המיקוד בסיפורי הראשית
סיפורי הראשית הם אחד-עשר הפרקים הראשונים של התורה: איך נברא העולם, איך נברא האדם, ומה קרה כשבני האדם התחילו לחיות בו. בשאלון 1262 זה הפרק הגדול - שתי שאלות שוות 80 נקודות.
במדויק: במיקוד של תשפ"ז לומדים את בראשית א, ב, ג, ד, ט ו-יא (א–ט). סיפור המבול עצמו, בראשית ו (ה–כב), נמצא ברשימת הפרקים שלא נלמדים במיקוד. כל שיעור כאן הוא פרק אחד, והיום השביעי (בראשית ב, א–ג) נמצא בשיעור הראשון, כי הוא סוגר את סיפור הבריאה הראשון.
האדם נזר הבריאה - והמבחן של הייעוד
בפרק הראשון האדם נברא אחרון, בצלם אלוהים, ומקבל את העולם לשלוט בו. מכאן והלאה הסיפורים בודקים מה הוא עושה עם המעמד הזה.
במדויק: הרעיונות הגדולים בחוזר: "האדם כנזר הבריאה עומד למבחן בהגשמת ייעודו"; "בחירת האדם כנזר הבריאה יש בה מחויבות ואחריות"; "מהאדם הנברא בצלם אלוהים מצופה התנהלות ראויה למעמדו וייעודו"; ו"התנהלות האדם בעולם עומדת בסתירה למצופה מנזר הבריאה". בפרקים: בצלם אלוהים ושליט (א); "לעבדה ולשמרה" וציווי (ב); אכילה מן העץ (ג); רצח (ד); "כי בצלם אלהים עשה את האדם" כנימוק לאיסור הרצח (ט); מגדל "וראשו בשמים" (יא).
רעיון קרוב בחוזר: "ייעודו של האדם בעולם מחייב ודורש אחריות". לכן שאלות רבות בנושא שואלות על אחריות: מי מאשים את מי בגן עדן, "השמר אחי אנכי" של קין, ומי אחראי להעניש רוצח אחרי המבול.
הרמוניה ודיסהרמוניה
העולם של פרק א מסודר ושלם: לכל דבר מקום, ואף יצור לא טורף אחר. בפרקים שאחריו הסדר הזה נסדק שוב ושוב.
במדויק: הרעיון הגדול: "הרמוניה ודיסהרמוניה בסיפורי ראשית העולם", ולצידו "שלמות הבריאה האלוהית אל מול התנהלותו של האדם בתוכה". הרמוניה: הבדלה, "למינהו", מזון מן הצומח לאדם ולחיות (א, כט–ל), "עזר כנגדו" ו"והיו לבשר אחד" (ב). דיסהרמוניה: "ואיבה אשית" ו"והוא ימשל בך" (ג), רצח האח (ד), "ומוראכם וחתכם" והיתר הבשר (ט), בלבול השפה והפיזור (יא).
התפתחות הציוויליזציה והידרדרות מוסרית
בני האדם בסיפורי הראשית ממציאים ובונים: עיר, כלי נגינה, כלי מתכת, לבנים ומגדל. אבל הכתוב מצמיד להתקדמות הזאת סיפור על הריגה (למך) ומגדל "וראשו בשמים".
במדויק: הרעיון הגדול: "התפתחות הציוויליזציה משקפת הדרדרות מבחינה מוסרית". בבראשית ד: "ויהי בנה עיר", "אבי ישב אהל ומקנה", "אבי כל תפש כנור ועוגב", "לטש כל חרש נחשת וברזל" - ולצידם למך: "כי איש הרגתי לפצעי". בבראשית יא: "הבה נלבנה לבנים" ו"הבה נבנה לנו עיר ומגדל" - כדי "ונעשה לנו שם".
קרבה וריחוק בין האדם לאלוהים
בסיפורי הראשית אלוהים מדבר ישירות עם בני האדם: מצווה, שואל, מזהיר, מעניש וכורת ברית. ובני האדם גם מתקרבים אליו וגם מתרחקים ממנו.
במדויק: הרעיונות בתוכנית: "המורכבות ביחסי האדם עם אלוהים", ו"יחסי קרבה וריחוק בין האל והאדם מעניקים לו כוחות לצד לקיחת אחריות על מעשיו". קרבה: "ויאמר להם אלהים" (א, כח), "ויקרא ה׳ אלהים אל האדם" (ג, ט), האזהרה לקין (ד, ז), הברית עם נח (ט). ריחוק: "ויתחבא האדם ואשתו מפני ה׳ אלהים" (ג, ח), הגירוש (ג, כג–כד), "ויצא קין מלפני ה׳" (ד, טז).
1. בריאת העולם והאדם (בראשית א)
סיפור הבריאה הראשון
הפרק הראשון בתורה מתאר את בריאת העולם בשישה ימים, ואחריהם יום שביעי של שביתה. הכתוב מציג עולם שנבנה בסדר, צעד אחר צעד, מתוך "תהו ובהו" - ובסופו האדם. בבגרות שואלים על הסדר, על המאורות ועל מעמד האדם.
במדויק: מבנה: פתיחה (א–ב); ימים א–ג (ג–יג) יוצרים מרחבים - אור, רקיע, יבשה וצמחים; ימים ד–ו (יד–לא) ממלאים אותם - מאורות, דגים ועופות, חיות ואדם; היום השביעי (ב, א–ג). אלוהים בורא במאמר ("ויאמר אלהים... ויהי כן"), מבדיל, קורא שמות ומעריך ("וירא אלהים כי טוב"). האדם נברא אחרון, "בצלם אלהים", "זכר ונקבה", ומקבל ברכה ושלטון ("פרו ורבו... וכבשה ורדו") ומזון מן הצומח (כט–ל) - עולם בלי טורף ונטרף. המאורות (יד–יט) מבדילים בין יום ללילה, משמשים "לאתת ולמועדים", מאירים ומושלים; הם נבראים ומוצבים בידי אלוהים, ולא אלים. הרעיון הגדול: האדם נזר הבריאה, ומצופה ממנו התנהלות ראויה למעמדו.
פרק א חוזר בכל הנושא: מול פרק ב (סיפור בריאה שני), מול פרק ט (הברכה לנח חוזרת על "פרו ורבו" עם שינויים), ומול ישעיהו יא ("ואריה כבקר יאכל תבן").
מבנה הפרק: שבעת הימים
הסדר בבריאה: תוכן ומבנה
השאלות מבחינות בין מה אלוהים עושה (תוכן) ובין איך הסיפור בנוי (אמצעים ספרותיים).
המאורות: תפקידים והמיתוס
רמב"ן (לפסוק יד) - הסתירה בין יום א ליום ד: האור נברא ביום הראשון, אבל המאורות - שתפקידם להאיר ולהבדיל - רק ביום הרביעי. לפי רמב"ן האור הראשון האיר "ביסודות"; ביום השני הרקיע "מנע אותו... מהאיר ביסודות התחתונים", ולכן הארץ הייתה חשוכה; ביום הרביעי נבראו המאורות "מגיעים אור לארץ" - "וזה טעם 'ברקיע השמים להאיר על הארץ'".
האדם - שיא הבריאה
קושי: אחרי בריאת האדם לא נאמר "וירא אלהים כי טוב". שני יישובים: טובו של האדם נקבע לפי מעשיו, כי יש לו בחירה; או - ההערכה כלולה בסיכום "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (לא).
"בצלמו" (כז): רבי יוסף בכור שור - "בצלמו - כלומר: בצלמו של אדם" (הכינוי מוסב על האדם, לא על האל); הרב קוק - "עיקר הצלם הוא החופש הגמור שאנו מוצאים באדם שעל כן הוא בעל בחירה".
"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו": שני קשיים תאולוגיים
שני פרשנים על קושי ההגשמה:
- רב סעדיה גאון: "בצלמנו כדמותנו - שליט". האדם דומה לאלוהים בשלטון שלו בעולם - "וירדו בדגת הים".
- רמב"ם (מורה נבוכים): הצלם הוא "השכל האלוהי הדבק בו" - דמיון רוחני ולא גופני.
הרמוניה במזון: בראשית א מול בראשית ט וישעיהו יא
היום השביעי (בראשית ב, א–ג)
איפה נגמר הסיפור? יש הטוענים שהסיפור מסתיים בפרק א, פסוק לא, ויש הטוענים שבפרק ב, פסוק ג.
השבת בתורה: בבראשית השבת היא של אלוהים - הוא שובת, מברך ומקדש, ואין ציווי לאדם. בשמות כ הנימוק הוא הבריאה: "כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ". בדברים ה הנימוק היסטורי-חברתי: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך".
אטיולוגיה ביום השביעי
סיפור אטיולוגי מסביר את המקור של תופעה מוכרת. בבראשית ב, א–ג: מקור השביתה ביום השביעי - "כי בו שבת מכל מלאכתו" (ב, ג); ומקור קדושת היום ומבנה השבוע בן שבעה ימים - "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" (ב, ג).
קושי תאולוגי בסיפורי הראשית
בסיפורי הראשית אלוהים מתואר לא פעם כמו אדם: מדבר בלשון רבים, הולך, שואל, חושש, יורד לראות, זוכר. שאלות רבות בנושא בנויות כך:
1. מאתרים את הביטוי בפסוק שמתאר את אלוהים כמו אדם, ומצטטים אותו.
2. מסבירים את הקושי: עם איזו אמונה הביטוי מתנגש - אל אחד, אל שאין לו גוף, אל שיודע הכול ונמצא בכל מקום.
3. הפתרון של הפרשן: איך הוא מסביר את הביטוי בלי לייחס לאל תכונה אנושית - פירוש אחר למילה, "דרך משל", או מסר שהכתוב רוצה ללמד.
בפרק א האדם נברא במאמר, "בצלם אלהים", ו"זכר ונקבה ברא אתם" - יחד. בפרק ב הוא נוצר "עפר מן האדמה", והאישה נבנית אחר כך מן הצלע. כשהשאלה מפנה לפרק אחד, מביאים את הפרטים של אותו פרק בלבד.
כשהשאלה מגבילה את הדוגמאות לטווח ("בססו... על שתי דוגמאות מן הפסוקים האלה" - פסוקים ב–כג), לא מביאים את בריאת האדם (כו–כז), כי היא מחוץ לטווח.
בשאלון 1262 בכל שאלה בפרק סיפורי הראשית עונים על סעיף א - חובה (25 נקודות) ועל אחד מן הסעיפים ב–ג (15 נקודות).
דוגמה א - תפקידי המאורות והתפיסה שהם אלים
קראו בראשית, פרק א׳, פסוקים ב׳–ל״א.
קראו פסוקים י״ד–י״ט.
(1) על פי פסוקים אלה, ציינו והסבירו שני תפקידים של המאורות. (8 נקודות)
(2) בתרבויות המזרח הקדום המאורות נחשבו לאלים. תיאור בריאת המאורות שבבראשית, פרק א׳ מנוגד לתפיסה זו.
בססו קביעה זו על הכתוב, והסבירו את דבריכם. (7 נקודות)
1. (1) תפקיד ראשון - זמן: "להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים" (יד) - המאורות קובעים את לוח הזמנים.
2. תפקיד שני - אור: "להאיר על הארץ" (טו, יז). אפשר גם: "ולמשל ביום ובלילה" (יח).
3. (2) נבראים ולא בוראים: "ויעש אלהים את שני המארת הגדלים" (טז), "ויתן אתם אלהים ברקיע השמים" (יז) - אלוהים עושה אותם ומציב אותם במקומם.
4. בלי שמות: לא "שמש" ו"ירח" אלא "המאור הגדל" ו"המאור הקטן" (טז) - כלי לאור.
5. מקום בסדר: הם נבראים רק ביום הרביעי, אחרי האור, ותפקידם לשרת את הארץ. לכן הם אינם אלים.
(1) שניים מאלה, עם פסוק והסבר: להבדיל בין יום ללילה ולשמש לוח זמנים - "לאתת ולמועדים ולימים ושנים"; להאיר על הארץ; למשול ביום ובלילה. (2) המאורות נבראים ומוצבים בידי אלוהים ("ויעש אלהים", "ויתן אתם אלהים ברקיע"), אינם נקראים בשמם (שמש, ירח) אלא "המאור הגדול / הקטן" - כלי לאור, ותפקידם לשרת את הארץ; הם נבראו רק ביום הרביעי, אחרי האור. לכן אינם אלים אלא נבראים בשירות.
דוגמה ב - "בצלמנו כדמותנו": רס"ג ורמב"ם
קראו בראשית, פרק א׳, פסוקים כ״ו–כ״ט וגם פרק ב׳, פסוקים ז׳–ט״ו.
קראו פרק א׳, פסוק כ״ו.
(1) הסבירו שני קשיים תאולוגיים (דתיים־אמוניים) שעולים מפסוק זה. (5 נקודות)
(2) קראו את דברי הפרשנים שלפניכם.
רב סעדיה גאון: "בצלמנו כדמותנו - שליט".
רמב"ם: "וכיוון שהאדם התייחד בעניין מופלא מאוד שבו... ובשל אותו עניין, כלומר השכל האלוהי הדבק בו, נאמר על האדם שהוא בצלם אלוהים ובדמותו".
(מורה נבוכים, חלק א׳, פרק א׳)
לאיזה קושי מתייחסים הפרשנים, ומהו הפתרון שמציע כל אחד מהם לקושי? נמקו את תשובתכם, ובססו אותה על הכתוב. (10 נקודות)
1. (1) קושי ראשון - לשון רבים: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (כו) - כאילו יש לאלוהים שותפים בבריאה, בניגוד לאמונה באל אחד.
2. קושי שני - הגשמה: "בצלמנו כדמותנו" - כאילו לאלוהים יש צורה וגוף שהאדם דומה להם.
3. (2) הקושי שהפרשנים עונים עליו: ההגשמה - מהו "צלם אלוהים".
4. רס"ג: "שליט" - הדמיון הוא בשלטון. ביסוס מאותו פסוק: "וירדו בדגת הים ובעוף השמים" (כו), וגם "וכבשה ורדו" (כח).
5. רמב"ם: "השכל האלוהי הדבק בו" - הדמיון הוא רוחני ולא גופני. אפשר לבסס על כך שהאדם קורא שמות לבעלי החיים (ב, יט).
(1) לשון רבים ("נעשה", "בצלמנו כדמותנו") - כאילו יש שותפים לאלוהים בבריאה, בניגוד לאמונה באל אחד; "בצלמנו כדמותנו" - כאילו לאלוהים יש צורה וגוף (הגשמה). (2) שניהם עוסקים בקושי ההגשמה - מהו "צלם אלוהים". רס"ג: הצלם הוא שלטון - האדם דומה לאלוהים בכך שהוא שליט בעולם ("וירדו בדגת הים"). רמב"ם: הצלם הוא השכל האלוהי שבאדם - דמיון רוחני ולא גופני (האדם מבין, קורא שמות).
2. האדם בגן עדן ובריאת האישה (בראשית ב)
סיפור הבריאה השני: האדם בגן עדן
בבראשית ב הבריאה מסופרת שוב, אבל מזווית אחרת: אלוהים יוצר את האדם מעפר, נוטע לו גן, נותן לו תפקיד ואיסור, ובונה לו בת זוג. הבגרות שואלת בעיקר על ההבדלים בין שני הסיפורים ועל מעמד האישה.
במדויק: מבנה: ב, ד–ז - לפני הצמחים, "ואדם אין לעבד את האדמה", ויצירת האדם "עפר מן האדמה" ו"נשמת חיים"; ח–יד - הגן, עץ החיים ועץ הדעת; טו–יז - "לעבדה ולשמרה" והציווי "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו"; יח–כ - "לא טוב היות האדם לבדו", והאדם קורא שמות לבעלי החיים; כא–כה - בריאת האישה מן הצלע, "עצם מעצמי ובשר מבשרי", "והיו לבשר אחד", "ולא יתבששו". מול פרק א: יצירה מעפר ונשמת חיים מול בריאה במאמר; האדם לבדו והאישה אחר כך מול "זכר ונקבה" יחד; האדם ראשון מול אחרון; "לעבדה ולשמרה" מול "וכבשה ורדו". הדמויות: ה׳ אלהים - יוצר, נוטע, מצווה ודואג לאדם; האדם - עובד ושומר, קורא שמות; האישה - "עזר כנגדו". הרעיון הגדול: לאדם יש ייעוד, והוא מחייב אחריות.
פרק ב הוא הרקע לפרק ג: הציווי (ב, יז) נשבר באכילה (ג, ו), ו"לא יתבששו" (ב, כה) מתהפך ל"וידעו כי עירמם הם" (ג, ז). היום השביעי (ב, א–ג) נמצא בשיעור על בראשית א.
מבנה הפרק: האדם בגן
הדמויות בפרק ב
השוואה: בריאת האדם בפרק א ובפרק ב
משלימים או סותרים? אפשר לטעון שהתיאורים משלימים: פרק א מציג את הצד הנעלה (צלם אלוהים) ופרק ב את הצד החומרי (עפר) לצד "נשמת חיים" - האדם הוא חיבור של עפר ושל רוח. אפשר לטעון שהם סותרים: זכר ונקבה יחד מול אדם יחיד, מאמר מול יצירה מעפר.
יש הטוענים שהקשיים שעולים מתיאור האל בפרק ב (ניסוי וטעייה, האנשה) נפתרים בפרק א, שבו האל בורא במאמר ותוכניתו שלמה.
רש"י על "זכר ונקבה ברא אתם"
הקושי: בפרק א "זכר ונקבה ברא אתם" (א, כז) - יחד; בפרק ב האישה נבנית אחר כך מצלע האדם (ב, כא–כב).
שוויון בין האיש לאישה: ראיות לשני הצדדים
ג׳ ברזילי: "ערך השוויון בין זכרים לנקבות מאפיין... את שני סיפורי הבריאה, אך כל אחד מהם מגיע אליו בנתיב אחר".
ספורנו: "עזר כנגדו"
ספורנו (לבראשית ב, יח): "'עזר כנגדו' - עזר שיהיה כמו שווה לו בצלם ודמות". לפי הפירוש הזה "כנגדו" פירושו שווה לו, ולכן מעמד האישה בפרק ב דומה למעמדה בפרק א, שבו היא נבראת "בצלם אלהים" יחד עם הזכר (א, כז).
מה מבטאים השמות
השם "חוה" ניתן לאישה רק בבראשית ג, כ, אחרי החטא. בפרק ב היא נקראת "אשה". כששואלים על השם בפרק ב, עונים על "אשה".
בשאלות על שני סיפורי הבריאה ההשוואה היא העיקר. לכל הבדל כתבו את שני הצדדים באותו עניין (דרך הבריאה, איש ואישה, הסדר, התפקיד), עם ציטוט מכל פרק.
דוגמה א - שוויון בשני סיפורי הבריאה: ג׳ ברזילי
קראו בראשית, פרק א׳, פסוקים כ״ו–כ״ט, בראשית, פרק ב׳, פסוקים כ׳–כ״ד וגם את דברי ג׳ ברזילי שלפניכם.
"ערך השוויון בין זכרים לנקבות מאפיין... את שני סיפורי הבריאה, אך כל אחד מהם מגיע אליו בנתיב אחר. למעשה, אפשר לראות כאן שני רבדים בשוויון האדם, הבנויים זה על גבי זה".
(ג׳ ברזילי, בראשית היתה משמעות, הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2012, עמ׳ 57)
(1) הביאו ראיה אחת מסיפור הבריאה הראשון וראיה אחת מסיפור הבריאה השני המחזקות את דברי ג׳ ברזילי, והסבירו מדוע כל אחת מן הראיות האלה מחזקת את דבריו. (10 נקודות)
(2) הביאו ראיה אחת מסיפור הבריאה שבפרק ב׳ הסותרת את דברי ג׳ ברזילי, ונמקו מדוע ראיה זו סותרת את דבריו. (5 נקודות)
1. הטענה: בשני הסיפורים יש שוויון, אבל ב"נתיב אחר".
2. (1) פרק א: "זכר ונקבה ברא אתם" (א, כז) - נבראים יחד, באותו מעשה ובצלם אלוהים; "ויברך אתם אלהים... ורדו" (א, כח) - שניהם מתברכים ומקבלים שלטון. זה שוויון במעמד.
3. פרק ב: "עזר כנגדו" (ב, כ), "עצם מעצמי ובשר מבשרי" (ב, כג), "והיו לבשר אחד" (ב, כד) - האישה עשויה מאותו חומר ועומדת מולו. זה שוויון בשותפות ובזוגיות.
4. (2) ראיה נגדית מפרק ב: "ויקח אחת מצלעתיו" (ב, כא) ו"לזאת יקרא אשה" (ב, כג) - היא נבראת אחריו ומתוכו, מובאת אליו, והוא קורא לה שם. כך היא נראית משנית לו ונתונה לסמכותו.
(1) פרק א׳: "זכר ונקבה ברא אתם" - שניהם נבראים יחד, באותו מעשה ובצלם אלוהים, ושניהם מתברכים ומקבלים שלטון - שוויון במעמד. פרק ב׳: "עזר כנגדו", "עצם מעצמי ובשר מבשרי", "והיו לבשר אחד" - האישה עשויה מאותו חומר, בת זוג השקולה לו - שוויון בשותפות. (2) האישה נבנתה אחרי האדם ומצלעו, הובאה אליו, והוא קורא לה שם ("לזאת יקרא אשה") - משנית, נגזרת ממנו ונתונה לסמכותו.
דוגמה ב - רש"י: הסתירה בין "זכר ונקבה" לצלע
קראו בראשית, פרק א׳, פסוקים כ״ו–ל״א ובראשית, פרק ב׳, פסוקים ה׳–כ״ה.
קראו את פירוש רש״י לפרק א׳, פסוק כ״ז.
"זכר ונקבה ברא אותם. ולהלן הוא אומר 'ויקח אחת מצלעותיו וגו׳' (בראשית ב׳)? מדרש אגדה שבראו שני פרצופים בבריאה ראשונה, ואחר כך חלקו. ופשוטו של מקרא: כאן הודיעך שנבראו שניהם ב[יום] שישי ולא פירש לך כיצד ברייתן [כיצד נבראו]".
(1) הסבירו את הקושי שרש״י פותר בפירושו. (5 נקודות)
(2) הסבירו את שני הפתרונות של רש״י לקושי זה. (10 נקודות)
1. (1) הקושי - סתירה בין הפרקים: בפרק א "זכר ונקבה ברא אתם" (א, כז) - שניהם יחד. בפרק ב "ויקח אחת מצלעתיו" (ב, כא) ו"ויבן ה׳ אלהים את הצלע" (ב, כב) - האישה נבנית אחר כך מן האדם.
2. (2) פתרון המדרש: "שבראו שני פרצופים בבריאה ראשונה, ואחר כך חלקו" - פרק א מתאר יצור אחד עם שני פרצופים, ופרק ב את ההפרדה ביניהם.
3. פתרון הפשט: "כאן הודיעך שנבראו שניהם ב[יום] שישי ולא פירש לך כיצד ברייתן" - פרק א אומר רק מתי, ופרק ב מפרט איך. לפי שני הפתרונות אין סתירה.
(1) סתירה: בפרק א׳ "זכר ונקבה ברא אותם" - יחד; בפרק ב׳ האישה נבנית אחר כך מצלע האדם. (2) מדרש: נבראו כיצור אחד בעל שני פרצופים ואחר כך הופרדו - פרק א׳ = הבריאה הראשונה, פרק ב׳ = החלוקה. פשט: פרק א׳ מודיע רק ששניהם נבראו ביום השישי, ופרק ב׳ מפרט כיצד נבראו.
3. החטא בגן עדן והגירוש (בראשית ג)
החטא בגן עדן והגירוש
בבראשית ג האדם והאישה אוכלים מן העץ היחיד שנאסר עליהם. בעקבות זה משתנים כל היחסים: בינם לבין אלוהים, ביניהם לבין עצמם, ובינם לבין האדמה. הבגרות שואלת על הפרי, על ההאשמות, על העונשים ועל הגירוש.
במדויק: מבנה: א–ה - הנחש מערער את הציווי ("אף כי אמר אלהים", "לא מות תמתון", "והייתם כאלהים ידעי טוב ורע"); ו–ז - האכילה, ו"וידעו כי עירמם הם"; ח–יג - ההתחבאות, "איכה" וארבע ההאשמות; יד–יט - העונשים לנחש, לאישה ולאדם; כ–כא - "חוה... אם כל חי" ו"כתנות עור"; כב–כד - "הן האדם היה כאחד ממנו" והגירוש. שלושה קשרים נפגעים: האדם והאישה (האשמה, "והוא ימשל בך"), האדם והאל (התחבאות, גירוש), האדם והאדמה ("ארורה האדמה בעבורך"). הדמויות: הנחש - מערער; האישה - בוחנת את העץ ובוחרת; האדם - אוכל ומאשים; ה׳ אלהים - שואל, מעניש ומגרש. הרעיון הגדול: האדם כנזר הבריאה עומד למבחן; אחריות על המעשים.
הפרק בונה על פרק ב: הציווי (ב, יז), "ולא יתבששו" (ב, כה), "עזר כנגדו". בפרק ד העונש של קין קשור שוב לאדמה ולמילה "ארור".
מבנה הפרק: מן הפיתוי ועד הגירוש
הדמויות בפרק ג
מאפייני הפרי האסור
ארבע ההאשמות ושאלת האחריות
י׳ רובן: "הסירוב להכיר באחריות למעשיהם הוא שהחמיר את עונשם... ושמעשי האדם הם המעצבים את עתידו". האישה נתנה לבעלה - ועתה "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" (טז); האדם "שמעת לקול אשתך ותאכל" - ועתה "בעצבון תאכלנה" (יז) ו"בזעת אפיך תאכל לחם" (יט).
שלושה קשרים שנפגעו
העונשים: המעשה והתוצאה
בתשובות בבגרות מתארים את הקשר בין המעשה לעונש כמידה כנגד מידה: העונש תואם את המעשה.
מהו הדעת: אבן עזרא, רמב"ן וגרוסמן
י׳ גרוסמן: האכילה היא כמו מרד של "ילדים מתבגרים" - מעבר "מתמימות הילדות אל הבגרות" בשלוש נקודות מבט: בין אדם לאל (אכלו מן האסור והתחבאו), בין אדם לזולתו ("בשר אחד" ו"לא יתבששו" לפני, כיסוי והאשמה אחרי), ובין אדם לעצמו ("וידעו כי עירמם הם").
האנשה, הגירוש והקללה כברכה
מאפיינים אנושיים לאל (האנשה): "מתהלך בגן לרוח היום" (ח) - הליכה כאדם; "ויאמר לו איכה" (ט) - שאלה כמו של מי שאינו יודע; "הן האדם היה כאחד ממנו... ועתה פן ישלח ידו" (כב) - שיקול וחשש.
רש"י לפסוק ח: "שמעו את קול הקדוש ברוך הוא שהיה מתהלך בגן" - הקול הוא שמתהלך, לא האל. ביסוס: "את קלך שמעתי בגן" (י) - האדם שמע קול ולא ראה דמות.
שתי סיבות לגירוש (כב–כד): האדם "היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" - חצה את הגבול בין האדם לאל; "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם" - למנוע חיי נצח. אפשר גם: "לעבד את האדמה אשר לקח משם" (כג).
ש׳ שפרה: "הקללה האלוהית היא שיצרה את הברכה האנושית" - העונשים העניקו לאדם ולחוה "את מהותם האנושית". אפשר להסכים: "בזעת אפיך תאכל לחם" (יט) - לחם הוא תוצר של עבודה; "חוה כי הוא היתה אם כל חי" (כ). אפשר לא להסכים: הכתוב מתאר קללה ואובדן - "ארורה", "בעצב", מוות.
"ויבן" ו"בינה"; השם חוה
מסכת נידה: "'ויבן ה׳ אלהים את הצלע' מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה באישה יותר מבאיש". בפרק ג האישה היא הדמות החושבת: היא מתקנת את דברי הנחש (ב–ג), בוחנת את העץ - "טוב העץ למאכל... ונחמד העץ להשכיל" (ו) - ובוחרת. לפי קריאה זו, האיש לעומתה: "ותתן גם לאישה עמה ויאכל" (ו) - אוכל בלי לשאול.
השם "חוה" (כ) והעונש (טז): "בעצב תלדי בנים" - היא תלד בכאב; השם "חוה כי הוא היתה אם כל חי" מתמקד בצד החיובי של אותו גורל: החיים יימשכו דרכה, אף שהאדם נגזר למות (יט). מתן השם מתקשר גם ל"והוא ימשל בך" (טז) - האדם קורא לה שם, כמו לבעלי החיים.
דוח התובנות של קיץ תשפ"ב על השאלה על גן עדן בשאלון 1262: "נראה כי היה קושי בהבנת הביטוי מאפיינים אנושיים". הכוונה לתיאור של האל כמו אדם: הולך ("מתהלך בגן"), שואל ("איכה"), חושש ("פן ישלח ידו").
כשהשאלה אומרת "על פי פסוק ו׳, הסבירו שלושה מאפיינים", שלושת המאפיינים באים מפסוק ו בלבד: "טוב העץ למאכל", "תאוה הוא לעינים", "ונחמד העץ להשכיל". את "לא מות תמתון" ואת "ונפקחו עיניכם" שומרים לתת-הסעיף על פסוקים ד–ה.
דוגמה א - החשש של האל ופירוש רש"י לפסוק כב
קראו בראשית, פרק ג׳.
קראו פסוקים כ״ב–כ״ד.
יש הטוענים כי על פי פסוקים אלה ההתנהגות של האדם מעוררת באל חשש.
(1) הסבירו שני פרטים בפסוקים אלה שעשויים לבסס טענה זו. (8 נקודות)
(2) קראו את פירוש רש״י לפסוק כ״ב.
"היה כאחד ממנו. הרי הוא יחיד ב[עולמות] תחתונים כמו שאני יחיד ב[עולמות] עליונים; ומה היא יחידותו? לדעת טוב ורע, מה שאין כן בבהמה וחיה.
ועתה פן ישלח ידו [ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם] - ומשיחיה לעולם הרי הוא קרוב להטעות [את] הבריות אחריו, ולומר אף הוא אלוה [כאלוהים]".
האם פירוש רש״י תומך בטענה שההתנהגות של האדם מעוררת באלוהים חשש או אינו תומך בטענה זו?
נמקו ובססו את תשובתכם על פירוש רש״י. (7 נקודות)
1. (1) פרט ראשון: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" (כב) - האדם התקרב למעמד האל.
2. פרט שני: "ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם" (כב) - המילה "פן" מבטאת חשש מחיי נצח. אפשר גם: הכרובים ולהט החרב "לשמר את דרך עץ החיים" (כד), או "ויגרש" (כד).
3. (2) עמדה - אינו תומך: לפי רש"י "כאחד ממנו" פירושו שהאדם "יחיד ב[עולמות] תחתונים" כמו שה׳ יחיד בעליונים - לא מתחרה לאל.
4. החשש לפי רש"י: לא לאל עצמו אלא לבריות - שאדם שיחיה לעולם יטעה אותן "ולומר אף הוא אלוה". אפשר גם לענות "תומך חלקית": יש דאגה, אבל לאמונת הבריות.
(1) שניים מאלה: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" - האדם התקרב למעמד האל; "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים... וחי לעלם" - "פן" מבטא חשש מפני חיי נצח; הכרובים ולהט החרב "לשמר את דרך עץ החיים" - שמירה מפני איום; "ויגרש" - פעולה נמרצת של הרחקה. (2) אינו תומך: לפי רש"י "כאחד ממנו" פירושו יחיד בתחתונים כמו שה׳ יחיד בעליונים - לא מתחרה לאל; והחשש בפסוק אינו לאל עצמו אלא לבריות - שאדם בן אלמוות יטעה אותן לחשוב שהוא אלוה. (אפשר גם: תומך חלקית - יש דאגה, אך היא לאמונת הבריות ולא לאל עצמו.)
דוגמה ב - ארבע ההאשמות ועיצוב העתיד
קראו בראשית, פרק ג׳.
(1) קראו פסוקים ט׳–י״ג.
בפסוקים אלה מובאות ארבע האשמות.
ציינו מה הן ההאשמות האלה, ומי מאשים את מי בכל האשמה. (8 נקודות)
(2) קראו פסוקים י״ד–כ״ד וגם את דברי י׳ רובן שלפניכם.
"הסירוב להכיר באחריות למעשיהם הוא שהחמיר את עונשם... מעונשם אנו למדים כי לחטא יש מחיר, ושמעשי האדם הם המעצבים את עתידו".
(י׳ רובן, נטילת אחריות – פרשת בראשית, מתוך אתר "ערכים" arachim.org.il)
י׳ רובן טוען בדבריו כי מעשי האדם מעצבים את עתידו.
על פי פסוקים י״ד–כ״ד, הסבירו כיצד מעשי האדם ומעשי האישה עיצבו את עתידם אחרי הגירוש מגן עדן. (7 נקודות)
1. (1) ה׳ מאשים את האדם: "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת" (יא).
2. האדם מאשים את האישה: "הוא נתנה לי מן העץ" (יב).
3. האדם מאשים את ה׳: "האשה אשר נתתה עמדי" (יב).
4. האישה מאשימה את הנחש: "הנחש השיאני ואכל" (יג).
5. (2) האישה: פיתתה את בעלה ונתנה לו - ועתה "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" ו"בעצב תלדי בנים" (טז).
6. האדם: "שמעת לקול אשתך ותאכל" - ועתה "ארורה האדמה בעבורך" (יז), "בזעת אפיך תאכל לחם" ו"ואל עפר תשוב" (יט). שניהם גורשו "לעבד את האדמה" (כג). העונש תואם את המעשה, וההאשמות זה על זה החמירו אותו.
(1) ה׳ מאשים את האדם שאכל מן העץ שנצטווה עליו (פס׳ יא); האדם מאשים את האישה - "הוא נתנה לי" (יב); האדם מאשים את ה׳ - "האשה אשר נתתה עמדי" (יב); האישה מאשימה את הנחש - "הנחש השיאני" (יג). (2) האישה פיתתה את בעלה ונתנה לו - ועתה היא תלויה בו והוא ימשול בה, ותלד בעצב; האדם שמע לקול אשתו ואכל - ועתה יאכל בעצבון ובזיעת אפיו מאדמה ארורה, וישוב לעפר; שניהם גורשו מן הגן, הרחק מעץ החיים, לעבוד את האדמה. העונש תואם את המעשה (מידה כנגד מידה), והטלת האשמה זה על זה החמירה אותו.
4. קין והבל (בראשית ד)
קין והבל
בבראשית ד, הדור הראשון שנולד בעולם, אח רוצח את אחיו. אחרי הרצח הכתוב מספר על צאצאי קין, שבונים עיר וממציאים כלים - ועל למך, שמתפאר בהריגה. הבגרות שואלת על המנחות, על האזהרה לקין, על העונש ועל התרבות שהתפתחה.
במדויק: מבנה: א–ב - הלידות: "קניתי איש את ה׳", "רעה צאן" ו"עבד אדמה"; ג–ה - המנחות; ו–ז - האזהרה: "הלוא אם תיטיב שאת"; ח - הרצח "בהיותם בשדה"; ט–טז - "השמר אחי אנכי", העונש, "גדול עוני מנשא" והאות; יז–כד - תולדות קין ושירת למך; כה–כו - שת, אנוש ו"אז הוחל לקרא בשם ה׳". העונש הוא מידה כנגד מידה דרך האדמה: "ארור אתה מן האדמה", "לא תסף תת כחה לך", "נע ונד". הדמויות: קין - מביא "מפרי האדמה", כועס, רוצח ומתחמק; הבל - מביא "מבכרות צאנו ומחלבהן"; ה׳ - שועה, מזהיר, חוקר, מעניש ומגן; למך - מתפאר ומאיים. הרעיון הגדול: "התפתחות הציוויליזציה משקפת הדרדרות מבחינה מוסרית"; חופש הבחירה.
העונש לקין מזכיר את העונש לאדם בבראשית ג ("ארור", האדמה). שאלת עונש המוות לרוצח חוזרת בבראשית ט: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך".
מבנה הפרק: מן המנחה ועד שת
קין: ההתנהגות כלפי ה׳, כלפי הבל וכלפי האדמה
המנחות: למה נדחתה מנחת קין
יש הטוענים שה׳ התעלם ממנחת קין כדי להעמידו בניסיון. ביסוס מפסוק ז: ה׳ מציב בחירה - אם תיטיב, "שאת"; החטא אורב "לפתח", אבל "ואתה תמשל בו". השאלה היא אם קין יתגבר על הכעס והקנאה.
פסוק ז: הצעה או איום
"הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו" (ז)
למה דו-משמעות? הדו-משמעות משאירה את הבחירה בידי קין: ה׳ גם מעודד וגם מזהיר, כדי לעורר אותו לשלוט ביצרו.
בשאלה אחרת על אותו פסוק נשאל על שלושה עניינים: בחירה חופשית ("אם תיטיב... ואם לא תיטיב"), אזהרה ("לפתח חטאת רבץ") והמלצה ("ואתה תמשל בו").
העונש: מידה כנגד מידה, והאם התממש
א"ב יהושע: "הרוצח לא נענש בעונש חמור על הרצח שביצע, אלא גם שהעונש החמור פחות שנקבע לו... לא התקיים". ביסוס לדבריו: אין עונש מוות (יא–יב); "וישם ה׳ לקין אות לבלתי הכות אתו" (טו); "וישב בארץ נוד" (טז) - יושב ולא נודד; "ויהי בנה עיר" (יז). אפשר לא להסכים: העונש חמור בעיני קין עצמו - "גדול עוני מנשא" (יג), "ומפניך אסתר" (יד).
"גדול עוני מנשא": תלונה או הודאה
תולדות קין ושת: קדמה והידרדרות
מדרש השם: קין - "קניתי איש את ה׳" (א): חוה רואה את עצמה שותפה לה׳; שת - "כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין" (כה): אלוהים הוא הנותן, והיא מקבלת - ענווה והכרה באובדן.
שני פרשנים: מלבי"ם (כג–כד) - האיום של למך מופנה נגד נשותיו: "כי אין משפט נגדי בארץ... ולכן אתן נשי למך, גורו [פחדו] מפני חרב". רמב"ן (יג) - "גדול עוני" הוא וידוי: "אמר אמת כי עווני גדול מלסלוח וצדיק אתה ה׳ וישר משפטיך" - לפי פירושו חל שינוי בקין אחרי גזר הדין.
השוואה: העונש של קין והעונש של האדם
דמיון: שני העונשים קשורים לאדמה ולעבודתה, ושניהם בלשון "ארור". מה חמור יותר? אפשר לטעון שעונש קין חמור יותר (הקללה עליו עצמו, אין יבול, נדודים). אפשר לטעון שעונש האדם חמור יותר - מוות: "ואל עפר תשוב".
למה קין לא נענש במוות: האישה מתקוע
בשמואל ב יד, ה–ז האישה החכמה מתקוע מספרת לדוד על שני אחים שרבו בשדה, "ואין מציל ביניהם", ואחד הרג את השני. המשפחה דורשת להמית את ההורג - אבל כך תכבה "גחלתי", ולא יישאר לבעלה "שם ושארית". גם אצל קין: הרצח היה "בהיותם בשדה" (ד, ח), ואחרי מות הבל קין הוא הבן שנשאר לאדם ולחוה. המתתו הייתה מכרתת את המשפחה ומוסיפה שכול על שכול.
דוח התובנות של חורף תשפ"א על השאלה על קין והבל: "בסעיף א׳ התלמיד היה צריך להציג פרשנות שלמד על דחיית המנחה של קין... נדרשת כאן הרחבה מעבר למידע העולה מהפסוקים הנתונים". הפסוקים לא אומרים במפורש למה נדחתה המנחה, ולכן צריך להכיר את הפירושים: "מפרי האדמה" מול "מבכרות צאנו ומחלבהן", ו"מקץ ימים".
באותו דוח, על ההשוואה בין העונש של קין לעונש של האדם: "בסעיף ג שנדרשה בו השוואה, מיומנות מסדר חשיבה גבוה, כאן היה מעט קושי וההישגים היו בינוניים". השוו באותו עניין: על מי חלה הקללה, מה האדמה נותנת, איפה גרים.
אל תבלבלו בין שתי הקללות: לאדם נאמר "ארורה האדמה בעבורך" (ג, יז) - הקללה על האדמה; לקין נאמר "ארור אתה מן האדמה" (ד, יא) - הקללה עליו עצמו.
דוגמה א - "גדול עוני מנשא": עונש או חטא
קראו בראשית, פרק ד׳, פסוקים א׳–ט״ז.
(1) קראו פסוק י״ג.
יש המפרשים את המילה "עֲוֹנִי" מלשון עונש, ויש המפרשים מלשון חטא.
הסבירו את דברי קין לה׳ על פי כל אחד מן הפירושים האלה. (10 נקודות)
(2) קראו פסוק י״ד.
לדעתכם, איזה פירוש מן הפירושים הולם יותר את הנאמר בפסוק י״ד? הסבירו את דבריכם ובססו אותם על הכתוב. (5 נקודות)
1. (1) עוון = עונש: "גדול עוני מנשא" (יג) - העונש שהטלת עליי ("ארור אתה מן האדמה", "נע ונד") כבד מכדי שאוכל לשאת אותו. קין מתלונן על חומרת העונש.
2. עוון = חטא: "נשא עוון" פירושו סלח - החטא שלי גדול מכדי שיימחל. קין מודה בחטאו ומביע חרטה.
3. (2) עמדה - פירוש העונש הולם יותר: בפסוק יד קין ממשיך ומפרט את מרכיבי העונש - "הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה... והייתי נע ונד בארץ" - ואת הפחד "והיה כל מצאי יהרגני".
4. מה חסר: הוא לא מזכיר את הבל ואת הרצח. ה׳ גם מגיב בהגנה - "וישם ה׳ לקין אות" (טו).
(1) עונש: "גדול עוני מנשא" - העונש שהטלת עליי (ארור מן האדמה, נע ונד) כבד מכדי שאוכל לשאת אותו; קין מתלונן על חומרת העונש. חטא: "גדול עוני מנשא" - החטא שלי גדול מכדי שיימחל ("נשא עוון" = סלח); קין מודה בחטאו ומביע חרטה. (2) פירוש העונש הולם יותר: בפסוק י"ד קין ממשיך ומפרט את מרכיבי העונש ("גרשת אתי היום מעל פני האדמה... והייתי נע ונד בארץ") ואת פחדו "והיה כל מצאי יהרגני", ואינו מזכיר את הבל או את מעשהו; ה׳ גם מגיב בהקלה ובהגנה (ט"ו).
דוגמה ב - בחירה, אזהרה והמלצה בפסוק ז
קראו בראשית, פרק ד׳, פסוקים א׳–י״ז.
בפסוק ז׳ באים לידי ביטוי עקרון הבחירה החופשית, אזהרה והמלצה על דרך החיים הרצויה.
בחרו בשתיים מן האפשרויות האלה המודגשות בקו, והסבירו כיצד כל אחת מהן באה לידי ביטוי בפסוק ז׳.
1. קוראים את הפסוק: "הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו" (ז).
2. בחירה חופשית: "אם תיטיב... ואם לא תיטיב" - שתי אפשרויות פתוחות לפני קין, וההכרעה בידו.
3. אזהרה: "לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו" - החטא אורב כמו חיה בפתח ורוצה לשלוט בו.
4. המלצה: "ואתה תמשל בו" - עליו לשלוט ביצרו ולא להיכנע לו, והוא יכול לעשות זאת. בתשובה בוחרים שתיים מן השלוש.
בחירה חופשית: "הלוא אם תיטיב... ואם לא תיטיב" - שתי אפשרויות פתוחות לפני קין, וההכרעה בידו. אזהרה: "לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו" - החטא אורב כחיה בפתח ומשתוקק לשלוט בו. המלצה: "ואתה תמשל בו" - עליו (והוא יכול) לשלוט ביצרו ולא להיכנע לו. (כל שתיים מן השלוש.)
5. הברית עם נח אחרי המבול (בראשית ט)
הברית עם נח אחרי המבול
אחרי המבול אלוהים פונה שוב לבני האדם: מברך אותם, מתיר להם לאכול בשר, אוסר לשפוך דם, ומבטיח שלא יהיה עוד מבול. הבגרות שואלת על ערך חיי האדם, על ההבדלים מן הברכה לאדם בפרק א, על ברית הקשת ועל חטא חם.
במדויק: מבנה: ט, א–ז - ברכה ("פרו ורבו ומלאו את הארץ"), היתר הבשר, איסור הדם ואיסור שפיכות דמים, ובמסגרת "פרו ורבו" (פסוקים א ו-ז); ח–יז - ברית הקשת: "ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ"; יח–כט - נח והכרם, חטא חם, ברכת שם ויפת וקללת כנען. הדמויות: אלוהים - מברך, מתיר, אוסר וכורת ברית; נח ובניו - שותפים לברית; חם - רואה ומגיד; שם ויפת - מכסים. הרעיון הגדול: קדושת החיים - "כי בצלם אלהים עשה את האדם"; ודיסהרמוניה: "ומוראכם וחתכם".
הברכה חוזרת על בראשית א, כח, אבל עם שינויים: בשר במקום צומח בלבד, "מורא" במקום "ורדו". בבראשית ד ה׳ עצמו שפט את קין ואף הגן עליו (ד, טו); בפרק ט העונש לרוצח נמסר לבני האדם: "באדם דמו ישפך" (ראו "מצוות דינים" בשיעור הזה).
מבנה הפרק
ברכה, היתר ושני איסורים
אפשר לטעון שהיתר הבשר אינו עולה בקנה אחד עם קדושת החיים (הותר להמית "רמש אשר הוא חי"), ואפשר לטעון שכן - ההיתר מוגבל מיד באיסור הדם, ויש מדרג בין חיי אדם לחיי בעל חיים.
ערך חיי האדם והמסגרת "פרו ורבו"
שלוש ראיות מפסוקים ה–ו לערך חיי האדם:
•אלוהים עצמו דורש את דם האדם - גם "מיד כל חיה", גם "מיד איש אחיו" (ה).
•עונש מוות לרוצח: "באדם דמו ישפך" (ו).
•הנימוק: "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (ו).
המסגרת: "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (א) ו"ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה" (ז) - אלוהים רוצה בריבוי החיים אחרי המבול. רצח הוא ההפך מן הברכה, ולכן המסגרת מבליטה את ערך החיים שבאמצע.
מצוות דינים והשאלה על הידרדרות מוסרית
"מצוות דינים" (אחת משבע מצוות בני נח, על פי דברי חז"ל): הרמז - "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" (ו). העונש יבוצע "באדם", בידי בני אדם, ולכן צריך גוף שיברר ויפסוק. המקרה שיובא למשפט: רצח. אפשר לטעון שהמצווה מרחיבה את סמכויות בני האדם (קודם ה׳ עצמו שפט את קין ואף הגן עליו, ד, טו), ואפשר לטעון שהיא מצמצמת - משפט שם גבול לנקמה פרטית.
הידרדרות מוסרית? בפרק א הותר רק צומח (א, כט), ובפרק ט גם בשר. אפשר לראות בזה ויתור לאדם אחרי "ותמלא הארץ חמס" (ו, יא), כשהיחס לחיות הוא "ומוראכם וחתכם"; ואפשר לראות בזה סדר מוסרי חדש, עם איסור הדם ואיסור הרצח.
ברית הקשת
י׳ לורברבוים - שני תפקידים לקשת: טקסי-סמלי - "חיזיון חגיגי ומרהיב, המסמל שלום עולמי ופיוס": "זאת אות הברית" (יב), "והיתה לאות ברית" (יג); מעשי - "כלי לשליטה בזעמו ביום עברה": "וזכרתי את בריתי... ולא יהיה עוד המים למבול" (טו), "וראיתיה לזכר ברית עולם" (טז).
רד"ק: "וזכרתי"
ההבטחה והאות: לא יהיה עוד מבול (יא). הקשת נראית בענן, דווקא בזמן גשם ("והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן", יד), ומזכירה שהגשם לא יהפוך למבול.
הקושי: "וזכרתי את בריתי" (טו), "וראיתיה לזכר ברית עולם" (טז) - משמע שאלוהים זקוק לתזכורת ועלול לשכוח.
רד"ק: "דיברה תורה בלשון בני אדם כי אין שכחה לפני כיסא כבודו... הכול הוא דרך משל".
השוואה: הברכה לנח והברכה לאדם
י׳ גרוסמן - הסיבה להבדל: "האדם הראשון ניצב בעולם כנציגו של האל וייעודו היה למלוך", ולכן "אינו יכול לאכול את 'נתיניו'". אחרי המבול "התברר שהאדם אינו בשל למלוך" - ניטל ממנו כתר המלכות; הוא בראש שרשרת המזון, "אך אין זה אלא מורא".
חטא חם ושתיית יין
שד"ל (לפסוק כב): "זה היה חטאו, שלא כיסהו, אבל הגיד לאחיו דרך לעג". לפי הפירוש החטא אינו בראייה אלא בכך שלא כיסה את אביו וסיפר בלעג: "ויגד לשני אחיו בחוץ" (כב). שם ויפת עשו ההפך: "ויכסו את ערות אביהם" (כג). בבגרות שואלים אם החטא מזכיר "שיימינג" (ביוש פומבי) - עמדה מנומקת.
סיפור המבול עצמו, בראשית ו (ה–כב), נמצא ברשימת הפרקים שלא נלמדים במיקוד. מזכירים אותו רק כרקע - למשל "ותמלא הארץ חמס" (ו, יא) כשהשאלה מבקשת אותו.
בשאלון לעולים (1252) בחורף תשפ"ה, על בראשית ט, דוח התובנות כתב: "הדרישה הייתה לתת דוגמאות לערך האדם מתוך פסוקים נתונים. היה קושי בהמשגה זו". כשהשאלה מבקשת "ערך חיי האדם" או "קדושת החיים", חפשו בפסוקים ה–ו: "אדרש", "באדם דמו ישפך", "כי בצלם אלהים".
בפסוקים ד–ו יש שני איסורים שונים: איסור אכילת הדם של בעל חיים ("אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו", ד), ואיסור שפיכת דם האדם ("שפך דם האדם", ו). כשהשאלה מבקשת שני איסורים, מביאים את שניהם.
דוגמה - הברכה לנח מול הברכה לאדם, לפי גרוסמן
קראו בראשית, פרק ט׳, פסוקים א׳–י״ז.
קראו פסוקים א׳–ג׳ וגם בראשית, פרק א׳, פסוקים כ״ח–ל׳.
(1) ציינו שתי נקודות דמיון ונקודת שוני אחת בין הברכה שניתנה לנֹח ולבניו בפרק ט׳ ובין הברכה שניתנה לאדם בפרק א׳. בססו את דבריכם על שני הכתובים. (7 נקודות)
(2) קראו גם את דברי י׳ גרוסמן שלפניכם.
"האדם הראשון ניצב בעולם כנציגו של האל וייעודו היה למלוך ולשלוט בעולם. במצב זה ברור שהוא אינו יכול לאכול את 'נתיניו'. אדרבה, תפקידו לדאוג לסדר שבעולם ולהרמוניה שצריכה לשרור בין כל החיות. אולם לאחר המבול ניטל מהאדם כתר מלכות; התברר שהאדם אינו בשל למלוך בעולמו של האלוהים. הוא אומנם מצוי בראש שרשרת המזון, והחיות כולן עתידות לפחד ממנו; הוא ראש וראשון להן בתחכומו וביכולתו לגבור עליהן, אך אין זה אלא מורא [פחד]; אין מדובר במלכות של ממש".
(גרוסמן, י׳, בראשית – סיפורן של התחלות. הוצאת מכללת הרצוג – תבונות, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2017, עמ׳ 193)
על פי דברי גרוסמן, הסבירו את הסיבה לשוני שציינתם בתת־סעיף ב (1). (8 נקודות)
1. (1) דמיון ראשון - פריון: "פרו ורבו ומלאו את הארץ" בשני הכתובים (א, כח; ט, א).
2. דמיון שני - מעמד מעל בעלי החיים: "ורדו בדגת הים ובעוף השמים" (א, כח) מול "על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים... ובכל דגי הים" (ט, ב).
3. שוני - המזון: בפרק א "נתתי לכם את כל עשב... לכם יהיה לאכלה" (א, כט), ובפרק ט "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה" (ט, ג).
4. (2) לפי גרוסמן: בפרק א האדם הוא נציג האל ומלך העולם, ומלך "אינו יכול לאכול את 'נתיניו'" - תפקידו לשמור על ההרמוניה, ולכן מזונו מן הצומח.
5. אחרי המבול: "התברר שהאדם אינו בשל למלוך" - ניטל ממנו כתר המלכות. הוא נשאר בראש שרשרת המזון ומותר לו לאכול בעלי חיים, ויחסו אליהם הוא "מורא" ולא מלכות.
(1) דמיון: (א) ברכת פריון וריבוי - "פרו ורבו ומלאו את הארץ" בשני הכתובים (ט, א; א, כח). (ב) מעמד האדם מעל בעלי החיים בים, באוויר וביבשה - "ורדו בדגת הים ובעוף השמים" (א, כח) מול "על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים... ובכל דגי הים" (ט, ב). שוני: בפרק א׳ האדם מקבל רק צומח למאכל ("נתתי לכם את כל עשב... לכם יהיה לאכלה", א, כט), ובפרק ט׳ מותר לו גם בשר ("כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה", ט, ג). אפשר גם: בפרק א׳ "וכבשה ורדו" - שלטון; בפרק ט׳ "ומוראכם וחתכם" - פחד. (2) לפי גרוסמן, האדם בפרק א׳ הוא נציג האל ומלך העולם, ומלך אינו אוכל את "נתיניו" - תפקידו לשמור על ההרמוניה; לכן מזונו צמחוני. המבול הוכיח שהאדם "אינו בשל למלוך", ולכן ניטל ממנו כתר המלכות: הוא נשאר בראש שרשרת המזון ומותר לו לאכול בעלי חיים, ויחסו אליהם הוא מורא ולא מלכות.
6. מגדל בבל (בראשית יא)
מגדל בבל
בבראשית יא כל בני האדם מדברים שפה אחת. הם מחליטים לבנות עיר ומגדל "וראשו בשמים", וה׳ מבלבל את שפתם ומפיץ אותם על פני כל הארץ. זה הסיפור האחרון בסיפורי הראשית, והבגרות שואלת עליו כמעט בכל מועד.
במדויק: מבנה: א–ב - "שפה אחת ודברים אחדים"; ג–ד - התוכנית: "הבה נלבנה לבנים", "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ"; ה–ז - "וירד ה׳ לראת", "הן עם אחד ושפה אחת לכלם", "הבה נרדה ונבלה שם שפתם"; ח–ט - "ויפץ ה׳ אתם משם", "ויחדלו לבנת העיר", "על כן קרא שמה בבל". הדמויות: בני האדם - חוששים להתפזר ("פן נפוץ") ורוצים שם; ה׳ - חושש מכוחם המאוחד ("לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"), בולל ומפיץ. הרעיון הגדול: "התפתחות הציוויליזציה משקפת הדרדרות מבחינה מוסרית". עיקרון הענישה: מידה כנגד מידה.
הרצון "פן נפוץ על פני כל הארץ" עומד מול הברכה "ומלאו את הארץ" (א, כח; ט, א). ההתכנסות בבבל מושווית לחזון ישעיהו ב, שבו העמים עולים "אל הר ה׳".
מבנה הסיפור
תוכנית ושתי פעולות; שני חששות
עיקרון הענישה: מידה כנגד מידה
עשיית שם בארבעה כתובים, ואבן עזרא
הסיבה ליחס השונה: מי עושה את השם ובשביל מה - בבבל בני האדם עושים לעצמם שם בכוחם; אצל דוד ואצל הסריסים ה׳ נותן את השם, כגמול על נאמנות.
אבן עזרא על "דברים אחדים" (א): "בימים ההם דברי חכם וכסיל היו אחדים" - לחכם ולכסיל היה אותו אוצר מילים, וכולם הבינו את כל המילים.
פרשנים: מה הייתה המטרה ומה היה החטא
ישעיהו ב מול בבל: בישעיהו העמים עולים "אל הר ה׳ אל בית אלהי יעקב" כדי "וירנו מדרכיו" (ב, ג) - התכנסות סביב האל, ולכן רצויה; בבבל בני האדם מתכנסים סביב עצמם - "נבנה לנו... ונעשה לנו שם".
הרעו או היטיבו? יש הטוענים שהפעולות של ה׳ הרעו לאנושות ("אשר לא ישמעו איש שפת רעהו"), ויש הטוענים שהיטיבו: הפיזור הגשים את "ומלאו את הארץ", ונוצרו עמים ותרבויות רבים.
קושי תאולוגי: "וירד ה׳ לראת"
הקושי: "וירד ה׳ לראת את העיר ואת המגדל" (ה) - ה׳ מתואר כמי שנמצא במקום מסוים, צריך לרדת ולראות בעיניו כדי לדעת מה קורה. זה סותר את האמונה שה׳ יודע הכול, נמצא בכל מקום ואין לו גוף.
רש"י: "[בא] ללמד לדיינין שלא ירשיעו את הנדון עד שיראו ויבינו". ה׳ לא היה צריך לרדת; הכתוב מתאר אותו כך כדי ללמד שופטים לבדוק בעצמם לפני שהם פוסקים. בסיפור: ראייה (ה), שיקול (ו), ורק אחר כך עונש (ז–ח).
דוח התובנות של קיץ תשפ"ב על השאלה על מגדל בבל בשאלון 1262: "נראה כי תלמידים לא הבינו את הביטוי עיקרון ענישה" - "ביטוי מאד בסיסי בלימוד הפרק". עיקרון הענישה בסיפור הוא מידה כנגד מידה: מה שבני האדם ביקשו להשיג או למנוע מתהפך עליהם.
"פן נפוץ" (ד) הוא החשש של בני האדם, ו"ויפץ" (ח) הוא מה שה׳ עושה. כששואלים ממה חששו בני האדם, מביאים את פסוק ד; כששואלים ממה חשש ה׳, מביאים את פסוק ו: "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות".
דוגמה א - "וירד ה׳ לראת" ופירוש רש"י
קראו בראשית, פרק י״א, פסוקים א׳–ט׳.
קראו פסוק ה׳.
(1) הנאמר בפסוק זה יוצר קושי תאולוגי (קושי בתחום הדתי־אמוני).
הסבירו את הקושי. (7 נקודות)
(2) קראו את פירוש רש״י שלפניכם.
"[בא] ללמד לדיינין שלא ירשיעו את הנדון עד שיראו ויבינו".
לפי פירוש זה, הסבירו מהו המסר החינוכי הבא לידי ביטוי בפסוק ה׳. (8 נקודות)
1. (1) הביטוי: "וירד ה׳ לראת את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם" (ה).
2. הקושי: ה׳ מתואר כמי שצריך לרדת ממקומו ולראות בעיניו כדי לדעת - כבעל ידיעה מוגבלת, כבעל גוף ומקום. זה סותר את האמונה שה׳ יודע הכול ונמצא בכל מקום.
3. (2) רש"י: ה׳ לא היה צריך לרדת. הכתוב מתאר אותו כך כדי ללמד את הדיינים: לא להרשיע נאשם "עד שיראו ויבינו".
4. המסר: לברר את העובדות בעצמכם ולהבין לפני שפוסקים. אם ה׳, שיודע הכול, "יורד לראות" - קל וחומר אדם. בסיפור: ראייה (ה), שיקול (ו) ורק אחר כך עונש.
(1) "וירד ה׳ לראת את העיר ואת המגדל" - ה׳ מתואר כמי שצריך לרדת ממקומו ולראות בעיניו כדי לדעת מה קורה, כלומר כבעל ידיעה מוגבלת וכבעל גוף ומקום; זה סותר את האמונה שה׳ יודע הכול ונמצא בכל מקום. (2) לפי רש"י ה׳ לא היה צריך לרדת; הכתוב מתאר אותו כך כדי ללמד שופטים שאין להרשיע נאשם לפני שבודקים בעצמם, רואים ומבינים את המעשה. המסר: לברר את העובדות ממקור ראשון ולהבין לפני שפוסקים - אם ה׳ היודע הכול "יורד לראות", קל וחומר אדם. בסיפור: ראייה (פסוק ה׳), שיקול (פסוק ו׳) ורק אחר כך עונש.
דוגמה ב - עשיית שם: בבל ודוד
קראו בראשית, פרק י״א, פסוקים א׳–ט׳.
קראו פסוק ד׳ וגם שמואל ב, פרק ז׳, פסוקים ח׳–ט׳.
בשני הקטעים האלה מוזכרת עשיית שֵׁם.
(1) בנוגע לכל אחד מן הקטעים, כתבו מיהו הדובר המזכיר עשיית שם, והסבירו על פי ההקשר מהי המשמעות של עשיית שם בכל אחד מן הקטעים. (8 נקודות)
(2) על פי המשמעות של עשיית שם בבראשית, פרק י״א, בני האדם מוצגים בסיפור מגדל בבל באופן שלילי.
האם אתם מסכימים עם קביעה זו? נמקו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (7 נקודות)
1. (1) בבל - הדובר: בני האדם: "ונעשה לנו שם" (בראשית יא, ד). המשמעות: שם שהם עושים לעצמם בכוחם - תהילה באמצעות מגדל "וראשו בשמים".
2. שמואל ב ז - הדובר: ה׳, בדברי נתן לדוד: "ועשתי לך שם גדול כשם הגדלים אשר בארץ" (ט). המשמעות: שם שניתן כמתנה, למי שה׳ לקח "מן הנוה מאחר הצאן להיות נגיד על עמי" (ח).
3. (2) עמדה - מסכימים: השאיפה לשם עצמי ולמגדל שראשו בשמים היא יהירות; ה׳ מגיב ומונע ("לא יבצר מהם", ו), והרצון "פן נפוץ" מנוגד לברכה "ומלאו את הארץ" (א, כח).
4. התייחסות לצד השני: אין בכתוב חטא מפורש והעונש מתון - אבל ההשוואה לדוד מראה שהבעיה היא בדרך: שם שנלקח ולא שם שניתן.
(1) בבראשית יא הדוברים הם בני האדם ("ונעשה לנו שם") - שם שאדם עושה לעצמו בכוחו, תהילה והאדרה עצמית באמצעות מפעל "וראשו בשמים". בשמואל ב ז הדובר הוא ה׳ (בפי נתן) אל דוד ("ועשתי לך שם גדול") - שם שניתן כמתנה וכשכר למי שה׳ עמו ושנבחר להנהיג את העם. (2) עמדה מנומקת, למשל: מסכים - השאיפה לשם עצמי ולמגדל שראשו בשמים היא יהירות וחציית הגבול בין אדם לאל; ה׳ מגיב ומונע ("לא יבצר מהם"), והרצון "פן נפוץ" מנוגד לברכה "ומלאו את הארץ". התייחסות לטענה הנגדית: אין חטא מפורש והעונש מתון - אך ההשוואה לדוד מראה שהפסול הוא בדרך (שם שנלקח ולא שם שניתן).