארורה האדמה בעבורך"). הדמויות: הנחש - מערער; האישה - בוחנת את העץ ובוחרת; האדם - אוכל ומאשים; ה׳ אלהים - שואל, מעניש ומגרש. הרעיון הגדול: האדם כנזר הבריאה עומד למבחן; אחריות על המעשים.

הפרק בונה על פרק ב: הציווי (ב, יז), "ולא יתבששו" (ב, כה), "עזר כנגדו". בפרק ד העונש של קין קשור שוב לאדמה ולמילה "ארור".

מבנה הפרק: מן הפיתוי ועד הגירוש

חלקפסוקיםמה קורהביטוי מרכזי
הנחש והאישהא–הערעור הציווי"לא מות תמתון" (ד); "והייתם כאלהים ידעי טוב ורע" (ה)
האכילהו–זהאישה בוחנת ואוכלת, ונותנת גם לבעלה"ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם" (ז)
ההתחבאות והחקירהח–יגפחד, שאלות והאשמות"ויאמר לו איכה" (ט); "הנחש השיאני ואכל" (יג)
העונשיםיד–יטנחש, אישה, אדם"ואיבה אשית" (טו); "בעצב תלדי בנים" (טז); "בזעת אפיך תאכל לחם" (יט)
אחרי העונשכ–כאשם לאישה; בגדים"חוה כי הוא היתה אם כל חי" (כ); "כתנות עור" (כא)
הגירושכב–כדשמירה על עץ החיים"וישלחהו ה׳ אלהים מגן עדן" (כג); "את הכרבים" (כד)

הדמויות בפרק ג

דמותמה היא עושהציטוטאפשר לומר
הנחשמגזים בציווי ומכחיש אותו"אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן" (א); "לא מות תמתון" (ד)מערער את הידע של האישה
האישהמתווכחת עם הנחש, בוחנת את העץ ובוחרת"ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" (ו)סקרנות וחשיבה עצמאית; מנגד - עוברת על הציווי ומאשימה: "הנחש השיאני" (יג)
האדםאוכל, מתחבא ומאשים"ותתן גם לאישה עמה ויאכל" (ו); "האשה אשר נתתה עמדי" (יב)לא מקבל אחריות; מנגד - הוא מודה שאכל: "ואכל" (יב)
ה׳ אלהיםשואל, מעניש ומגרש"וישלחהו ה׳ אלהים מגן עדן" (כג)מציב גבול ותוצאה למעשה

מאפייני הפרי האסור

מאיפהמאפייןציטוט
פסוק וטעים ומזין - הנאה גופנית"כי טוב העץ למאכל"
פסוק ויפה ומושך - הנאה אסתטית"וכי תאוה הוא לעינים"
פסוק ומחכים - משיכה שכלית"ונחמד העץ להשכיל"
פסוק ד (לפי הנחש)אינו ממית"לא מות תמתון"
פסוק ה (לפי הנחש)פוקח עיניים ומקנה ידיעת טוב ורע"ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע"
פסוק ז (בפועל)מביא מודעות לעירום ובושה"וידעו כי עירמם הם"

ארבע ההאשמות ושאלת האחריות

מי מאשיםאת מיציטוט
ה׳את האדם"המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת" (יא)
האדםאת האישה"הוא נתנה לי מן העץ" (יב)
האדםאת ה׳"האשה אשר נתתה עמדי" (יב)
האישהאת הנחש"הנחש השיאני ואכל" (יג)

י׳ רובן: "הסירוב להכיר באחריות למעשיהם הוא שהחמיר את עונשם... ושמעשי האדם הם המעצבים את עתידו". האישה נתנה לבעלה - ועתה "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" (טז); האדם "שמעת לקול אשתך ותאכל" - ועתה "בעצבון תאכלנה" (יז) ו"בזעת אפיך תאכל לחם" (יט).

שלושה קשרים שנפגעו

הקשרראיהמה נפגע
האדם והאישה"האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל" (יב); "והוא ימשל בך" (טז)השותפות הופכת להאשמה ולשליטה
האדם והאל"ויתחבא האדם ואשתו מפני ה׳ אלהים" (ח); "ואירא כי עירם אנכי ואחבא" (י)פחד והסתתרות במקום קרבה; ובסוף - גירוש
האדם והאדמה"ארורה האדמה בעבורך" (יז); "וקוץ ודרדר תצמיח לך" (יח)הפרנסה כרוכה בעמל ובצער; "עד שובך אל האדמה" (יט) - המוות

העונשים: המעשה והתוצאה

מימה עשההעונש
הנחשפיתה את האישה"ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה" (טו)
האישהאכלה ונתנה לבעלה"בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" (טז)
האדםשמע לקול אשתו ואכל"ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה" (יז); "ואל עפר תשוב" (יט)
האדם והאישהאכלו מעץ הדעתגירוש מן הגן, הרחק מעץ החיים (כג–כד)

בתשובות בבגרות מתארים את הקשר בין המעשה לעונש כמידה כנגד מידה: העונש תואם את המעשה.

מהו הדעת: אבן עזרא, רמב"ן וגרוסמן

פרשןמהו הידע שבא מן העץביסוס בפסוק ז
אבן עזרא"והוא יוליד תאוות המשגל (ההזדווגות), על כן כיסה האדם ואשתו ערוותם" - התעוררות התשוקה"ויעשו להם חגרת" - כיסוי של המותניים בלבד
רמב"ן"היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו" - "'הדעת' יאמר בלשוננו על הרצון""ויתפרו עלה תאנה" - מעשה ראשון של רצון ובחירה

י׳ גרוסמן: האכילה היא כמו מרד של "ילדים מתבגרים" - מעבר "מתמימות הילדות אל הבגרות" בשלוש נקודות מבט: בין אדם לאל (אכלו מן האסור והתחבאו), בין אדם לזולתו ("בשר אחד" ו"לא יתבששו" לפני, כיסוי והאשמה אחרי), ובין אדם לעצמו ("וידעו כי עירמם הם").

האנשה, הגירוש והקללה כברכה

מאפיינים אנושיים לאל (האנשה): "מתהלך בגן לרוח היום" (ח) - הליכה כאדם; "ויאמר לו איכה" (ט) - שאלה כמו של מי שאינו יודע; "הן האדם היה כאחד ממנו... ועתה פן ישלח ידו" (כב) - שיקול וחשש.

רש"י לפסוק ח: "שמעו את קול הקדוש ברוך הוא שהיה מתהלך בגן" - הקול הוא שמתהלך, לא האל. ביסוס: "את קלך שמעתי בגן" (י) - האדם שמע קול ולא ראה דמות.

שתי סיבות לגירוש (כב–כד): האדם "היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" - חצה את הגבול בין האדם לאל; "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם" - למנוע חיי נצח. אפשר גם: "לעבד את האדמה אשר לקח משם" (כג).

ש׳ שפרה: "הקללה האלוהית היא שיצרה את הברכה האנושית" - העונשים העניקו לאדם ולחוה "את מהותם האנושית". אפשר להסכים: "בזעת אפיך תאכל לחם" (יט) - לחם הוא תוצר של עבודה; "חוה כי הוא היתה אם כל חי" (כ). אפשר לא להסכים: הכתוב מתאר קללה ואובדן - "ארורה", "בעצב", מוות.

"ויבן" ו"בינה"; השם חוה

מסכת נידה: "'ויבן ה׳ אלהים את הצלע' מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה באישה יותר מבאיש". בפרק ג האישה היא הדמות החושבת: היא מתקנת את דברי הנחש (ב–ג), בוחנת את העץ - "טוב העץ למאכל... ונחמד העץ להשכיל" (ו) - ובוחרת. לפי קריאה זו, האיש לעומתה: "ותתן גם לאישה עמה ויאכל" (ו) - אוכל בלי לשאול.

השם "חוה" (כ) והעונש (טז): "בעצב תלדי בנים" - היא תלד בכאב; השם "חוה כי הוא היתה אם כל חי" מתמקד בצד החיובי של אותו גורל: החיים יימשכו דרכה, אף שהאדם נגזר למות (יט). מתן השם מתקשר גם ל"והוא ימשל בך" (טז) - האדם קורא לה שם, כמו לבעלי החיים.

שים לב

דוח התובנות של קיץ תשפ"ב על השאלה על גן עדן בשאלון 1262: "נראה כי היה קושי בהבנת הביטוי מאפיינים אנושיים". הכוונה לתיאור של האל כמו אדם: הולך ("מתהלך בגן"), שואל ("איכה"), חושש ("פן ישלח ידו").

שים לב

כשהשאלה אומרת "על פי פסוק ו׳, הסבירו שלושה מאפיינים", שלושת המאפיינים באים מפסוק ו בלבד: "טוב העץ למאכל", "תאוה הוא לעינים", "ונחמד העץ להשכיל". את "לא מות תמתון" ואת "ונפקחו עיניכם" שומרים לתת-הסעיף על פסוקים ד–ה.

דוגמה א - החשש של האל ופירוש רש"י לפסוק כב

קראו בראשית, פרק ג׳.

קראו פסוקים כ״ב–כ״ד.

יש הטוענים כי על פי פסוקים אלה ההתנהגות של האדם מעוררת באל חשש.

(1) הסבירו שני פרטים בפסוקים אלה שעשויים לבסס טענה זו. (8 נקודות)

(2) קראו את פירוש רש״י לפסוק כ״ב.

"היה כאחד ממנו. הרי הוא יחיד ב[עולמות] תחתונים כמו שאני יחיד ב[עולמות] עליונים; ומה היא יחידותו? לדעת טוב ורע, מה שאין כן בבהמה וחיה.

ועתה פן ישלח ידו [ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם] - ומשיחיה לעולם הרי הוא קרוב להטעות [את] הבריות אחריו, ולומר אף הוא אלוה [כאלוהים]".

האם פירוש רש״י תומך בטענה שההתנהגות של האדם מעוררת באלוהים חשש או אינו תומך בטענה זו?

נמקו ובססו את תשובתכם על פירוש רש״י. (7 נקודות)

פתרון

1. (1) פרט ראשון: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" (כב) - האדם התקרב למעמד האל.

2. פרט שני: "ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם" (כב) - המילה "פן" מבטאת חשש מחיי נצח. אפשר גם: הכרובים ולהט החרב "לשמר את דרך עץ החיים" (כד), או "ויגרש" (כד).

3. (2) עמדה - אינו תומך: לפי רש"י "כאחד ממנו" פירושו שהאדם "יחיד ב[עולמות] תחתונים" כמו שה׳ יחיד בעליונים - לא מתחרה לאל.

4. החשש לפי רש"י: לא לאל עצמו אלא לבריות - שאדם שיחיה לעולם יטעה אותן "ולומר אף הוא אלוה". אפשר גם לענות "תומך חלקית": יש דאגה, אבל לאמונת הבריות.

תשובה

(1) שניים מאלה: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" - האדם התקרב למעמד האל; "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים... וחי לעלם" - "פן" מבטא חשש מפני חיי נצח; הכרובים ולהט החרב "לשמר את דרך עץ החיים" - שמירה מפני איום; "ויגרש" - פעולה נמרצת של הרחקה. (2) אינו תומך: לפי רש"י "כאחד ממנו" פירושו יחיד בתחתונים כמו שה׳ יחיד בעליונים - לא מתחרה לאל; והחשש בפסוק אינו לאל עצמו אלא לבריות - שאדם בן אלמוות יטעה אותן לחשוב שהוא אלוה. (אפשר גם: תומך חלקית - יש דאגה, אך היא לאמונת הבריות ולא לאל עצמו.)

דוגמה ב - ארבע ההאשמות ועיצוב העתיד

קראו בראשית, פרק ג׳.

(1) קראו פסוקים ט׳–י״ג.

בפסוקים אלה מובאות ארבע האשמות.

ציינו מה הן ההאשמות האלה, ומי מאשים את מי בכל האשמה. (8 נקודות)

(2) קראו פסוקים י״ד–כ״ד וגם את דברי י׳ רובן שלפניכם.

"הסירוב להכיר באחריות למעשיהם הוא שהחמיר את עונשם... מעונשם אנו למדים כי לחטא יש מחיר, ושמעשי האדם הם המעצבים את עתידו".

(י׳ רובן, נטילת אחריות – פרשת בראשית, מתוך אתר "ערכים" arachim.org.il)

י׳ רובן טוען בדבריו כי מעשי האדם מעצבים את עתידו.

על פי פסוקים י״ד–כ״ד, הסבירו כיצד מעשי האדם ומעשי האישה עיצבו את עתידם אחרי הגירוש מגן עדן. (7 נקודות)

פתרון

1. (1) ה׳ מאשים את האדם: "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת" (יא).

2. האדם מאשים את האישה: "הוא נתנה לי מן העץ" (יב).

3. האדם מאשים את ה׳: "האשה אשר נתתה עמדי" (יב).

4. האישה מאשימה את הנחש: "הנחש השיאני ואכל" (יג).

5. (2) האישה: פיתתה את בעלה ונתנה לו - ועתה "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" ו"בעצב תלדי בנים" (טז).

6. האדם: "שמעת לקול אשתך ותאכל" - ועתה "ארורה האדמה בעבורך" (יז), "בזעת אפיך תאכל לחם" ו"ואל עפר תשוב" (יט). שניהם גורשו "לעבד את האדמה" (כג). העונש תואם את המעשה, וההאשמות זה על זה החמירו אותו.

תשובה

(1) ה׳ מאשים את האדם שאכל מן העץ שנצטווה עליו (פס׳ יא); האדם מאשים את האישה - "הוא נתנה לי" (יב); האדם מאשים את ה׳ - "האשה אשר נתתה עמדי" (יב); האישה מאשימה את הנחש - "הנחש השיאני" (יג). (2) האישה פיתתה את בעלה ונתנה לו - ועתה היא תלויה בו והוא ימשול בה, ותלד בעצב; האדם שמע לקול אשתו ואכל - ועתה יאכל בעצבון ובזיעת אפיו מאדמה ארורה, וישוב לעפר; שניהם גורשו מן הגן, הרחק מעץ החיים, לעבוד את האדמה. העונש תואם את המעשה (מידה כנגד מידה), והטלת האשמה זה על זה החמירה אותו.

4. קין והבל (בראשית ד)

קין והבל

בבראשית ד, הדור הראשון שנולד בעולם, אח רוצח את אחיו. אחרי הרצח הכתוב מספר על צאצאי קין, שבונים עיר וממציאים כלים - ועל למך, שמתפאר בהריגה. הבגרות שואלת על המנחות, על האזהרה לקין, על העונש ועל התרבות שהתפתחה.

במדויק: מבנה: א–ב - הלידות: "קניתי איש את ה׳", "רעה צאן" ו"עבד אדמה"; ג–ה - המנחות; ו–ז - האזהרה: "הלוא אם תיטיב שאת"; ח - הרצח "בהיותם בשדה"; ט–טז - "השמר אחי אנכי", העונש, "גדול עוני מנשא" והאות; יז–כד - תולדות קין ושירת למך; כה–כו - שת, אנוש ו"אז הוחל לקרא בשם ה׳". העונש הוא מידה כנגד מידה דרך האדמה: "ארור אתה מן האדמה", "לא תסף תת כחה לך", "נע ונד". הדמויות: קין - מביא "מפרי האדמה", כועס, רוצח ומתחמק; הבל - מביא "מבכרות צאנו ומחלבהן"; ה׳ - שועה, מזהיר, חוקר, מעניש ומגן; למך - מתפאר ומאיים. הרעיון הגדול: "התפתחות הציוויליזציה משקפת הדרדרות מבחינה מוסרית"; חופש הבחירה.

העונש לקין מזכיר את העונש לאדם בבראשית ג ("ארור", האדמה). שאלת עונש המוות לרוצח חוזרת בבראשית ט: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך".

מבנה הפרק: מן המנחה ועד שת

חלקפסוקיםמה קורהביטוי מרכזי
הלידותא–בקין והבל ועיסוקיהם"קניתי איש את ה׳" (א); "ויהי הבל רעה צאן וקין היה עבד אדמה" (ב)
המנחותג–הה׳ שועה להבל ולא לקין"וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו" (ד)
האזהרהו–זה׳ פונה לקין"לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו" (ז)
הרצחחבשדה"ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו"
החקירה והעונשט–טזקין מתחמק, נענש ומקבל אות"השמר אחי אנכי" (ט); "נע ונד תהיה בארץ" (יב); "גדול עוני מנשא" (יג)
תולדות קיןיז–כדעיר, מקנה, נגינה, מתכת; למך"ויהי בנה עיר" (יז); "כי איש הרגתי לפצעי" (כג)
שת ואנושכה–כובן אחר תחת הבל"אז הוחל לקרא בשם ה׳" (כו)

קין: ההתנהגות כלפי ה׳, כלפי הבל וכלפי האדמה

כלפימה קין עושהציטוט
ה׳לא עונה לאזהרה; משקר ומתחצף"לא ידעתי השמר אחי אנכי" (ט)
הבלרוצח את אחיו ומתנער מאחריות לו"ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (ח)
האדמהממלא אותה בדם"קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה" (י); "אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך" (יא)

המנחות: למה נדחתה מנחת קין

מנחהציטוטמה זה יכול לרמוז
קין"ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה׳" (ג)סתם "מפרי האדמה" - לא ביכורים ולא המובחר; "מקץ ימים" - באיחור
הבל"והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן" (ד)הראשון והמובחר

יש הטוענים שה׳ התעלם ממנחת קין כדי להעמידו בניסיון. ביסוס מפסוק ז: ה׳ מציב בחירה - אם תיטיב, "שאת"; החטא אורב "לפתח", אבל "ואתה תמשל בו". השאלה היא אם קין יתגבר על הכעס והקנאה.

פסוק ז: הצעה או איום

"הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו" (ז)

קריאהפירוש
הצעהאם תיטיב - "שאת": פניך יינשאו (מול "ולמה נפלו פניך", ו) ותתקבל; החטא אורב, אבל "ואתה תמשל בו" - בידך להתגבר
איוםאם לא תיטיב - "לפתח חטאת רבץ": החטא כמו חיה הרובצת בפתח, "ואליך תשוקתו" - הוא רוצה לתפוס אותך

למה דו-משמעות? הדו-משמעות משאירה את הבחירה בידי קין: ה׳ גם מעודד וגם מזהיר, כדי לעורר אותו לשלוט ביצרו.

בשאלה אחרת על אותו פסוק נשאל על שלושה עניינים: בחירה חופשית ("אם תיטיב... ואם לא תיטיב"), אזהרה ("לפתח חטאת רבץ") והמלצה ("ואתה תמשל בו").

העונש: מידה כנגד מידה, והאם התממש

החטאהעונשציטוט
האדמה ספגה את דם הבלהקללה באה מן האדמה"ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך" (יא)
קין "עבד אדמה" (ב) השקה אותה בדםהאדמה לא תיתן לו את כוחה"לא תסף תת כחה לך" (יב)
עקר את אחיו מן העולםייעקר ממקומו"נע ונד תהיה בארץ" (יב)

א"ב יהושע: "הרוצח לא נענש בעונש חמור על הרצח שביצע, אלא גם שהעונש החמור פחות שנקבע לו... לא התקיים". ביסוס לדבריו: אין עונש מוות (יא–יב); "וישם ה׳ לקין אות לבלתי הכות אתו" (טו); "וישב בארץ נוד" (טז) - יושב ולא נודד; "ויהי בנה עיר" (יז). אפשר לא להסכים: העונש חמור בעיני קין עצמו - "גדול עוני מנשא" (יג), "ומפניך אסתר" (יד).

"גדול עוני מנשא": תלונה או הודאה

טענהפירוש "עוני"ביסוס
תלונה על חומרת העונשעוון = עונש: העונש כבד מכדי לשאתבהמשך קין מפרט רק את העונש: "הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה... והייתי נע ונד בארץ והיה כל מצאי יהרגני" (יד); ה׳ נענה ומגן עליו (טו)
הודאה בחטאעוון = חטא; "נשא עוון" = סלח: חטאי גדול מכדי שיימחלמהפך לעומת "לא ידעתי השמר אחי אנכי" (ט); "ומפניך אסתר" (יד)

תולדות קין ושת: קדמה והידרדרות

ענייןציטוטמה זה מראה
התפתחות: עיר"ויהי בנה עיר" (יז)יישוב קבע
התפתחות: מקנה"הוא היה אבי ישב אהל ומקנה" (כ)רעייה
התפתחות: נגינה"הוא היה אבי כל תפש כנור ועוגב" (כא)אמנות
התפתחות: מתכת"לטש כל חרש נחשת וברזל" (כב)כלים
הידרדרות: שתי נשים"ויקח לו למך שתי נשים" (יט)-
הידרדרות: נקמה והתפארות"כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי" (כג); "כי שבעתים יקם קין ולמך שבעים ושבעה" (כד)הורג על פצע ומבטיח נקמה גדולה
שושלת שת"אז הוחל לקרא בשם ה׳" (כו)בשושלת קין ה׳ לא נזכר אחרי "ויצא קין מלפני ה׳" (טז) - קדמה חומרית בלי קשר לאלוהים

מדרש השם: קין - "קניתי איש את ה׳" (א): חוה רואה את עצמה שותפה לה׳; שת - "כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין" (כה): אלוהים הוא הנותן, והיא מקבלת - ענווה והכרה באובדן.

שני פרשנים: מלבי"ם (כג–כד) - האיום של למך מופנה נגד נשותיו: "כי אין משפט נגדי בארץ... ולכן אתן נשי למך, גורו [פחדו] מפני חרב". רמב"ן (יג) - "גדול עוני" הוא וידוי: "אמר אמת כי עווני גדול מלסלוח וצדיק אתה ה׳ וישר משפטיך" - לפי פירושו חל שינוי בקין אחרי גזר הדין.

השוואה: העונש של קין והעונש של האדם

נושאהאדם (ג, יז–יט)קין (ד, יא–יב)
הקללה"ארורה האדמה בעבורך" - על האדמה"ארור אתה מן האדמה" - על קין עצמו
האדמה"וקוץ ודרדר תצמיח לך" - יבול בעמל"לא תסף תת כחה לך" - בלי יבול
המקוםאוכל לחם מאדמתו, "בזעת אפיך""נע ונד תהיה בארץ" - בלי מקום

דמיון: שני העונשים קשורים לאדמה ולעבודתה, ושניהם בלשון "ארור". מה חמור יותר? אפשר לטעון שעונש קין חמור יותר (הקללה עליו עצמו, אין יבול, נדודים). אפשר לטעון שעונש האדם חמור יותר - מוות: "ואל עפר תשוב".

למה קין לא נענש במוות: האישה מתקוע

בשמואל ב יד, ה–ז האישה החכמה מתקוע מספרת לדוד על שני אחים שרבו בשדה, "ואין מציל ביניהם", ואחד הרג את השני. המשפחה דורשת להמית את ההורג - אבל כך תכבה "גחלתי", ולא יישאר לבעלה "שם ושארית". גם אצל קין: הרצח היה "בהיותם בשדה" (ד, ח), ואחרי מות הבל קין הוא הבן שנשאר לאדם ולחוה. המתתו הייתה מכרתת את המשפחה ומוסיפה שכול על שכול.

שים לב

דוח התובנות של חורף תשפ"א על השאלה על קין והבל: "בסעיף א׳ התלמיד היה צריך להציג פרשנות שלמד על דחיית המנחה של קין... נדרשת כאן הרחבה מעבר למידע העולה מהפסוקים הנתונים". הפסוקים לא אומרים במפורש למה נדחתה המנחה, ולכן צריך להכיר את הפירושים: "מפרי האדמה" מול "מבכרות צאנו ומחלבהן", ו"מקץ ימים".

שים לב

באותו דוח, על ההשוואה בין העונש של קין לעונש של האדם: "בסעיף ג שנדרשה בו השוואה, מיומנות מסדר חשיבה גבוה, כאן היה מעט קושי וההישגים היו בינוניים". השוו באותו עניין: על מי חלה הקללה, מה האדמה נותנת, איפה גרים.

שים לב

אל תבלבלו בין שתי הקללות: לאדם נאמר "ארורה האדמה בעבורך" (ג, יז) - הקללה על האדמה; לקין נאמר "ארור אתה מן האדמה" (ד, יא) - הקללה עליו עצמו.

דוגמה א - "גדול עוני מנשא": עונש או חטא

קראו בראשית, פרק ד׳, פסוקים א׳–ט״ז.

(1) קראו פסוק י״ג.

יש המפרשים את המילה "עֲוֹנִי" מלשון עונש, ויש המפרשים מלשון חטא.

הסבירו את דברי קין לה׳ על פי כל אחד מן הפירושים האלה. (10 נקודות)

(2) קראו פסוק י״ד.

לדעתכם, איזה פירוש מן הפירושים הולם יותר את הנאמר בפסוק י״ד? הסבירו את דבריכם ובססו אותם על הכתוב. (5 נקודות)

פתרון

1. (1) עוון = עונש: "גדול עוני מנשא" (יג) - העונש שהטלת עליי ("ארור אתה מן האדמה", "נע ונד") כבד מכדי שאוכל לשאת אותו. קין מתלונן על חומרת העונש.

2. עוון = חטא: "נשא עוון" פירושו סלח - החטא שלי גדול מכדי שיימחל. קין מודה בחטאו ומביע חרטה.

3. (2) עמדה - פירוש העונש הולם יותר: בפסוק יד קין ממשיך ומפרט את מרכיבי העונש - "הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה... והייתי נע ונד בארץ" - ואת הפחד "והיה כל מצאי יהרגני".

4. מה חסר: הוא לא מזכיר את הבל ואת הרצח. ה׳ גם מגיב בהגנה - "וישם ה׳ לקין אות" (טו).

תשובה

(1) עונש: "גדול עוני מנשא" - העונש שהטלת עליי (ארור מן האדמה, נע ונד) כבד מכדי שאוכל לשאת אותו; קין מתלונן על חומרת העונש. חטא: "גדול עוני מנשא" - החטא שלי גדול מכדי שיימחל ("נשא עוון" = סלח); קין מודה בחטאו ומביע חרטה. (2) פירוש העונש הולם יותר: בפסוק י"ד קין ממשיך ומפרט את מרכיבי העונש ("גרשת אתי היום מעל פני האדמה... והייתי נע ונד בארץ") ואת פחדו "והיה כל מצאי יהרגני", ואינו מזכיר את הבל או את מעשהו; ה׳ גם מגיב בהקלה ובהגנה (ט"ו).

דוגמה ב - בחירה, אזהרה והמלצה בפסוק ז

קראו בראשית, פרק ד׳, פסוקים א׳–י״ז.

בפסוק ז׳ באים לידי ביטוי עקרון הבחירה החופשית, אזהרה והמלצה על דרך החיים הרצויה.

בחרו בשתיים מן האפשרויות האלה המודגשות בקו, והסבירו כיצד כל אחת מהן באה לידי ביטוי בפסוק ז׳.

פתרון

1. קוראים את הפסוק: "הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו" (ז).

2. בחירה חופשית: "אם תיטיב... ואם לא תיטיב" - שתי אפשרויות פתוחות לפני קין, וההכרעה בידו.

3. אזהרה: "לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו" - החטא אורב כמו חיה בפתח ורוצה לשלוט בו.

4. המלצה: "ואתה תמשל בו" - עליו לשלוט ביצרו ולא להיכנע לו, והוא יכול לעשות זאת. בתשובה בוחרים שתיים מן השלוש.

תשובה

בחירה חופשית: "הלוא אם תיטיב... ואם לא תיטיב" - שתי אפשרויות פתוחות לפני קין, וההכרעה בידו. אזהרה: "לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו" - החטא אורב כחיה בפתח ומשתוקק לשלוט בו. המלצה: "ואתה תמשל בו" - עליו (והוא יכול) לשלוט ביצרו ולא להיכנע לו. (כל שתיים מן השלוש.)

5. הברית עם נח אחרי המבול (בראשית ט)

הברית עם נח אחרי המבול

אחרי המבול אלוהים פונה שוב לבני האדם: מברך אותם, מתיר להם לאכול בשר, אוסר לשפוך דם, ומבטיח שלא יהיה עוד מבול. הבגרות שואלת על ערך חיי האדם, על ההבדלים מן הברכה לאדם בפרק א, על ברית הקשת ועל חטא חם.

במדויק: מבנה: ט, א–ז - ברכה ("פרו ורבו ומלאו את הארץ"), היתר הבשר, איסור הדם ואיסור שפיכות דמים, ובמסגרת "פרו ורבו" (פסוקים א ו-ז); ח–יז - ברית הקשת: "ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ"; יח–כט - נח והכרם, חטא חם, ברכת שם ויפת וקללת כנען. הדמויות: אלוהים - מברך, מתיר, אוסר וכורת ברית; נח ובניו - שותפים לברית; חם - רואה ומגיד; שם ויפת - מכסים. הרעיון הגדול: קדושת החיים - "כי בצלם אלהים עשה את האדם"; ודיסהרמוניה: "ומוראכם וחתכם".

הברכה חוזרת על בראשית א, כח, אבל עם שינויים: בשר במקום צומח בלבד, "מורא" במקום "ורדו". בבראשית ד ה׳ עצמו שפט את קין ואף הגן עליו (ד, טו); בפרק ט העונש לרוצח נמסר לבני האדם: "באדם דמו ישפך" (ראו "מצוות דינים" בשיעור הזה).

מבנה הפרק

חלקפסוקיםמה קורהביטוי מרכזי
ברכהאפריון ויישוב הארץ"פרו ורבו ומלאו את הארץ"
עליונות והיתרב–גפחד החיות; היתר בשר"ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" (ב); "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה" (ג)
איסוריםד–ואיסור הדם; איסור שפיכות דמים"אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (ד); "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" (ו)
סיום המסגרתזחזרה על הברכה"ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה"
ברית הקשתח–יזהבטחה ואות"ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ" (יא); "את קשתי נתתי בענן" (יג)
נח והכרםיח–כטשכרות נח, חטא חם, ברכה וקללה"וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ" (כב); "ארור כנען" (כה)

ברכה, היתר ושני איסורים

ענייןציטוטהסבר
ברכה"פרו ורבו ומלאו את הארץ" (א)פריון ויישוב הארץ מחדש
היתר"כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל" (ג)בשר - לעומת צומח בלבד בפרק א
איסור הדם"אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (ד)הדם מסמל את החיים
איסור שפיכות דמים"ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש" (ה); "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" (ו)חיי אדם נתבעים מכל פוגע
הנימוק"כי בצלם אלהים עשה את האדם" (ו)לאדם ערך מיוחד
האכיפה"אדרש" (ה); "באדם דמו ישפך" (ו)ה׳ דורש את הדם, ובני האדם מענישים את הרוצח

אפשר לטעון שהיתר הבשר אינו עולה בקנה אחד עם קדושת החיים (הותר להמית "רמש אשר הוא חי"), ואפשר לטעון שכן - ההיתר מוגבל מיד באיסור הדם, ויש מדרג בין חיי אדם לחיי בעל חיים.

ערך חיי האדם והמסגרת "פרו ורבו"

שלוש ראיות מפסוקים ה–ו לערך חיי האדם:

•אלוהים עצמו דורש את דם האדם - גם "מיד כל חיה", גם "מיד איש אחיו" (ה).

•עונש מוות לרוצח: "באדם דמו ישפך" (ו).

•הנימוק: "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (ו).

המסגרת: "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (א) ו"ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה" (ז) - אלוהים רוצה בריבוי החיים אחרי המבול. רצח הוא ההפך מן הברכה, ולכן המסגרת מבליטה את ערך החיים שבאמצע.

מצוות דינים והשאלה על הידרדרות מוסרית

"מצוות דינים" (אחת משבע מצוות בני נח, על פי דברי חז"ל): הרמז - "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" (ו). העונש יבוצע "באדם", בידי בני אדם, ולכן צריך גוף שיברר ויפסוק. המקרה שיובא למשפט: רצח. אפשר לטעון שהמצווה מרחיבה את סמכויות בני האדם (קודם ה׳ עצמו שפט את קין ואף הגן עליו, ד, טו), ואפשר לטעון שהיא מצמצמת - משפט שם גבול לנקמה פרטית.

הידרדרות מוסרית? בפרק א הותר רק צומח (א, כט), ובפרק ט גם בשר. אפשר לראות בזה ויתור לאדם אחרי "ותמלא הארץ חמס" (ו, יא), כשהיחס לחיות הוא "ומוראכם וחתכם"; ואפשר לראות בזה סדר מוסרי חדש, עם איסור הדם ואיסור הרצח.

ברית הקשת

ענייןציטוטהסבר
צד אלוהים"ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ" (יא)אלוהים מבטיח, ויזכור את בריתו כשיראה את הקשת (טו–טז)
צד בני האדם"ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה" (ז)להמשיך את החיים ולמלא את הארץ
עליונות האדם"ומוראכם וחתכם... בידכם נתנו" (ב)החיות מסורות בידו
שוויון עם בעלי החיים"ואת כל נפש החיה אשר אתכם" (י); "ביני וביניכם ובין כל נפש חיה" (יב)גם בעלי החיים שותפים לברית

י׳ לורברבוים - שני תפקידים לקשת: טקסי-סמלי - "חיזיון חגיגי ומרהיב, המסמל שלום עולמי ופיוס": "זאת אות הברית" (יב), "והיתה לאות ברית" (יג); מעשי - "כלי לשליטה בזעמו ביום עברה": "וזכרתי את בריתי... ולא יהיה עוד המים למבול" (טו), "וראיתיה לזכר ברית עולם" (טז).

רד"ק: "וזכרתי"

ההבטחה והאות: לא יהיה עוד מבול (יא). הקשת נראית בענן, דווקא בזמן גשם ("והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן", יד), ומזכירה שהגשם לא יהפוך למבול.

הקושי: "וזכרתי את בריתי" (טו), "וראיתיה לזכר ברית עולם" (טז) - משמע שאלוהים זקוק לתזכורת ועלול לשכוח.

רד"ק: "דיברה תורה בלשון בני אדם כי אין שכחה לפני כיסא כבודו... הכול הוא דרך משל".

השוואה: הברכה לנח והברכה לאדם

נושאבראשית א, כח–לבראשית ט, א–ג
פריון (דמיון)"פרו ורבו ומלאו את הארץ" (כח)"פרו ורבו ומלאו את הארץ" (א)
מעמד מעל בעלי החיים (דמיון)"ורדו בדגת הים ובעוף השמים" (כח)"על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים... ובכל דגי הים" (ב)
המזון (הבדל)"נתתי לכם את כל עשב... לכם יהיה לאכלה" (כט)"כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה" (ג)
היחס (הבדל)"וכבשה ורדו" - שלטון"ומוראכם וחתכם" - פחד

י׳ גרוסמן - הסיבה להבדל: "האדם הראשון ניצב בעולם כנציגו של האל וייעודו היה למלוך", ולכן "אינו יכול לאכול את 'נתיניו'". אחרי המבול "התברר שהאדם אינו בשל למלוך" - ניטל ממנו כתר המלכות; הוא בראש שרשרת המזון, "אך אין זה אלא מורא".

חטא חם ושתיית יין

שד"ל (לפסוק כב): "זה היה חטאו, שלא כיסהו, אבל הגיד לאחיו דרך לעג". לפי הפירוש החטא אינו בראייה אלא בכך שלא כיסה את אביו וסיפר בלעג: "ויגד לשני אחיו בחוץ" (כב). שם ויפת עשו ההפך: "ויכסו את ערות אביהם" (כג). בבגרות שואלים אם החטא מזכיר "שיימינג" (ביוש פומבי) - עמדה מנומקת.

כתובברכה או סכנהציטוט
בראשית טסכנה: אובדן שליטה וכבוד"וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה" (ט, כא)
בראשית יטסכנה: היין מנטרל את המודעות"ותשקין את אביהן יין... ולא ידע בשכבה ובקומה" (יט, לג)
תהלים קדברכה: שמחה"ויין ישמח לבב אנוש" (קד, טו)
שים לב

סיפור המבול עצמו, בראשית ו (ה–כב), נמצא ברשימת הפרקים שלא נלמדים במיקוד. מזכירים אותו רק כרקע - למשל "ותמלא הארץ חמס" (ו, יא) כשהשאלה מבקשת אותו.

שים לב

בשאלון לעולים (1252) בחורף תשפ"ה, על בראשית ט, דוח התובנות כתב: "הדרישה הייתה לתת דוגמאות לערך האדם מתוך פסוקים נתונים. היה קושי בהמשגה זו". כשהשאלה מבקשת "ערך חיי האדם" או "קדושת החיים", חפשו בפסוקים ה–ו: "אדרש", "באדם דמו ישפך", "כי בצלם אלהים".

שים לב

בפסוקים ד–ו יש שני איסורים שונים: איסור אכילת הדם של בעל חיים ("אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו", ד), ואיסור שפיכת דם האדם ("שפך דם האדם", ו). כשהשאלה מבקשת שני איסורים, מביאים את שניהם.

דוגמה - הברכה לנח מול הברכה לאדם, לפי גרוסמן

קראו בראשית, פרק ט׳, פסוקים א׳–י״ז.

קראו פסוקים א׳–ג׳ וגם בראשית, פרק א׳, פסוקים כ״ח–ל׳.

(1) ציינו שתי נקודות דמיון ונקודת שוני אחת בין הברכה שניתנה לנֹח ולבניו בפרק ט׳ ובין הברכה שניתנה לאדם בפרק א׳. בססו את דבריכם על שני הכתובים. (7 נקודות)

(2) קראו גם את דברי י׳ גרוסמן שלפניכם.

"האדם הראשון ניצב בעולם כנציגו של האל וייעודו היה למלוך ולשלוט בעולם. במצב זה ברור שהוא אינו יכול לאכול את 'נתיניו'. אדרבה, תפקידו לדאוג לסדר שבעולם ולהרמוניה שצריכה לשרור בין כל החיות. אולם לאחר המבול ניטל מהאדם כתר מלכות; התברר שהאדם אינו בשל למלוך בעולמו של האלוהים. הוא אומנם מצוי בראש שרשרת המזון, והחיות כולן עתידות לפחד ממנו; הוא ראש וראשון להן בתחכומו וביכולתו לגבור עליהן, אך אין זה אלא מורא [פחד]; אין מדובר במלכות של ממש".

(גרוסמן, י׳, בראשית – סיפורן של התחלות. הוצאת מכללת הרצוג – תבונות, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2017, עמ׳ 193)

על פי דברי גרוסמן, הסבירו את הסיבה לשוני שציינתם בתת־סעיף ב (1). (8 נקודות)

פתרון

1. (1) דמיון ראשון - פריון: "פרו ורבו ומלאו את הארץ" בשני הכתובים (א, כח; ט, א).

2. דמיון שני - מעמד מעל בעלי החיים: "ורדו בדגת הים ובעוף השמים" (א, כח) מול "על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים... ובכל דגי הים" (ט, ב).

3. שוני - המזון: בפרק א "נתתי לכם את כל עשב... לכם יהיה לאכלה" (א, כט), ובפרק ט "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה" (ט, ג).

4. (2) לפי גרוסמן: בפרק א האדם הוא נציג האל ומלך העולם, ומלך "אינו יכול לאכול את 'נתיניו'" - תפקידו לשמור על ההרמוניה, ולכן מזונו מן הצומח.

5. אחרי המבול: "התברר שהאדם אינו בשל למלוך" - ניטל ממנו כתר המלכות. הוא נשאר בראש שרשרת המזון ומותר לו לאכול בעלי חיים, ויחסו אליהם הוא "מורא" ולא מלכות.

תשובה

(1) דמיון: (א) ברכת פריון וריבוי - "פרו ורבו ומלאו את הארץ" בשני הכתובים (ט, א; א, כח). (ב) מעמד האדם מעל בעלי החיים בים, באוויר וביבשה - "ורדו בדגת הים ובעוף השמים" (א, כח) מול "על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים... ובכל דגי הים" (ט, ב). שוני: בפרק א׳ האדם מקבל רק צומח למאכל ("נתתי לכם את כל עשב... לכם יהיה לאכלה", א, כט), ובפרק ט׳ מותר לו גם בשר ("כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה", ט, ג). אפשר גם: בפרק א׳ "וכבשה ורדו" - שלטון; בפרק ט׳ "ומוראכם וחתכם" - פחד. (2) לפי גרוסמן, האדם בפרק א׳ הוא נציג האל ומלך העולם, ומלך אינו אוכל את "נתיניו" - תפקידו לשמור על ההרמוניה; לכן מזונו צמחוני. המבול הוכיח שהאדם "אינו בשל למלוך", ולכן ניטל ממנו כתר המלכות: הוא נשאר בראש שרשרת המזון ומותר לו לאכול בעלי חיים, ויחסו אליהם הוא מורא ולא מלכות.

6. מגדל בבל (בראשית יא)

מגדל בבל

בבראשית יא כל בני האדם מדברים שפה אחת. הם מחליטים לבנות עיר ומגדל "וראשו בשמים", וה׳ מבלבל את שפתם ומפיץ אותם על פני כל הארץ. זה הסיפור האחרון בסיפורי הראשית, והבגרות שואלת עליו כמעט בכל מועד.

במדויק: מבנה: א–ב - "שפה אחת ודברים אחדים"; ג–ד - התוכנית: "הבה נלבנה לבנים", "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ"; ה–ז - "וירד ה׳ לראת", "הן עם אחד ושפה אחת לכלם", "הבה נרדה ונבלה שם שפתם"; ח–ט - "ויפץ ה׳ אתם משם", "ויחדלו לבנת העיר", "על כן קרא שמה בבל". הדמויות: בני האדם - חוששים להתפזר ("פן נפוץ") ורוצים שם; ה׳ - חושש מכוחם המאוחד ("לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"), בולל ומפיץ. הרעיון הגדול: "התפתחות הציוויליזציה משקפת הדרדרות מבחינה מוסרית". עיקרון הענישה: מידה כנגד מידה.

הרצון "פן נפוץ על פני כל הארץ" עומד מול הברכה "ומלאו את הארץ" (א, כח; ט, א). ההתכנסות בבבל מושווית לחזון ישעיהו ב, שבו העמים עולים "אל הר ה׳".

מבנה הסיפור

חלקפסוקיםמה קורהביטוי מרכזי
המצבא–בשפה אחת; יישוב בשנער"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (א)
תוכנית בני האדםג–דלבנים, עיר ומגדל; שם; לא להתפזר"הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ" (ד)
ה׳ רואה ושוקלה–וירידה וראייה; החשש"וירד ה׳ לראת את העיר ואת המגדל" (ה); "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות" (ו)
תוכנית ה׳זבלבול השפה"הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו"
התוצאהח–טהפצה; הבנייה נפסקת; השם בבל"ויפץ ה׳ אתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנת העיר" (ח); "על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה׳ שפת כל הארץ" (ט)

תוכנית ושתי פעולות; שני חששות

מיהחששהפעולה
בני האדםלהתפזר: "פן נפוץ על פני כל הארץ" (ד)בונים עיר ומגדל - מרכז אחד שיחזיק אותם יחד, ו"ונעשה לנו שם" (ד)
ה׳כוחם המאוחד: "הן עם אחד ושפה אחת לכלם... ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות" (ו)בלבול השפה: "ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו" (ז) - בלי שפה משותפת אין שיתוף פעולה
ה׳-הפצה: "ויפץ ה׳ אתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנת העיר" (ח) - קורה בדיוק מה שרצו למנוע

עיקרון הענישה: מידה כנגד מידה

מה בני האדם אמרו או עשומה ה׳ עשה
"פן נפוץ על פני כל הארץ" (ד)"ויפץ ה׳ אתם משם על פני כל הארץ" (ח) - מה שחששו ממנו הוא העונש
"הבה נלבנה לבנים" (ג)"הבה נרדה ונבלה שם שפתם" (ז) - אותה פתיחה "הבה", ו"נלבנה" ו"נבלה" באותיות הפוכות
"ונעשה לנו שם" (ד)"על כן קרא שמה בבל" (ט) - השם שקיבלו הוא שם של בלבול
"וראשו בשמים" (ד)"וירד ה׳ לראת את העיר ואת המגדל" (ה)

עשיית שם בארבעה כתובים, ואבן עזרא

כתובמי עושה את השםהיחס
בראשית יא, ד: "ונעשה לנו שם"בני האדם, לעצמם ובכוחםשלילי
שמואל ב ז, ט: "ועשתי לך שם גדול"ה׳ (בדברי נתן) לדוד, שלקח אותו "מאחר הצאן"חיובי - מתנה וגמול
ישעיהו נו, ה: "יד ושם טוב מבנים ומבנות"ה׳ לסריסים ששומרים שבת ובריתחיובי
שמואל ב יח, יח: "אין לי בן בעבור הזכיר שמי"אבשלום מציב לעצמו מצבהאפשר לטעון שלילי (כמו בוני המגדל) או רצון מובן להיזכר

הסיבה ליחס השונה: מי עושה את השם ובשביל מה - בבבל בני האדם עושים לעצמם שם בכוחם; אצל דוד ואצל הסריסים ה׳ נותן את השם, כגמול על נאמנות.

אבן עזרא על "דברים אחדים" (א): "בימים ההם דברי חכם וכסיל היו אחדים" - לחכם ולכסיל היה אותו אוצר מילים, וכולם הבינו את כל המילים.

פרשנים: מה הייתה המטרה ומה היה החטא

פרשןמה הוא אומרביסוס בפסוקים
רלב"ג (ד)"שייקרא שמם על המגדל ההוא... ובזה יישאר זכר לראשונים" - להנציח את שמם"ונעשה לנו שם" (ד)
הנשיא יצחק הרצוג"חטא היוהרה - הרצון של בני האדם לשים את עצמם במרכז""ומגדל וראשו בשמים" (ד); "נבנה לנו... ונעשה לנו"
רד"ק (ה)"הוא רצה ביישוב הארץ ממזרח למערב, והם חושבים ליישב מקום אחד" - חטא בין אדם לאלוהיו"פן נפוץ" (ד) מול "ומלאו את הארץ" (ט, א)
מדרש (פרקי דרבי אליעזר)"אם נפל אדם ומת לא היו שמים את ליבם אליו, ואם נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים" - חטא בין אדם לחברוהלבנה יקרה בעיניהם מחיי אדם

ישעיהו ב מול בבל: בישעיהו העמים עולים "אל הר ה׳ אל בית אלהי יעקב" כדי "וירנו מדרכיו" (ב, ג) - התכנסות סביב האל, ולכן רצויה; בבבל בני האדם מתכנסים סביב עצמם - "נבנה לנו... ונעשה לנו שם".

הרעו או היטיבו? יש הטוענים שהפעולות של ה׳ הרעו לאנושות ("אשר לא ישמעו איש שפת רעהו"), ויש הטוענים שהיטיבו: הפיזור הגשים את "ומלאו את הארץ", ונוצרו עמים ותרבויות רבים.

קושי תאולוגי: "וירד ה׳ לראת"

הקושי: "וירד ה׳ לראת את העיר ואת המגדל" (ה) - ה׳ מתואר כמי שנמצא במקום מסוים, צריך לרדת ולראות בעיניו כדי לדעת מה קורה. זה סותר את האמונה שה׳ יודע הכול, נמצא בכל מקום ואין לו גוף.

רש"י: "[בא] ללמד לדיינין שלא ירשיעו את הנדון עד שיראו ויבינו". ה׳ לא היה צריך לרדת; הכתוב מתאר אותו כך כדי ללמד שופטים לבדוק בעצמם לפני שהם פוסקים. בסיפור: ראייה (ה), שיקול (ו), ורק אחר כך עונש (ז–ח).

שים לב

דוח התובנות של קיץ תשפ"ב על השאלה על מגדל בבל בשאלון 1262: "נראה כי תלמידים לא הבינו את הביטוי עיקרון ענישה" - "ביטוי מאד בסיסי בלימוד הפרק". עיקרון הענישה בסיפור הוא מידה כנגד מידה: מה שבני האדם ביקשו להשיג או למנוע מתהפך עליהם.

שים לב

"פן נפוץ" (ד) הוא החשש של בני האדם, ו"ויפץ" (ח) הוא מה שה׳ עושה. כששואלים ממה חששו בני האדם, מביאים את פסוק ד; כששואלים ממה חשש ה׳, מביאים את פסוק ו: "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות".

דוגמה א - "וירד ה׳ לראת" ופירוש רש"י

קראו בראשית, פרק י״א, פסוקים א׳–ט׳.

קראו פסוק ה׳.

(1) הנאמר בפסוק זה יוצר קושי תאולוגי (קושי בתחום הדתי־אמוני).

הסבירו את הקושי. (7 נקודות)

(2) קראו את פירוש רש״י שלפניכם.

"[בא] ללמד לדיינין שלא ירשיעו את הנדון עד שיראו ויבינו".

לפי פירוש זה, הסבירו מהו המסר החינוכי הבא לידי ביטוי בפסוק ה׳. (8 נקודות)

פתרון

1. (1) הביטוי: "וירד ה׳ לראת את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם" (ה).

2. הקושי: ה׳ מתואר כמי שצריך לרדת ממקומו ולראות בעיניו כדי לדעת - כבעל ידיעה מוגבלת, כבעל גוף ומקום. זה סותר את האמונה שה׳ יודע הכול ונמצא בכל מקום.

3. (2) רש"י: ה׳ לא היה צריך לרדת. הכתוב מתאר אותו כך כדי ללמד את הדיינים: לא להרשיע נאשם "עד שיראו ויבינו".

4. המסר: לברר את העובדות בעצמכם ולהבין לפני שפוסקים. אם ה׳, שיודע הכול, "יורד לראות" - קל וחומר אדם. בסיפור: ראייה (ה), שיקול (ו) ורק אחר כך עונש.

תשובה

(1) "וירד ה׳ לראת את העיר ואת המגדל" - ה׳ מתואר כמי שצריך לרדת ממקומו ולראות בעיניו כדי לדעת מה קורה, כלומר כבעל ידיעה מוגבלת וכבעל גוף ומקום; זה סותר את האמונה שה׳ יודע הכול ונמצא בכל מקום. (2) לפי רש"י ה׳ לא היה צריך לרדת; הכתוב מתאר אותו כך כדי ללמד שופטים שאין להרשיע נאשם לפני שבודקים בעצמם, רואים ומבינים את המעשה. המסר: לברר את העובדות ממקור ראשון ולהבין לפני שפוסקים - אם ה׳ היודע הכול "יורד לראות", קל וחומר אדם. בסיפור: ראייה (פסוק ה׳), שיקול (פסוק ו׳) ורק אחר כך עונש.

דוגמה ב - עשיית שם: בבל ודוד

קראו בראשית, פרק י״א, פסוקים א׳–ט׳.

קראו פסוק ד׳ וגם שמואל ב, פרק ז׳, פסוקים ח׳–ט׳.

בשני הקטעים האלה מוזכרת עשיית שֵׁם.

(1) בנוגע לכל אחד מן הקטעים, כתבו מיהו הדובר המזכיר עשיית שם, והסבירו על פי ההקשר מהי המשמעות של עשיית שם בכל אחד מן הקטעים. (8 נקודות)

(2) על פי המשמעות של עשיית שם בבראשית, פרק י״א, בני האדם מוצגים בסיפור מגדל בבל באופן שלילי.

האם אתם מסכימים עם קביעה זו? נמקו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (7 נקודות)

פתרון

1. (1) בבל - הדובר: בני האדם: "ונעשה לנו שם" (בראשית יא, ד). המשמעות: שם שהם עושים לעצמם בכוחם - תהילה באמצעות מגדל "וראשו בשמים".

2. שמואל ב ז - הדובר: ה׳, בדברי נתן לדוד: "ועשתי לך שם גדול כשם הגדלים אשר בארץ" (ט). המשמעות: שם שניתן כמתנה, למי שה׳ לקח "מן הנוה מאחר הצאן להיות נגיד על עמי" (ח).

3. (2) עמדה - מסכימים: השאיפה לשם עצמי ולמגדל שראשו בשמים היא יהירות; ה׳ מגיב ומונע ("לא יבצר מהם", ו), והרצון "פן נפוץ" מנוגד לברכה "ומלאו את הארץ" (א, כח).

4. התייחסות לצד השני: אין בכתוב חטא מפורש והעונש מתון - אבל ההשוואה לדוד מראה שהבעיה היא בדרך: שם שנלקח ולא שם שניתן.

תשובה

(1) בבראשית יא הדוברים הם בני האדם ("ונעשה לנו שם") - שם שאדם עושה לעצמו בכוחו, תהילה והאדרה עצמית באמצעות מפעל "וראשו בשמים". בשמואל ב ז הדובר הוא ה׳ (בפי נתן) אל דוד ("ועשתי לך שם גדול") - שם שניתן כמתנה וכשכר למי שה׳ עמו ושנבחר להנהיג את העם. (2) עמדה מנומקת, למשל: מסכים - השאיפה לשם עצמי ולמגדל שראשו בשמים היא יהירות וחציית הגבול בין אדם לאל; ה׳ מגיב ומונע ("לא יבצר מהם"), והרצון "פן נפוץ" מנוגד לברכה "ומלאו את הארץ". התייחסות לטענה הנגדית: אין חטא מפורש והעונש מתון - אך ההשוואה לדוד מראה שהפסול הוא בדרך (שם שנלקח ולא שם שניתן).

כל האתר במבט אחד

קיצורי דרך לכל הכלים, הבגרויות והקורסים

GuyAI הוא המורה הפרטי המתקדם בישראל, המבוסס על מודלי הבינה המלאכותית החזקים בעולם בשילוב הידע הפדגוגי של GOOL. המערכת מספקת פתרונות לכל המקצועות ולכל הרמות - מיסודי ועד אקדמיה, וממתמטיקה ועד היסטוריה.