דילוג לתוכן המרכזי

סיכום סיפור התהוות האומה

תנ"ך לבגרות · 8 נושאים

כל מה שצריך לדעת בסיפור התהוות האומה: המושגים, המבנה הפרק, דמויות, מילים מנחות, פרשנים ודוגמאות פתורות משאלוני הבגרות. לחזרה מהירה לפני הבחינה - הסיכום המקוצר או דף כללים.

סיפור התהוות האומה

ספר שמות מספר איך משפחה של עבדים במצרים הופכת לעם: ה׳ שולח מנהיג, מוציא את העם ממצרים, כורת איתו ברית בהר סיני – והברית כמעט נשברת בחטא העגל ומתחדשת.

במדויק: במיקוד של תשפ"ז נלמדים שמות ב, ג, יד, יט, כ (א–יח), לב, לג, לד (א–טז, כז–לה). פרקים א, יב (כט–מב) ו-יג (יז–כב) לא נלמדים במיקוד. הרעיונות הגדולים שהחוזר מונה לנושא: "אירועים מכוננים מעצבים את תרבותו ורוחו של העם", "הזיכרון בעיצוב ייעודו ודמותו של העם", ו"סיפורי התהוות האומה תואמים את העיקרון 'מעשה אבות סימן לבנים'".

הפרקים בנויים כרצף: הולדת המנהיג (ב), השליחות (ג), היציאה והנס בים (יד), הברית בסיני (יט–כ), החטא (לב), הריחוק והבקשות (לג) וחידוש הברית (לד). הבגרות שואלת לא פעם על שני פרקים יחד – למשל הזהב ביציאה (ג, כב) ובעגל (לב, ב–ד), או הלוחות הראשונים (לב) והשניים (לד).

המנהיג בין ה׳ לעם

משה הוא הדמות המרכזית בכל הפרקים. הוא לא מנהיג מושלם: הוא מהסס, כועס, מתווכח עם ה׳ ומתפלל בעד העם. הבגרות שואלת עליו שוב ושוב.

במדויק: שלושה רעיונות גדולים מהחוזר עוסקים במנהיג: "למנהיג תפקיד בעיצובו של העם"; "המנהיג הנע בין הצורך לקיים את שליחותו לבין ההיענות לצרכי העם"; ו"תפקיד הנביא כמתווך בין האלוהים לבין האדם" – משה מוסר לעם את דבר ה׳, ומייצג את העם לפני ה׳.

תוכנית אלוהית ובחירה

בסיפור היציאה ה׳ קובע מראש מה יקרה – ובכל זאת בני האדם מחליטים ופועלים. השאלה איך שני הדברים מסתדרים עולה בבגרות, בעיקר על פרעה בים סוף.

במדויק: הרעיונות הגדולים: "המתח בין התוכנית האלוהית לבחירה החופשית" (למשל "ויחזק ה׳ את לב פרעה", שמות יד, ח), ו"הצורך בקיום השליחות אל מול המציאות" (משה מול פרעה ומול העם).

1. הולדת משה, הצלתו וראשית דרכו (שמות ב)

הולדת משה וראשית דרכו

בפרק ב נולד המנהיג. משה ניצל כתינוק, גדל בבית פרעה, יוצא אל אחיו, בורח למדין ובונה שם בית. הבגרות שואלת מי הציל אותו, מה מעשיו מלמדים על דמותו, ואיך הפרק מכין את ההתגלות בסנה.

במדויק: א–י – הולדת משה והצלתו בידי שלוש נשים: האם, האחות ובת פרעה; יא–טו – משה "ויצא אל אחיו", מכה את המצרי, נוזף בעברי הרשע ובורח מפני פרעה; טז–כב – במדין משה מושיע את בנות כהן מדין, מקבל את צפרה לאישה וקורא לבנו גרשם; כג–כה – מלך מצרים מת, בני ישראל זועקים, ואלוהים "וישמע... ויזכר... וירא... וידע". הדמויות: משה, שרואה עוול ופועל; הנשים, שמסכנות את עצמן כדי להציל; רעואל, שגומל למשה על הטובה. הרעיון הגדול: "למנהיג תפקיד בעיצובו של העם" – הפרק מראה את התכונות של משה לפני שהוא נעשה מנהיג.

פרק ב פותח שני קווים שממשיכים בפרק ג: הזעקה (ב, כג) נענית ב"ואת צעקתם שמעתי" (ג, ז), והזהות המורכבת של משה מסבירה את החשש שלו מתגובת העם (ג, יג). הסצנה ליד הבאר במדין דומה לסצנה של עבד אברהם, רבקה ולבן (בראשית כד), והבגרות משווה ביניהן.

מבנה הפרק

חלקפסוקיםמה קורהביטוי מרכזי
הצלת התינוקא–יהאם מסתירה אותו ושמה אותו בתבה, האחות משגיחה, בת פרעה חומלת ומאמצת"ותחמל עליו" (שמות ב, ו); "כי מן המים משיתהו" (שמות ב, י)
משה יוצא אל אחיויא–טומצרי מכה עברי, שני עברים נצים, ופרעה מבקש להרוג את משה"וירא בסבלתם" (שמות ב, יא); "ויברח משה מפני פרעה" (שמות ב, טו)
מדיןטז–כבהרועים מגרשים את בנות כהן מדין, משה מושיע אותן ונשאר אצל רעואל"ויקם משה ויושען" (שמות ב, יז); "גר הייתי בארץ נכריה" (שמות ב, כב)
הזעקהכג–כהמלך מצרים מת, העם זועק, אלוהים זוכר את בריתו"ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות ב, כד)

שלושת העימותים

עימותפסוקיםמה משה עושהמה זה מראה
מצרי מכה עברייא–יב"ויך את המצרי ויטמנהו בחול" (שמות ב, יב)מתערב למען אחיו ומסכן את עצמו
שני עברים נציםיג–יד"ויאמר לרשע למה תכה רעך" (שמות ב, יג)עומד לצד הנפגע גם כשהמכה עברי
הרועים ובנות כהן מדיןטז–יז"ויקם משה ויושען וישק את צאנם" (שמות ב, יז)מושיע זרים שאין לו קשר אליהם

ההבדל: שני העימותים הראשונים הם במצרים, עם אחיו העברים, ומסתיימים בסכנה ובבריחה. השלישי הוא במדין, עם זרים, בלי אלימות קטלנית – ומסתיים בכך שמשה מתקבל בבית.

הדמויות

דמותמה היא עושהמה אפשר לומר עליה
האם (בת לוי)"ותרא אתו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים" (שמות ב, ב); "ותקח לו תבת גמא" (שמות ב, ג)פועלת בתעוזה נגד גזרת פרעה; אחר כך מניקה אותו (שמות ב, ט)
האחות"ותתצב אחתו מרחק לדעה מה יעשה לו" (שמות ב, ד); מציעה "אשה מינקת מן העברית" (שמות ב, ז)תושייה: בזכותה משה חוזר לאמו
בת פרעה"ותחמל עליו ותאמר מילדי העברים זה" (שמות ב, ו); "ויהי לה לבן" (שמות ב, י)חומלת על ילד שהיא יודעת שהוא עברי
משה"וירא בסבלתם" (שמות ב, יא); "ויאמר לרשע למה תכה רעך" (שמות ב, יג)לחיוב: חוש צדק, אומץ ורגישות מוסרית. יש הטוענים נגדו: "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול" (שמות ב, יב) – מעשה אלים, בסתר, בלי משפט
העברי הרשע"מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר" (שמות ב, יד)דוחה את משה ומאיים לחשוף אותו
רעואל, כהן מדין"קראן לו ויאכל לחם" (שמות ב, כ); "ויתן את צפרה בתו למשה" (שמות ב, כא)גומל למשה על שהציל את בנותיו

בת פרעה: דאגה לזולת או לעצמה

שאלת עמדה שהופיעה בבגרות. אפשר לנמק כל צד מהכתוב:

- דאגה לזולת: "ותחמל עליו" – אף שידעה "מילדי העברים זה" (שמות ב, ו), כלומר שגזרת אביה חלה עליו.

- דאגה לעצמה: "ויהי לה לבן", והיא קוראת לו בשם שמזכיר את המעשה שלה: "כי מן המים משיתהו" (שמות ב, י).

זהותו של משה

נקודת מבטציטוטמה זה אומר
המספר"ויצא אל אחיו וירא בסבלתם" (שמות ב, יא)העברים הם "אחיו"
העברי"מי שמך לאיש שר ושפט עלינו" (שמות ב, יד)רואה במשה זר מן הארמון, לא אח
בנות רעואל"איש מצרי הצילנו מיד הרעים" (שמות ב, יט)רואות בו מצרי
משה עצמו"ויקרא את שמו גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (שמות ב, כב)מרגיש זר; לא רואה את עצמו מצרי

הזעקה ותשובת אלוהים (שמות ב, כג–כה)

- הזעקה: "וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו" (שמות ב, כג).

- בכור שור: "כל זמן שהיה אותו מלך חי, היו מצפים שמא כשימות זה יתבטלו הגזירות". לפי פסוק כג הציפייה לא התגשמה – השעבוד נמשך.

- ארבעה פעלים של אלוהים: "וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו" (שמות ב, כד), "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים" (שמות ב, כה). אלוהים זוכר את הברית עם האבות, ולכן יש תקווה לשינוי.

- מות המלך ומשה: פרעה "ויבקש להרג את משה" (שמות ב, טו); מותו מבטל את הסכנה למשה.

פרשנים על הפרק

מקורעל מהמה הוא אומר
אברבנאלשמות ב, כגכל מלך חדש "היה מחדש עליהם גזרות קשות יותר"; העם זעק מפחד שהמלך החדש "יוסיף עליה", ובתחינה "שיקל עולם"
בארי צימרמן (שיר)שמות ב, יב–יד"וירא כי אין איש" – ואיך נודע המעשה? לפי השיר עמדו שם רבים, "ציבור עבדים מחריש"; "אין איש להושיע", ולכן משה "ויהי בעצמו לאיש"

השוואה: יתרו ולבן

המארחמה מניע אותוציטוט
יתרו (שמות ב, יט–כ)רצון לגמול למשה על הטובה"איש מצרי הצילנו מיד הרעים", ואז "קראן לו ויאכל לחם"
לבן (בראשית כד, כט–לא)מה אפשר להשיג מן האורח"ויהי כראת את הנזם ואת הצמדים על ידי אחתו... ויבא אל האיש" (בראשית כד, ל)
שים לב

דוח התובנות של חורף תשפ"ג מציין ששאלה "שדרשה סדר חשיבה גבוה, כדוגמת הסקת מסקנה שאינה מופיעה בצורה גלויה בטקסט, הייתה קשה לתלמידים". כשנשאלים מה דברי העברי (ב, יד) היו יכולים לעורר במשה – לא מספיק לצטט אותם. כותבים את המסקנה: אכזבה, ותחושה שאין לו מקום בין אחיו.

שים לב

כששואלים על דמויות נוכריות שתרמו להצלת משה, התשובה היא בת פרעה (בפסוקים א–י) ורעואל או בנותיו (בפסוקים טו–כב). האם והאחות הן עבריות, ולכן הן לא עונות על השאלה הזאת.

דוגמה א - זהותו המורכבת של משה

קראו שמות, פרק ב׳.

בפרק ב׳ באה לידי ביטוי זהותו המורכבת של משה: הוא עברי הגדל בארמון של מלך מצרי.

(1) קראו פסוקים י״ג–י״ד.

יש הטוענים שהמתואר בפסוק י״ד היה יכול לגרום למשה להתרחק מאחיו העברים. הסבירו טענה זו. (4 נקודות)

(2) קראו פסוקים ט״ז–כ״ב.

מהי זהותו של משה מנקודת מבטן של בנות יתרו? על פי פסוק כ״ב, האם גם משה חושב כך בנוגע לזהותו? נמקו את תשובתכם. (4 נקודות)

פתרון

1. (1) מה קורה בפסוק יד: משה מנסה להפריד בין שני עברים, והרשע עונה: "מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי" (שמות ב, יד).

2. המסקנה (לא כתובה בגלוי): העברי לא רואה במשה אח, אלא "שר ושפט" מן הארמון. במקום תודה הוא מאיים לחשוף את ההריגה. משה מגלה שאחיו דוחים אותו ואף מסכנים אותו: "ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר". חוויה כזאת יכולה לגרום לו להתרחק מהם.

3. (2) בנות יתרו: "איש מצרי הצילנו מיד הרעים" (שמות ב, יט) – בעיניהן הוא מצרי.

4. משה עצמו: "ויקרא את שמו גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (שמות ב, כב). הוא מגדיר את עצמו "גר" – לא מצרי, אלא זר.

תשובה

(1) העברי דוחה את משה ("מי שמך לאיש שר ושפט עלינו"), רואה בו זר ושליט מצרי, ומאיים לחשוף את ההריגה ("הלהרגני אתה אמר") – אחיו אינם מקבלים אותו ואף מסכנים אותו, ומשה נאלץ לברוח. (2) בעיני הבנות: "איש מצרי" (יט). משה אינו רואה עצמו מצרי – "גר הייתי בארץ נכריה" (כב): הוא חש זר, אדם בלי בית; זהותו אינה מצרית.

דוגמה ב - אברבנאל: מה ציפה העם מן הזעקה

קראו את פירוש אברבנאל לפסוק כ״ג שלפניכם וגם שמות, פרק ג׳, פסוקים ז׳–י׳.

"כי אחרי ימים רבים שמלך מת ואז 'ויאנחו בני ישראל מן העבדה', כי בראותם שכל מלך חדש בקומו היה מחדש עליהם גזרות קשות יותר מן הראשון, לכן כשמת מלך מצרים צעקו בני ישראל מן העבודה. אם ליראתם מהמלך החדש שיוסיף עליה [על העבודה] ואם להתחנן לו שיקל עולם [את השעבוד] כי לא יכלו לסובלו".

על פי אברבנאל, מה ציפה העם להשיג באמצעות זעקתו, והאם תגובת אלוהים בפרק ג׳, פסוקים ז׳–י׳ תואמת את הציפיות של העם? נמקו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (8 נקודות)

פתרון

1. מה אברבנאל מסביר: למה הזעקה באה דווקא כש"וימת מלך מצרים" (שמות ב, כג): כל מלך חדש "היה מחדש עליהם גזרות קשות יותר".

2. הציפייה של העם: פחד שהמלך החדש "יוסיף עליה", ותחינה אליו "שיקל עולם". כלומר: הקלה בתוך השעבוד, מן המלך.

3. תגובת ה׳ – מה תואם: ה׳ שומע את הזעקה: "ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו" (שמות ג, ז).

4. תגובת ה׳ – מה חורג: לא הקלה אלא יציאה: "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה" (שמות ג, ח), ושליחות משה: "והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" (שמות ג, י).

5. עמדה: התגובה תואמת בכך שה׳ נענה לזעקה, וחורגת מהציפייה הצנועה.

תשובה

לפי אברבנאל, העם צעק מפחד שהמלך החדש יוסיף גזרות, ובבקשה שהמלך יקל את העבודה – ציפייה צנועה להקלה בתוך השעבוד, מופנית למלך. תגובת ה׳: שומע את הצעקה ("ואת צעקתם שמעתי") אך עונה מעבר לציפיות – לא הקלה אלא הצלה מיד מצרים, יציאה והבאה לארץ טובה, ושליחת משה. כלומר תואמת בכך שנענית לצעקה, אך חורגת מן הציפייה.

2. הסנה ושליחות משה (שמות ג)

הסנה ושליחות משה

בפרק ג ה׳ מתגלה למשה ושולח אותו להוציא את העם ממצרים. משה לא ממהר להסכים: הוא שואל, מפקפק ומתווכח. הבגרות שואלת על סימני ההתגלות, על הספקות של משה ועל התשובות של ה׳.

במדויק: א–ו – ההתגלות: "והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל", "משה משה", "של נעליך", "אנכי אלהי אביך"; ז–י – ה׳ ראה את עני העם, ושולח את משה: "לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי"; יא–טו – שני ספקות של משה: "מי אנכי" (על עצמו, מול פרעה) ו"מה שמו" (על העם), ושתי תשובות: "כי אהיה עמך" ו"אהיה אשר אהיה", "ה׳ אלהי אבתיכם"; טז–כב – מה יקרה: הזקנים ישמעו, פרעה יסרב, ה׳ יכה את מצרים, והעם יצא "לא... ריקם". בציווי יש קושי מוסרי: "דרך שלשת ימים" (יח) ו"ונצלתם את מצרים" (כב). הרעיון הגדול: "הצורך בקיום השליחות אל מול המציאות" – משה רואה את הקשיים, וה׳ עונה על כל אחד מהם.

הפרק ממשיך את פרק ב: הזעקה (ב, כג) נענית ב"ואת צעקתם שמעתי" (ג, ז). מוטיב הזהב שמתחיל כאן ("כלי כסף וכלי זהב", ג, כב) חוזר בחטא העגל (לב, ב–ד) ובהסרת העדיים (לג, ד–ו).

מבנה הפרק

חלקפסוקיםמה קורהביטוי מרכזי
ההתגלותא–והסנה הבוער, הקריאה, קדושת המקום, משה מסתיר את פניו"והסנה איננו אכל" (שמות ג, ב); "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים" (שמות ג, ו)
השליחותז–יה׳ ראה את עני העם ושמע את צעקתם, ושולח את משה"ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" (שמות ג, י)
הספקות והתשובותיא–טו"מי אנכי" – "כי אהיה עמך"; "מה שמו" – "אהיה אשר אהיה""ויאמר עוד אלהים" (שמות ג, טו)
מה יקרהטז–כהזקנים ישמעו, פרעה יסרב, ה׳ יכה את מצרים"ושמעו לקלך" (שמות ג, יח); "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך" (שמות ג, יט)
היציאהכא–כבהעם ימצא חן בעיני מצרים ויצא עם רכוש"ונצלתם את מצרים" (שמות ג, כב)

התגלות אלוהית בסנה

סימןציטוטמה הוא מלמד
הנס"וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל" (שמות ג, ב)מראה שחורג מחוקי הטבע: אש שאינה שורפת
הקריאה בשם"ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני" (שמות ג, ד)אלוהים פונה אל משה באופן אישי
קדושת המקום"של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא" (שמות ג, ה)המקום קדוש בגלל ההתגלות
האל של האבות"אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" (שמות ג, ו)הקשר לאבות; משה "ירא מהביט אל האלהים"

הספקות של משה ותשובות ה׳

הספקציטוטסוג הטענהתשובת ה׳איך התשובה עוזרת
על עצמו, מול פרעה"מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" (שמות ג, יא)עקרונית: האם הוא מתאים לתפקיד"כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך" (שמות ג, יב)ההצלחה תלויה בה׳, לא בכוחו של משה
על העם"ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם" (שמות ג, יג)מעשית: איך ישכנע את העם"אהיה אשר אהיה" (שמות ג, יד); "ה׳ אלהי אבתיכם... שלחני אליכם" (שמות ג, טו)שם שקשור לאבות, והבטחה "ושמעו לקלך" (שמות ג, יח)

"ויאמר עוד אלהים" (שמות ג, טו): ה׳ מוסיף תשובה שנייה, סימן שהתשובה "אהיה אשר אהיה" לא הספיקה למשה.

הסביבה שבה גדל משה

טענהציטוטהסבר
משה חושש מתגובת העם"ויהי לה לבן" (שמות ב, י); "ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין" (שמות ג, א); "ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם" (שמות ג, יג)משה לא גדל עם העם, ולכן חושש שישאלו "מה שמו" ולא יקבלו אותו
הסביבה הכשירה אותו"וינהג את הצאן אחר המדבר" (שמות ג, א)בארמון גדל כבן חורין והכיר את השלטון; במדבר למד להוביל עדר

הקושי המוסרי ושד"ל

הפסוקהקושי המוסרי
"ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה׳ אלהינו" (שמות ג, יח)בקשה מטעה: הכוונה לצאת לתמיד
"ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב... ונצלתם את מצרים" (שמות ג, כב)לקיחת רכוש בשאילה, בלי כוונה להחזיר

שד"ל (ג, יח): מודה ש"הבקשה הזאת הייתה בעקבה [ברמאות]", אבל פרעה שיעבד אותם "בלא שום דין", ולכן "אין לתמוה אם ציווה ה׳ להתפתל עם העיקש" – כמו "ועם עקש תתפתל" (תהלים יח, כז).

מה יגידו הזקנים ומה יעשה פרעה

מימה ה׳ אומר מראשלמה זה מחזק את משה
הזקנים"ושמעו לקלך" (שמות ג, יח)עונה לחשש שהעם לא יאמין לו (שמות ג, יג)
פרעה"ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה" (שמות ג, יט)הסירוב צפוי וחלק מהתוכנית: "ואחרי כן ישלח אתכם" (שמות ג, כ), ולכן משה לא יתייאש

השוואה: הזהב ביציאה ובעגל

כתובהזהבמה הוא מבטא
שמות ג, כא–כב"ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים"; "כלי כסף וכלי זהב... ושמתם על בניכם ועל בנתיכם"מתנה של ה׳ ביציאה
שמות לב, ב–ד"פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם"; "ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"אותו זהב משמש לעגל – כפיות טובה כלפי ה׳
שים לב

אל תבלבלו בין שתי הטענות של משה: טענה עקרונית עוסקת בעצם ההתאמה לתפקיד ("מי אנכי", ג, יא); טענה מעשית עוסקת בדרך הביצוע ("מה אמר אלהם", ג, יג). לכל טענה יש תשובה אחרת של ה׳.

דוגמה א - קאסוטו: למה היה צורך ביד חזקה

קראו שמות, פרק ג׳.

קראו פסוקים י״ח–כ׳.

(1) מה ה׳ מבקש שמשה יאמר לפרעה, ומהי התגובה הצפויה של פרעה?

(2) קראו גם את דברי הפרשן קאסוטו שלפניכם.

"אף אם תדרשו את דרישתכם בחוזק יד [...] סירובו [של פרעה] יוכיח בבירור שהוא עומד בעקשנותו, ושמנוי וגמור איתו [שהוא החלטי בדעתו] להשאיר בהתמדה את העול הכבד של השעבוד על צווארם של בני ישראל בלי הרף."

(מ״ד קאסוטו, פירוש על ספר שמות, ירושלים, תשמ״ח, עמ׳ 26–27)

על פי פירוש קאסוטו, מדוע היה הכרחי שאלוהים יגיב בחומרה על ההתנהגות של פרעה? הסבירו את תשובתכם.

פתרון

1. (1) הבקשה: "ואמרתם אליו ה׳ אלהי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה׳ אלהינו" (שמות ג, יח) – בקשה מצומצמת.

2. התגובה הצפויה: "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה" (שמות ג, יט) – פרעה יסרב.

3. (2) מה קאסוטו אומר: הבקשה הצנועה היא מבחן. אם פרעה מסרב גם לה, "סירובו [של פרעה] יוכיח בבירור שהוא עומד בעקשנותו" ורוצה להשאיר את השעבוד "בלי הרף".

4. למה תגובה חמורה: כשדרך מתונה לא עובדת, רק מכה תביא לשחרור: "ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים... ואחרי כן ישלח אתכם" (שמות ג, כ).

תשובה

(1) בקשה מצומצמת: לצאת דרך שלושת ימים במדבר כדי לזבוח לה׳. התגובה הצפויה: פרעה יסרב – "לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה". (2) לפי קאסוטו, הבקשה הצנועה היא מבחן: אם פרעה מסרב אפילו לה, הוכח בבירור שהוא עקשן ונחוש להשאיר את השעבוד לעד. לכן אין דרך אחרת – רק תגובה חמורה ("ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים") תביא לשחרור, והיא גם צודקת, כי פרעה דחה כל דרך מתונה.

דוגמה ב - טענה עקרונית, טענה מעשית ו"עוד"

קראו שמות, פרק ג׳, פסוקים א׳–ט״ו.

קראו פסוקים י׳–ט״ו.

(1) משה דוחה את השליחות המוטלת עליו באמצעות טענה עקרונית ובאמצעות טענה מעשית. הסבירו כל אחת מן הטענות.

הוכיחו על פי פתיחת פסוק ט״ו שמשה לא השתכנע מתשובת אלוהים על טענתו המעשית.

(6 נקודות)

פתרון

1. הטענה העקרונית: "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" (שמות ג, יא) – משה מפקפק בעצם ההתאמה שלו לשליחות.

2. הטענה המעשית: "ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם" (שמות ג, יג) – שאלה של ביצוע: מה יאמר לעם כדי שיאמינו לו.

3. תשובת ה׳ לטענה המעשית: "אהיה אשר אהיה" (שמות ג, יד).

4. ההוכחה מפתיחת פסוק טו: "ויאמר עוד אלהים אל משה" (שמות ג, טו). המילה "עוד" מראה שה׳ צריך להוסיף תשובה – שם מוכר לעם: "ה׳ אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב".

תשובה

(1) עקרונית: "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא..." (ג, יא) – ספק בעצם התאמתו לתפקיד. מעשית: "ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם" (ג, יג) – כיצד ישכנע את העם. "ויאמר עוד אלהים" (ג, טו) – אלוהים נדרש להוסיף תשובה, כי התשובה "אהיה אשר אהיה" (ג, יד) לא הספיקה.

3. קריעת ים סוף (שמות יד)

קריעת ים סוף

בים סוף העם רואה את המצרים, שהיו אדוניו, מתים על שפת הים – ועובר מפחד לאמונה. הבגרות שואלת על המטרה של ה׳, על תגובת העם ומשה, ועל השאלה אם לפרעה הייתה בחירה.

במדויק: א–ד – ה׳ מצווה לחנות "על הים", כדי שפרעה יחשוב "נבכים הם בארץ", והמטרה: "ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה׳"; ה–ט – פרעה ועבדיו מתחרטים ("מה זאת עשינו") ורודפים; י–יד – העם רואה את מצרים, "וייראו מאד", מתלונן ("כי טוב לנו עבד את מצרים"), ומשה מרגיע: "ה׳ ילחם לכם"; טו–יח – "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו"; יט–כה – המלאך והענן מגנים על ישראל, וה׳ מבהיל את מצרים: "אנוסה מפני ישראל כי ה׳ נלחם להם"; כו–לא – המים שבים, "לא נשאר בהם עד אחד", "וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו". הרעיונות הגדולים: "המתח בין התוכנית האלוהית לבחירה החופשית" ("ויחזק ה׳ את לב פרעה") ו"אירועים מכוננים מעצבים את תרבותו ורוחו של העם".

האמונה "ובמשה עבדו" (יד, לא) קשורה לבקשת העם במעמד הר סיני: "דבר אתה עמנו ונשמעה" (כ, טז). הבגרות משווה גם לתהלים קו, ז–יב. הקטע שלפני הפרק (יג, יז–כב: דרך המדבר ועצמות יוסף) לא במיקוד.

מבנה הפרק

חלקפסוקיםמה קורהביטוי מרכזי
המלכודתא–דה׳ מצווה לחנות על הים כדי שפרעה ירדוף"נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר" (שמות יד, ג); "וידעו מצרים כי אני ה׳" (שמות יד, ד)
הרדיפהה–טפרעה מתחרט ויוצא עם רכבו"מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו" (שמות יד, ה); "ויחזק ה׳ את לב פרעה" (שמות יד, ח)
פחד העםי–ידהעם צועק ומתלונן, משה מרגיע"וייראו מאד" (שמות יד, י); "ה׳ ילחם לכם ואתם תחרשון" (שמות יד, יד)
הציוויטו–יחה׳ מצווה לנסוע ולבקוע את הים"מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד, טו)
הגנה ותקיפהיט–כההענן בין המחנות; ה׳ מבהיל את מצרים"ולא קרב זה אל זה כל הלילה" (שמות יד, כ); "אנוסה מפני ישראל" (שמות יד, כה)
הסוףכו–לאהמים שבים על מצרים; העם מאמין"לא נשאר בהם עד אחד" (שמות יד, כח); "ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו" (שמות יד, לא)

המילים המנחות: ר-א-ה ו-י-ר-א

שלבראייה (ר-א-ה)יראה (י-ר-א)
בתחילה (שמות יד, י)"וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם""וייראו מאד" – פחד ממצרים
דברי משה (שמות יד, יג)"התיצבו וראו את ישועת ה׳"; "לא תספו לראתם עוד עד עולם""אל תיראו"
בסוף (שמות יד, ל–לא)"וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים"; "וירא ישראל את היד הגדלה""וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו"

מה זה מלמד: מראייה של האויב ופחד מבני אדם – לראייה של מעשה ה׳, ליראת ה׳ ולאמונה. המראה של המצרים המתים מראה לעם שהאדונים אינם כל-יכולים, והאיום שיחזירו אותם לעבדות בטל.

הדמויות

דמותמה היא עושהציטוטמה אפשר לומר
פרעהמתחרט על שחרור העבדים ורודף"ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם" (שמות יד, ה); "ויחזק ה׳ את לב פרעה" (שמות יד, ח)בפסוק ה הוא מחליט בעצמו, בפסוק ח ה׳ מחזק את לבו – שאלת הבחירה החופשית
העםנבהל ומתלונן"המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" (שמות יד, יא); "כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר" (שמות יד, יב)מצוקה: לכודים בין צבא מצרים לים
משהמרגיע את העם"אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה׳" (שמות יד, יג)לחיוב: מחזק את אמונת העם. ביקורת: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד, טו) – ה׳ מבקש ממנו להוביל את העם קדימה
ה׳מגן על ישראל ותוקף את מצרים"ויהם את מחנה מצרים" (שמות יד, כד); "ויסר את אפן מרכבתיו" (שמות יד, כה)המטרה: "ואכבדה בפרעה ובכל חילו" (שמות יד, ד)

מכילתא: "ארבע כיתות [קבוצות] נעשו ישראל על הים" – ליפול אל הים, לשוב למצרים, להילחם או לצעוק. הפילוג מדגיש את המצוקה: אין שום מוצא טוב.

חיזוק הלב והעונש: הרמב"ם והמדרש

מקורהקושיהתשובה
הרמב"ם, שמונה פרקים"ואני הנני מחזק את לב מצרים" (שמות יד, יז), ואחר כך "לא נשאר בהם עד אחד" (שמות יד, כח): אם ה׳ חיזק את לבם, למה נענשו?פרעה וסיעתו עשקו את ישראל "בבחירתם מבלי הכרח"; חיזוק הלב הוא עצמו העונש – "למנעם מהתשובה"
מגילה י ע"באיך ה׳ מתייחס למצרים הטובעים"מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!" – המצרים הם בריאתו, וה׳ אינו שמח במפלתם

ראב"ע: למה העם לא נלחם

- השאלה (שמות יד, יג): "איך יירא [יפחד] מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם? ולמה לא יילחמו על נפשם ועל בניהם?"

- התשובה: "כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה".

- הביסוס בדברי העם: "חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר" (שמות יד, יב) – הם רואים רק מוות או עבדות, לא מלחמה.

רבנו בחיי ותהלים קו

- רבנו בחיי: "העבד... ירא ומתפחד פן ירדוף אדוניו אחריו ואין הגאולה שלמה אצל העבד עד שיתברר במיתת האדון". לכן החנייה על הים ומות המצרים – "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" (שמות יד, ל) – הם שלב הכרחי במעבר מעבדות לחירות.

- תהלים קו: אותו תהליך – "וימרו על ים בים סוף" (תהלים קו, ז), ובסוף "ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו" (תהלים קו, יב): ממרי לאמונה.

השוואה: האמונה במשה בים ובסיני

כתובציטוטמה הוא מראה
שמות יד, לא"ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו"העם מאמין גם במשה
שמות כ, טו–טז"ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות"העם מקבל את משה כמתווך נאמן לדבר ה׳, ומתחייב "ונשמעה"
שים לב

דוח התובנות של חורף תשפ"א: בסעיף על חמישה פסוקים "תלמידים לא הקפידו לדייק בגבולות היחידה, והמענה היה מפסוקים אחרים בפרק". כששואלים על פסוקים א–ה, ההנחיה ("ויחנו... על הים") והמטרה ("וידעו מצרים כי אני ה׳") צריכות לבוא מהם בלבד.

שים לב

באותו דוח: "היה שימוש בשני שורשים דומים עם משמעות שונה וצמודת טקסט, ההישגים היו בינוניים". בדקו לכל פועל את השורש: "וייראו" (עם שתי יו"ד) – י-ר-א, פחד או יראה; "וירא ישראל" – ר-א-ה, ראייה.

דוגמה א - רש"י: האם לפרעה הייתה בחירה

קראו שמות, פרק י״ד.

קראו פסוקים ה׳–ח׳.

(1) מהי הסתירה בין הנאמר בפסוקים ה׳–ז׳ ובין הנאמר בפסוק ח׳ בנוגע לחופש הבחירה של פרעה? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (4 נקודות)

(2) קראו גם את פירושו של רש״י לפסוק ח׳ שלפניכם.

"ויחזק... - שהיה תולה [מתלבט] אם לרדוף אם לאו, וחיזק את ליבו לרדוף."

לדעתכם, האם על פי פירושו של רש״י היה לפרעה חופש בחירה בהחלטה לרדוף אחר בני ישראל? נמקו את דבריכם. (4 נקודות)

פתרון

1. פסוקים ה–ז: "ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו" (שמות יד, ה), "ויאסר את רכבו" (שמות יד, ו) – פרעה מתחרט ומחליט בעצמו לרדוף.

2. פסוק ח: "ויחזק ה׳ את לב פרעה מלך מצרים וירדף אחרי בני ישראל" (שמות יד, ח) – ההחלטה מיוחסת לה׳.

3. הסתירה: האם פרעה בחר, או שה׳ החליט בשבילו?

4. (2) לפי רש"י: פרעה "היה תולה [מתלבט] אם לרדוף אם לאו" – הרצון לרדוף כבר היה בו, וה׳ רק חיזק אותו.

5. עמדה: לכן היה לפרעה חופש בחירה, לפחות בחלקו: הוא רצה לרדוף, וה׳ חיזק את מה שרצה.

תשובה

(1) ה׳–ז׳: פרעה ועבדיו מתחרטים ומחליטים בעצמם לרדוף (בחירה חופשית); ח׳: "ויחזק ה׳ את לב פרעה" – ההחלטה מיוחסת לה׳. (2) כן (בעיקר): פרעה כבר רצה לרדוף והתלבט; ה׳ רק חיזק את מה שרצה. אפשר גם: בחירה חלקית בלבד.

דוגמה ב - ר-א-ה ו-י-ר-א: מפחד לאמונה

קראו שמות, פרק י״ד, פסוקים א׳–י״ג ופסוקים כ״ו–ל״א.

קראו פסוקים י׳–י״ג ופסוקים ל׳–ל״א.

(1) השימוש בפעלים מן השורש י־ר־א ומן השורש ר־א־ה שבפסוקים אלה מלמד על תהליך אמוני שעברו בני ישראל. הסבירו קביעה זו. בססו את דבריכם על הפסוקים. (5 נקודות)

פתרון

1. מאתרים את הפעלים בתחילת הקטע: "והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד" (שמות יד, י) – ראו את המצרים ופחדו מהם.

2. דברי משה באמצע: "אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה׳" (שמות יד, יג) – משה מכוון אותם לראות דבר אחר.

3. בסוף הקטע: "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו" (שמות יד, לא).

4. התרומה של המילים המנחות: אותם שורשים מראים שינוי – מראיית האויב ופחד מבני אדם, לראיית מעשה ה׳, ליראת ה׳ ולאמונה.

תשובה

בתחילה ראו את המצרים ופחדו מהם: "והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד" (יד, י); בסוף "וירא ישראל את היד הגדלה... וייראו העם את ה׳ ויאמינו" (יד, לא) – מראייה של האויב ופחד מאדם, לראייה של מעשה ה׳, ליראת ה׳ ולאמונה.

4. ההכנות למעמד הר סיני (שמות יט)

ההכנות למעמד הר סיני

פרק יט הוא ההכנה למעמד הר סיני: ה׳ מציע לעם ברית, העם מסכים, ומתכוננים להתגלות ביום השלישי. הבגרות שואלת על תנאי הברית, על ההכנות ועל תפקידו של משה בין ה׳ לעם.

במדויק: א–ב – "ביום הזה באו מדבר סיני"; ג–ו – דברי ה׳: "ואשא אתכם על כנפי נשרים", ההבטחה "והייתם לי סגלה מכל העמים", "ממלכת כהנים וגוי קדוש", והתנאי "אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי"; ז–ח – העם עונה "כל אשר דבר ה׳ נעשה"; ט – ה׳ בא "בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם"; י–טו – ההכנות: קידוש, כיבוס שמלות, הגבלת ההר, "אל תגשו אל אשה"; טז–כה – היום השלישי: קולות וברקים, "ויחרד כל העם", משה מוציא את העם "לקראת האלהים", "משה ידבר והאלהים יעננו בקול", וה׳ שולח את משה לרדת ולהזהיר את העם. הרעיון הגדול: "תפקיד הנביא כמתווך בין האלוהים לבין האדם".

ההמשך הוא עשרת הדיברות (כ, א–יח). ב-כ, טו–טז העם מבקש "דבר אתה עמנו ונשמעה" – ומתקיים מה שה׳ אמר ב-יט, ט: "וגם בך יאמינו לעולם". מושג חשוב בפרק: רעיון הבחירה.

מבנה הפרק

חלקפסוקיםמה קורהביטוי מרכזי
ההגעהא–בהעם מגיע למדבר סיני"ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט, א)
הצעת הבריתג–וה׳ מזכיר מה עשה, ומציע מעמד מיוחד בתנאי"אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים" (שמות יט, ה)
תשובת העםז–חהעם מסכים פה אחד"ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה" (שמות יט, ח)
מטרת ההתגלותטה׳ יבוא בענן כדי שהעם יאמין במשה"וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט, ט)
ההכנותי–טוקידוש, כיבוס, הגבלה, פרישות"והיו נכנים ליום השלישי" (שמות יט, יא)
היום השלישיטז–כהקולות, ברקים, שופר; ה׳ שולח את משה לרדת"ויחרד כל העם אשר במחנה" (שמות יט, טז); "רד העד בעם" (שמות יט, כא)

סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש

הצדציטוטמה זה אומר
יחס מיוחד"ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי" (שמות יט, ד); "והייתם לי סגלה מכל העמים" (שמות יט, ה)ה׳ הציל את העם ובחר בו
חובות מיוחדות"אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי" (שמות יט, ה)ההבטחה מותנית בשמירת הברית
ממלכת כהנים"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" (שמות יט, ו)כל העם מוקדש לעבודת ה׳ כמו כוהנים, שיש להם מצוות ואחריות יתרות
גוי קדוש"וגוי קדוש" (שמות יט, ו)עם מובדל ומרומם; "כי לי כל הארץ" (שמות יט, ה) – תפקיד בין העמים

מעמד מיוחד מחייב חובות מיוחדות.

רעיון הבחירה: הרב קרליבך ועמוס

- הרב קרליבך: "רעיון הבחירה פסול, כשהעם הנבחר דורש לעצמו פריבילגיות, זכויות יתר"; הבחירה ראויה כשהיא "לשם קבלת עול מצוות" – כמו התנאי "אם שמוע תשמעו בקלי" (שמות יט, ה).

- עמוס ג, ב: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונתיכם" – הבחירה מגבירה את האחריות ואת העונש, ולכן אפשר לבסס עליה את דברי קרליבך. "אפקד" כאן = אעניש.

משה המתווך

מה קורהציטוט
משה עולה ומוסר"ומשה עלה אל האלהים" (שמות יט, ג); "וישב משה את דברי העם אל ה׳" (שמות יט, ח)
ה׳ בא בענן"הנה אנכי בא אליך בעב הענן" (שמות יט, ט)
השינוי ביום השלישי"כי ביום השלשי ירד ה׳ לעיני כל העם על הר סיני" (שמות יט, יא) – התגלות לכל העם
ה׳ מתעקש שמשה ירד"רד העד בעם" (שמות יט, כא); משה: "לא יוכל העם לעלת אל הר סיני" (שמות יט, כג); ה׳: "לך רד" (שמות יט, כד)

שמות רבה: ה׳ רוצה שמשה ירד, כדי שהעם לא ישאל "מי אמר, הקדוש ברוך הוא או משה?" – שיהיה ברור שהדיברות מפי ה׳.

פרשנים על ההכנות

פרשןפסוקמה הוא אומר
יש"רשמות יט, יאההנחיות נועדו שיהיו "מזומנים ומקודשים, שיהיה גם הגוף טהור ומוכן לנבואה"
רבי חיים בן עטרשמות יט, יזהעם "פחדו מן ההר", ומשה "הוציאם... והעמידם בתחתית ההר" כדי שיקבלו את התורה מקרוב

אבל בפרק כ העם "וינעו ויעמדו מרחק" (כ, טו) ומבקש "ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות" (כ, טז) – הפחד גבר, והמטרה של משה לפי רבי חיים בן עטר לא הושגה. מצד שני, מטרת ה׳ ב-יט, ט ("וגם בך יאמינו לעולם") הושגה: העם מבקש "דבר אתה עמנו ונשמעה".

פסיקתא דרב כהנא: "ביום הזה"

- הקושי: "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט, א). הכתוב מספר על העבר, ולכן היה צריך לכתוב "ביום ההוא".

- המדרש: "כשתהא למד דבריי לא יהו בעיניך ישנים, אלא כאילו היום ניתנה תורה".

- המשמעות: כל לומד צריך להרגיש כאילו התורה ניתנה היום – שותפות במעמד והתחדשות בלימוד.

השוואה: ההתגלות בפרק יט ובפרק כ

כתובמה העם רואה ושומעמה העם עושה
שמות יט, טז–יט"קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד" (יט, טז); "והר סיני עשן כלו" (יט, יח)"ויחרד כל העם"; "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (יט, יט)
שמות כ, טו–טז"וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן""וינעו ויעמדו מרחק"; "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות"

התמיהה: את המראות האלה העם כבר ראה בפרק יט, וכבר שם משה דיבר עם האלוהים – ובכל זאת בפרק כ העם מבקש שמשה יתווך.

שים לב

דוח התובנות של חורף תשפ"ב: "הבנת הביטוי 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש', הייתה חסרה", וגם ההבנה מדוע הטיל ה׳ חובות מיוחדות על העם. אל תחזרו על הביטוי – הסבירו מה מייחד כוהן ומה פירוש "קדוש".

שים לב

דוח התובנות של קיץ תש"ף על השוואת יט ו-כ: "מיומנות ההשוואה חסרה כאן. תלמידים התייחסו רק לפן אחד בהשוואה והתעלמו מהיתר". הציגו את שני הכתובים, וסיימו במסקנה.

שים לב

כששני מקורות חיצוניים מופיעים באותו סעיף (קרליבך ועמוס), דוח התובנות של קיץ תשפ"ג מציין שהדבר "היווה עומס על התלמידים והקשה עליהם ליצור תשובה סדורה". ענו בסדר: קודם מה אומר המקור הראשון, ואחר כך בדקו את השני לפי אותו קנה מידה.

דוגמה - הנחיות ה׳ והנחיות משה לפני המעמד

קראו שמות, פרק י"ט.

קראו פסוקים י'–ט"ו.

(1) בפסוקים אלה מתוארות הנחיות בנוגע לעם לפני מעמד הר סיני.

ציינו שני הבדלים בין ההנחיות של ה׳ למשה בפסוק י' ובין ההנחיות של משה לעם בפסוק ט"ו. (4 נקודות)

(2) קראו את פירושו של יש"ר שלפניכם לפסוק י"א.

"מזומנים ומקודשים, שיהיה גם הגוף טהור ומוכן לנבואה."

על פי פירושו של יש"ר, מהי מטרת ההנחיות לעם, ומה עשויה להיות התרומה של השינויים שעשה משה להשגת מטרה זו? (4 נקודות)

פתרון

1. מעמידים את שני הפסוקים זה מול זה: ה׳: "לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם" (שמות יט, י); משה: "היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות יט, טו).

2. הבדל בזמן: "היום ומחר" מול "לשלשת ימים".

3. הבדל בתוכן: משה מוסיף "אל תגשו אל אשה", שלא נאמר בדברי ה׳, ולא מזכיר כיבוס.

4. (2) המטרה לפי יש"ר: שהעם יהיו "מזומנים ומקודשים" – גם הגוף טהור ומוכן לשמוע את דבר ה׳.

5. תרומת השינויים: משה הופך את "וקדשתם" להוראה מעשית של טהרת הגוף, ומאריך את ההכנה עד היום השלישי ("והיו נכנים ליום השלישי", שמות יט, יא).

תשובה

(1) הבדל בזמן: ה׳ – "היום ומחר"; משה – "לשלשת ימים". הבדל בתוכן: ה׳ – קידוש וכיבוס שמלות; משה – "אל תגשו אל אשה" (איסור שלא נאמר בדברי ה׳), ואינו מזכיר כיבוס. (2) המטרה לפי יש"ר: שהעם יהיו "מזומנים ומקודשים" – גם הגוף טהור ומוכן לנבואה (לשמוע את דבר ה׳). השינויים של משה מתרגמים את ה"קידוש" הכללי להוראה מעשית של פרישות וטהרת הגוף, ומאריכים את ההכנה עד היום השלישי – ובכך מבטיחים מוכנות גופנית מלאה.

5. עשרת הדיברות (שמות כ)

עשרת הדיברות

עשרת הדיברות הם "אבני היסוד של החוק המקראי". ה׳ מדבר אל כל העם, והעם נבהל ומבקש שמשה ידבר במקומו. הבגרות שואלת על הדיברות עצמם, על הנימוקים והגמול שבהם, ועל תגובת העם.

במדויק: במיקוד: פסוקים א–יח. א–ב – הפתיחה: "אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – הנאמנות לה׳ נשענת על הגאולה; ג–ו – "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", איסור פסל, "אל קנא", והגמול: "פקד עון אבת על בנים" מול "ועשה חסד לאלפים"; ז – "לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא"; ח–יא – שבת: "ששת ימים תעבד" ומנוחה לכולם, בנימוק הבריאה; יב – כיבוד הורים, עם הבטחה: "למען יארכון ימיך"; יג–יד – "לא תרצח לא תנאף לא תגנב לא תענה ברעך עד שקר" ו"לא תחמד"; טו–יח – העם רואה את הקולות, "וינעו ויעמדו מרחק" ומבקש "דבר אתה עמנו". החלוקה: דיברות בין אדם למקום ודיברות בין אדם לחברו. לפי קאסוטו, החידוש הוא שהמצוות שבין אדם לחברו חשובות כמו המצוות שבין אדם למקום.

את הדיבר "לא תעשה לך פסל" (כ, ד) הבגרות משווה לחטא העגל ("ויעשהו עגל מסכה", לב, ד) ולציווי "פסל לך שני לחת" (לד, א). את תגובת העם (כ, טו–טז) משווים לפרק יט ולאמונה "ובמשה עבדו" (יד, לא).

מבנה הפרק

חלקפסוקיםמה נאמרביטוי מרכזי
הפתיחהא–במי מדבר, ומה עשה לעם"אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב)
נאמנות לה׳ לבדג–ואלוהים אחרים, פסל, הגמול"כי אנכי ה׳ אלהיך אל קנא" (שמות כ, ה)
שם ה׳זאיסור שבועה לשוא"לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא" (שמות כ, ז)
שבתח–יאעבודה שישה ימים ומנוחה לכולם"ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ, ט)
כיבוד הוריםיבציווי והבטחה"למען יארכון ימיך על האדמה" (שמות כ, יב)
בין אדם לחברויג–ידרצח, ניאוף, גניבה, עדות שקר, חמדה"לא תרצח לא תנאף לא תגנב לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, יג)
תגובת העםטו–יחהעם מתרחק ומבקש תיווך"ויעמד העם מרחק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים" (שמות כ, יח)

מספור הפסוקים כאן הוא כמו בשאלונים. במהדורות תנ"ך אחרות המספור בפרק שונה, ולכן השאלון מציין גם את המילים שבהן הקטע מתחיל ונגמר.

קנאת האל וגמול דורות

מושגציטוטמה זה אומר
קנאת האל"לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה׳ אלהיך אל קנא" (שמות כ, ה)עבודת אלוהים אחרים, עשיית פסל והשתחוויה פוגעות בבלעדיות הקשר בין העם לאלוהיו
גמול דורות – עונש"פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי" (שמות כ, ה)העונש עד ארבעה דורות
גמול דורות – שכר"ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי" (שמות כ, ו)השכר לאלפי דורות – לכן כדאי לקיים

כיבוד הורים ושם ה׳

דיברציטוטמה שואלים עליו
כיבוד הורים"כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה׳ אלהיך נתן לך" (שמות כ, יב)מידה כנגד מידה: מי שמכבד את מי שנתנו לו חיים זוכה לחיים ארוכים, ולישיבה על האדמה שה׳ נותן
שם ה׳"לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא כי לא ינקה ה׳ את אשר ישא את שמו לשוא" (שמות כ, ז)"לשוא" במובן שקר: שבועת שקר בשם ה׳; או במובן חינם: שבועה מיותרת, בלי צורך
דיברות של משפחה"לא תנאף" (שמות כ, יג); "לא תחמד... אשת רעך" (שמות כ, יד); בשבת "אתה ובנך ובתך" (שמות כ, י)"לא תנאף" שומר על נאמנות בין בני הזוג ועל יציבות המשפחה

דיבר השבת

הצדציטוטהסבר
חברה יצרנית"ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ, ט)העבודה היא חלק מהציווי
שוויון"לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך" (שמות כ, י)גם העבד, הגר והבהמה נחים כמו האדון
הנימוק הדתי"כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי" (שמות כ, יא)ה׳ ברא ונח, ולכן ברך את השבת

קאסוטו (כ, יא) מוסיף: בשבת "תחקה את דרכי פעולתו של ה׳ אלוהיך, ותעיד עדות מתמדת על כך שהוא לבדו ברא את העולם כולו לכל חלקיו".

רבי אליעזר: גם המלאכה היא ציווי

אבות דרבי נתן: "גדולה היא מלאכה, שכשם שנצטוו ישראל על השבת, כך נצטוו על המלאכה".

- הפסוק שעליו הוא מבסס: "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ, ט) – מנוסח כציווי, כמו השבת.

- הפסוק שמנמק: "כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ" (שמות כ, יא) – כמו שה׳ עשה מלאכה שישה ימים ונח, כך האדם.

המעמד המכונן של הדיברות

מה נותן לדיברות מעמד מכונןציטוט
הנוסח: ה׳ מדבר בגוף ראשון אל כל אחד"וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (שמות כ, א); "אנכי ה׳ אלהיך" (שמות כ, ב)
הנוסח: ציוויים קצרים ומוחלטים, בלי תנאי ובלי עונש"לא תרצח לא תנאף לא תגנב" (שמות כ, יג)
הנסיבות: התגלות לעיני כל העם"וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק" (שמות כ, טו)

"לא תחמד": אבן עזרא

- הקושי: "אנשים רבים יתמהו על זאת המצווה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בליבו, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?" – חמדה היא רגש שמתעורר מעצמו, ואיך אפשר לצוות על רגש?

- פתרון אחד: המשל של אבן עזרא – אדם פשוט אינו חומד בת מלך, כי היא רחוקה ממנו לגמרי. כך מי שמבין שרכוש חברו אינו שלו כלל, לא יחמוד אותו.

- פתרון אחר: האיסור הוא על חמדה שמובילה למעשה – לתכנן ולהשיג את רכוש הזולת.

השוואה: הדיבר וחטא העגל

כתובציטוטמה לומדים
הדיבר"לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ, ד)איסור לעשות פסל
חטא העגל"ויעשהו עגל מסכה" (שמות לב, ד)העגל הוא פסל – בניגוד לדיבר
אבל גם"ויאמר חג לה׳ מחר" (שמות לב, ה)יש ראיה שאהרן והעם רצו לעבוד את אלוהי ישראל
שים לב

דוח התובנות של חורף תשפ"ו על הפירוש של קאסוטו: "הודגש במקור שהובא כי החידוש בהם נובע מכך שהחוקים שבין אדם לחברו אינם פחות חשובים מהחוקים בין אדם למקום", ו"היה קושי להבין את הדיבר 'לא תרצח', בהתאם לפרשנותו של קאסוטו". החידוש אינו בתוכן האיסורים – הוא במעמד שלהם.

שים לב

מספור הפסוקים בפרק כ אינו אחיד בכל מהדורות התנ"ך. השאלון מציין את המילים שבהן הקטע מתחיל ונגמר (למשל מן "זכור את יום השבת" ועד "את יום השבת ויקדשהו"). חפשו את המילים, לא רק את מספר הפסוק.

דוגמה א - קאסוטו: מעמד המצוות שבין אדם לחברו

קראו שמות, פרק כ', פסוקים א'–י"ד (שימו לב: מספור הפסוקים בפרק זה אינו אחיד בכל מהדורות התנ"ך. קראו מן המילים "וידבר אלהים" ועד המילים "וכל אשר לרעך").

קראו פסוקים י"ג–י"ד (מן המילים "לא תרצח" ועד המילים "וכל אשר לרעך") וגם את הפירוש של קאסוטו שלפניכם.

"ולא פחות חשובים החידושים שבחלק השני, שבו המצוות שבין אדם לחברו. איסורים מעין אלה כבר היו ידועים ומקובלים מחוץ לישראל. לא בתוכן שלהם יש חידוש, אלא בעצם הכנסת איסורים אלה להקדמה לכריתת הברית. זו הצהרה חגיגית בנוגע לחיובים [לחוקים] הראשיים המוטלים על האדם כלפי רעהו, והיא קובעת שחוקים אלה חשובים באותה מידה כמו החוקים שבין האדם ובין בוראו."

(1) על פי קאסוטו, מהי התפיסה החדשה בנוגע למעמדן של המצוות שבין אדם לחברו, ועל מה הוא ביסס את דבריו? הסבירו את דבריכם.

(2) כיצד מתפרש הציווי "לא תרצח" לפי התפיסה החדשה שעליה דיבר קאסוטו? הסבירו את דבריכם.

פתרון

1. מה לא חדש: לפי קאסוטו, איסורים כמו "לא תרצח" "כבר היו ידועים ומקובלים מחוץ לישראל".

2. התפיסה החדשה: המצוות שבין אדם לחברו "חשובים באותה מידה כמו החוקים שבין האדם ובין בוראו".

3. הביסוס: לא התוכן, אלא "עצם הכנסת איסורים אלה להקדמה לכריתת הברית" – הם כתובים בעשרת הדיברות, לצד "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ג).

4. (2) "לא תרצח" לפי התפיסה הזאת: רצח אינו רק פגיעה באדם אלא גם חטא כלפי אלוהים והפרת הברית – חמור כמו עבודה זרה.

תשובה

(1) התפיסה החדשה: המצוות שבין אדם לחברו חשובות באותה מידה כמו המצוות שבין אדם למקום. הבסיס: לא התוכן (שהיה ידוע גם מחוץ לישראל) אלא עצם הכללתן בעשרת הדיברות – ההצהרה החגיגית שבפתח כריתת הברית – לצד המצוות כלפי האל. (2) רצח אינו רק עבירה חברתית/פלילית אלא חטא כלפי אלוהים והפרת הברית – חמור כמו עבודה זרה; השמירה על חיי האדם היא חובה דתית מרכזית.

דוגמה ב - גמול דורות: עונש לרבעים וחסד לאלפים

קראו שמות, פרק כ׳, פסוקים א׳–י״ד.

קראו פסוקים ב׳–ו׳ (מן המילים "אנכי ה׳ אלהיך" עד המילים "ולשמרי מצותי").

מהי שיטת הגמול שתחול על מי שמפר את הציוויים שבפסוקים, ומדוע לפי שיטה זו כדאי לדבוק בקיום הציוויים?

פתרון

1. מזהים את המושג: גמול שעובר בין דורות – גמול דורות.

2. העונש: "פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי" (שמות כ, ה) – עד ארבעה דורות, למי ששונא את ה׳.

3. השכר: "ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי" (שמות כ, ו) – לאלפי דורות.

4. למה כדאי לקיים: השכר גדול לאין ערוך מן העונש – ארבעה דורות מול אלפים.

תשובה

גמול בין־דורי: העונש למפר ("לשנאי") – "פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים" (עד ארבעה דורות). כדאי לקיים, כי השכר גדול לאין ערוך – "עשה חסד לאלפים" (אלפי דורות) לאוהבים ולשומרי המצוות; מידה טובה מרובה ממידת הפורענות.

6. חטא העגל ותפילת משה (שמות לב)

חטא העגל ותפילת משה

בזמן שמשה בהר, העם עושה עגל זהב. זה המשבר הגדול של הברית: ה׳ רוצה להשמיד את העם, ומשה מתפלל בעדו – וגם שובר את הלוחות. הבגרות שואלת על המניע של העם, על אהרן, על התגובות של משה ושל ה׳ ועל תפילת משה.

במדויק: א–ו – "וירא העם כי בשש משה", "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו", נזמי הזהב, "עגל מסכה", "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", "חג לה׳ מחר", "ויקמו לצחק"; ז–יד – "לך רד כי שחת עמך", "הניחה לי... ואעשה אותך לגוי גדול", תפילת משה ("למה יאמרו מצרים", "זכר לאברהם ליצחק ולישראל") ו"וינחם ה׳ על הרעה"; טו–כ – הלוחות "מעשה אלהים", משה שובר אותם ושורף את העגל; כא–כה – משה מאשים את אהרן, ואהרן מתגונן: "ויצא העגל הזה"; כו–כט – "מי לה׳ אלי", ובני לוי נאספים; ל–לה – "אולי אכפרה", "מחני נא מספרך", "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי", "הנה מלאכי ילך לפניך". הדמויות: העם, שמחפש מנהיג מוחשי; אהרן, שנענה לעם; משה, שכועס על העם ומתפלל בעדו. הרעיון הגדול: "המנהיג הנע בין הצורך לקיים את שליחותו לבין ההיענות לצרכי העם".

משה מתווכח עם ה׳ כמו אברהם בסדום (בראשית יח), והבגרות משווה ביניהם. הזהב של העגל הוא הזהב שה׳ נתן ביציאה (ג, כב). ההחלטה לשלוח מלאך (לב, לד) ממשיכה בפרק לג, והלוחות השבורים מתחלפים בלוחות השניים בפרק לד.

מבנה הפרק

חלקפסוקיםמה קורהביטוי מרכזי
העגלא–והעם דורש אלוהים, אהרן עושה עגל ומכריז חג"קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו" (שמות לב, א); "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב, ד)
ה׳ ומשה בהרז–ידה׳ רוצה להשמיד, משה מתפלל, ה׳ חוזר בו"הניחה לי" (שמות לב, י); "וינחם ה׳ על הרעה" (שמות לב, יד)
הירידהטו–כמשה שובר את הלוחות ומשמיד את העגל"וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר" (שמות לב, יט)
משה ואהרןכא–כהמשה מאשים, אהרן מתגונן"כי הבאת עליו חטאה גדלה" (שמות לב, כא); "ויצא העגל הזה" (שמות לב, כד)
בני לויכו–כטמשה קורא למי שעם ה׳"מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי" (שמות לב, כו)
הכפרהל–להמשה מבקש כפרה, ה׳ מחליט על עונש אישי ומלאך"מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב, לב); "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (שמות לב, לג)

הדמויות

דמותמה היא עושה ולמהלהבנה או להגנהלביקורת
העםמשה התעכב, "לא ידענו מה היה לו" (שמות לב, א), ולכן מבקשים אלוהים "אשר ילכו לפנינו"מצוקה: נשארו בלי מנהיג במדבר"ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב, ד) – מייחסים לעגל את היציאה ממצרים
אהרןמבקש את הנזמים, עושה עגל, בונה מזבח"ויאמר חג לה׳ מחר" (שמות לב, ה) – מפנה לה׳ ודוחה למחר"כי הבאת עליו חטאה גדלה" (שמות לב, כא)
משהשובר את הלוחות, שורף את העגל, מבקש כפרה"ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך" (שמות לב, לב) – קושר את גורלו בגורל העם ולוקח אחריות; הפעולות התקיפות – שבירת הלוחות ושריפת העגל (שמות לב, יט–כ) – מסמנות את הפרת הברית ומשמידות את האליל–

מי העלה את העם ממצרים

לפי מיציטוט
העם, בפסוק א: משה"כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים" (שמות לב, א)
העם, בפסוק ד: העגל"אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב, ד)
ה׳ אל משה"לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים" (שמות לב, ז)
משה בתפילה"בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה" (שמות לב, יא)

החומרה: ה׳ הודיע מראש "והוצאתי אתכם" ו"וידעתם כי אני ה׳ אלהיכם המוציא אתכם" (שמות ו, ו–ז, פרק שאינו במיקוד). העם מייחס את היציאה למשה או לעגל, ולא לה׳.

תפילת משה: שלושה טיעונים

טיעוןציטוטלמה הוא חזק
העם של ה׳"למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה" (שמות לב, יא)העם הוא של ה׳, וה׳ השקיע ביציאה
מה יאמרו העמים"למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים" (שמות לב, יב)שאלה רטורית: השמדה תתפרש כרשעות או כחולשה של ה׳
השבועה לאבות"זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך" (שמות לב, יג)בעקדה ה׳ אמר "בי נשבעתי" (בראשית כב, טז) להרבות את זרע אברהם "ככוכבי השמים"

משה לא מצדיק את החטא; הוא פונה לשמו של ה׳ ולהבטחותיו. התוצאה: "וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שמות לב, יד).

אהרן ומדרש תנחומא

מדרש תנחומא (לב, ב): "אמר אהרן להם דבר קשה, שהנשים מתעכבות בו" – אהרן ביקש את תכשיטי הנשים כדי לעכב, עד שמשה יחזור.

שאלהמה עונים מהכתוב
האם המטרה הושגה?לא: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן" (שמות לב, ג) – מיד
פסוקים כא–כה מערערים על המדרש"כי הבאת עליו חטאה גדלה" (שמות לב, כא); "כי פרעה אהרן" (שמות לב, כה); ואהרן עצמו לא אומר שניסה לעכב
פסוקים כא–כה תומכים במדרש"אתה ידעת את העם כי ברע הוא" (שמות לב, כב) – אהרן פעל בלחץ העם

שבירת הלוחות והחלטות ה׳

שאלהתשובה
הקושי"והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת" (שמות לב, טז) – איך משה שובר חפץ שה׳ עשה (שמות לב, יט)?
הסבר מן המזרח הקדוםמלכים כרתו בריתות עם עמים שכבשו, על לוחות אבן, ושברו את הלוחות כשהעם מרד. הלוחות הם "לחת העדת" (שמות לב, טו); העם הפר את הברית, ולכן משה שובר אותם – הברית בוטלה
החלטת ה׳: גמול אישי"מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (שמות לב, לג) – רק החוטאים ייענשו
החלטת ה׳: מלאך ועונש דחוי"הנה מלאכי ילך לפניך וביום פקדי ופקדתי עלהם חטאתם" (שמות לב, לד)

השוואה: אברהם בסדום ומשה בחטא העגל

נושאאברהם (בראשית יח, כג–לג)משה (שמות לב, ז–יד)
מה ה׳ מחליטלהשמיד את סדום"ויחר אפי בהם ואכלם" (שמות לב, י)
אמצעי רטורישאלה רטורית: "השפט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח, כה) – פונה לצדקת ה׳שאלה רטורית: "למה יאמרו מצרים" (שמות לב, יב) – פונה לשם ה׳ בעיני העמים
התוצאה"לא אשחית בעבור העשרה" (בראשית יח, לב)"וינחם ה׳ על הרעה" (שמות לב, יד)

מה לומדים על הנביא: הוא לא רק מעביר את דבר ה׳ – הוא שותף לשיח וסנגור, וה׳ מתחשב בדבריו.

שים לב

דוח התובנות של חורף תשפ"ה על השוואת אברהם ומשה: "התלמידים התייחסו בעיקר לתוכן ולמידע בפרק ופחות למה שהם נדרשו". כשנשאלים על אמצעי רטורי – קוראים לאמצעי בשמו ומסבירים איך הוא משכנע. כשנשאלים על מעמד הנביא – כותבים על תפקידו, לא על פרטי הסיפור.

שים לב

אל תבלבלו בין שני התיאורים של עשיית העגל: בפסוק ד המספר אומר "ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה" – אהרן פעל. בפסוק כד אהרן אומר "ואשלכהו באש ויצא העגל הזה" – כאילו העגל יצא מעצמו. הפער הזה הוא הראיה לכך שאהרן מקטין את אחריותו.

דוגמה א - אהרן מקטין את אחריותו

קראו שמות, פרק ל״ב.

קראו פסוקים כ״א–כ״ה.

(1) הסבירו במה האשים משה את אהרון. (2 נקודות)

(2) כיצד ניסה אהרון להקטין את מידת אחריותו לדברים שבהם הואשם?

הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על שתי דוגמאות מן הכתוב. (6 נקודות)

פתרון

1. (1) ההאשמה: "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדלה" (שמות לב, כא) – אהרן הביא על העם חטא גדול.

2. (2) דוגמה ראשונה – מאשים את העם: "אתה ידעת את העם כי ברע הוא" (שמות לב, כב) – הבעיה בטבע העם.

3. דוגמה שנייה – רק נענה לדרישה: "ויאמרו לי עשה לנו אלהים" (שמות לב, כג) – הוא מציג את עצמו כמי שרק עשה מה שביקשו.

4. דוגמה שלישית – העגל "יצא": "ואשלכהו באש ויצא העגל הזה" (שמות לב, כד), לעומת "ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה" (שמות לב, ד).

תשובה

(1) שהביא על העם "חטאה גדלה". (2) מטיל את האשמה על טבע העם ("כי ברע הוא"); מציג עצמו כמי שרק נענה לדרישתם; מתאר את העגל כאילו יצא מעצמו ("ויצא העגל הזה") – לעומת פסוק ד׳.

דוגמה ב - תפילת משה והשבועה לאבות

קרא שמות, פרק ל״ב, פסוקים א׳–י״ד.

קרא פסוקים ז׳–י״ד.

תפילת משה לאלוהים מעידה על היותו נביא חכם, הפועל לפתרון משבר.

(1) על פי פסוקים י״א–י״ב, הסבר אחד מן הטיעונים של משה כלפי ה׳, המעיד על חוכמתו הרבה בפתרון המשבר. בסס את דבריך על הכתוב. (4 נקודות)

(2) קרא פסוק י״ג וגם בראשית, פרק כ״ב, פסוקים ט״ו–י״ח.

לנוכח המסופר בפסוקים אלה בבראשית, הסבר מדוע הטיעון של משה בפסוק י״ג הוא חזק במיוחד. (4 נקודות)

פתרון

1. (1) בוחרים טיעון אחד: "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלתם מעל פני האדמה" (שמות לב, יב).

2. למה הוא חכם: משה לא מצדיק את החטא. הוא פונה לשם ה׳: השמדת העם תתפרש בעיני מצרים כרשעות או כחולשה של ה׳.

3. (2) הטיעון בפסוק יג: "זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך... ארבה את זרעכם ככוכבי השמים" (שמות לב, יג).

4. ההשוואה לבראשית כב: "בי נשבעתי נאם ה׳" (בראשית כב, טז) – ה׳ נשבע בעצמו להרבות את זרע אברהם "ככוכבי השמים" (בראשית כב, יז), "עקב אשר שמעת בקלי" (בראשית כב, יח).

5. למה זה חזק: שבועה של ה׳ בעצמו מחייבת אותו; והציות של האב בעקדה עומד מול אי-הציות של הבנים.

תשובה

(1) אחד: חילול השם – "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם" (לב, יב): השמדת העם תתפרש בעיני העמים כחולשה או כרשעות של ה׳; או: "עמך אשר הוצאת... בכח גדול וביד חזקה" (לב, יא) – העם שלך, ולא כדאי שההשקעה הגדולה תרד לטמיון. משה אינו מצדיק את החטא אלא פונה לאינטרס של ה׳ עצמו. (2) משה מזכיר את השבועה לאבות (לב, יג); בבראשית כב ה׳ נשבע "בי נשבעתי" – שבועה בעצמו, שאי אפשר להפר – להרבות את זרע אברהם "ככוכבי השמים", "עקב אשר שמעת בקלי" (כב, טז–יח). ציות האב מכריע מול אי־ציות הבנים, ושבועה של ה׳ מחייבת אותו.

7. אחרי החטא: אוהל מועד ובקשות משה (שמות לג)

אחרי החטא: קרבה וריחוק

אחרי חטא העגל ה׳ מודיע שלא ילך בקרב העם. הפרק כולו עוסק בשאלה אחת: האם ה׳ יהיה קרוב לעם או רחוק ממנו. משה מנסה לשנות את ההחלטה.

במדויק: א–ג – ה׳ מבטיח את הארץ ושליחת מלאך, אבל "כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן אכלך בדרך"; ד–ו – העם מתאבל ומסיר את העדיים; ז–יא – משה נוטה את האוהל "מחוץ למחנה הרחק מן המחנה", עמוד הענן יורד, העם משתחווה "איש פתח אהלו", וה׳ מדבר עם משה "פנים אל פנים"; יב–יז – בקשות משה: לעצמו – "הודעני נא את דרכך", ולעם – "אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה", וה׳ נענה: "גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה"; יח–כג – משה מבקש "הראני נא את כבדך" (לג, יח), וה׳ עונה "אני אעביר כל טובי על פניך", אבל "לא תוכל לראת את פני": משה יראה רק את "אחרי". הרעיונות הגדולים: "תפקיד הנביא כמתווך בין האלוהים לבין האדם" ו"המנהיג הנע בין הצורך לקיים את שליחותו לבין ההיענות לצרכי העם".

הפרק נמצא בין חטא העגל (לב) לחידוש הברית (לד). ההחלטה "כי לא אעלה בקרבך" (לג, ג) מתבטלת בפרק לד, כשמשה מבקש "ילך נא אדני בקרבנו" (לד, ט) וה׳ כורת ברית (לד, י).

מבנה הפרק

חלקפסוקיםמה קורהביטוי מרכזי
החלטת ה׳א–גמלאך במקום ה׳"ושלחתי לפניך מלאך" (שמות לג, ב); "כי לא אעלה בקרבך" (שמות לג, ג)
האבלד–והעם מסיר את העדיים"וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו" (שמות לג, ד)
אוהל מועדז–יאהאוהל מחוץ למחנה, הענן, "פנים אל פנים""והיה כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד" (שמות לג, ז)
הבקשותיב–יז"הודעני נא את דרכך"; "אם אין פניך הלכים""גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה" (שמות לג, יז)
הפנים והאחוריח–כגמשה מבקש לראות את כבוד ה׳; ה׳ יעביר את טובו, אבל משה לא יראה את פניו"וראית את אחרי ופני לא יראו" (שמות לג, כג)

קרבה וריחוק: "פתח האהל"

ביטויציטוטמה הוא מדגיש
מלאך במקום ה׳"ושלחתי לפניך מלאך" (שמות לג, ב); "כי לא אעלה בקרבך" (שמות לג, ג)ריחוק: ה׳ לא בתוך המחנה
אוהל מחוץ למחנה"ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה" (שמות לג, ז)השכינה מחוץ למחנה; ובכל זאת "כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד"
"פתח האהל" – צירוף מנחה"ונצבו איש פתח אהלו" (שמות לג, ח); "ועמד פתח האהל" (שמות לג, ט); "והשתחוו איש פתח אהלו" (שמות לג, י)אפשר לקרוא כריחוק: העם עומד בפתח אוהליו ורק מביט ומשתחווה מרחוק. אפשר לקרוא כקרבה: העם יוצא לפתח ומשתוקק לקשר
פנים אל פנים"ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" (שמות לג, יא)קרבה מיוחדת של משה

כבוד העם: "יקומו כל העם... והביטו אחרי משה" (שמות לג, ח); "וקם כל העם והשתחוו" (שמות לג, י).

ההבטחות, העדיים ואוהל מועד

שלוש ההבטחות בפסוקים א–ג: מחויבות לאבות – "אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב" (שמות לג, א); הגנה – "ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני" (שמות לג, ב); ריחוק – "כי לא אעלה בקרבך" (שמות לג, ג).

שלבציטוטמה הוא מלמד
היציאה"כלי כסף וכלי זהב... ונצלתם את מצרים" (שמות ג, כב)הזהב הוא מתנת ה׳
העגל"ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב" (שמות לב, ג)המתנה הופכת לעגל
אחרי החטא"ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו" (שמות לג, ד); "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" (שמות לג, ו)אבל וחרטה: העם מוותר על התכשיטים

ת׳ אלעד-אפלבאום: האוהל מחוץ למחנה "הוא החסד הגדול העומד במרכז הפרק... כמו תיבה אשר השיט משה בלב האבל... תיבה שנפגשים בה אלוהים ואדם". ראיה: "והיה כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד" (שמות לג, ז).

בקשות משה

בקשהציטוטהמטרהתשובת ה׳
לעצמו"הודעני נא את דרכך ואדעך" (שמות לג, יג)"למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה" (שמות לג, יג)"אני אעביר כל טובי על פניך... וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם" (שמות לג, יט)
לעם"אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה" (שמות לג, טו)"ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" (שמות לג, טז)"גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה" (שמות לג, יז)

למה ההחלטה בפסוקים ג–ה היא לטובת העם: "רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך" (שמות לג, ה) – אם ה׳ יהיה בקרב עם "קשה ערף", הוא עלול לכלות אותו. הריחוק מגן עליהם.

תעוזה ופייסנות

דרךמה זהציטוט
תעוזההעזה: משה מציב לה׳ תנאי ודוחה את הצעת המלאך"אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה" (שמות לג, טו)
פייסנותדרך רכה שנועדה לרצות: שאלה רטורית, שימוש בדברי ה׳ עצמו, "עמך" ו"אני ועמך""ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו" (שמות לג, טז)

גרוסמן: הקשר בין שתי הבקשות

י׳ גרוסמן: "בעקבות החטא מפסיק ה׳ את התהלכותו בקרב המחנה (ל"ג, ג׳) [...]. ממילא תפקיד ההנהגה מוטל במשנה תוקף על כתפי המנהיג האנושי, הלוא הוא משה. בהקשר זה מבקש משה לדעת את דרכיו של ה׳, בעיקר את צורת הנהגתו, בכדי שיוכל להוות תחליף ראוי".

- מה זה אומר: הבקשה האישית ("הודעני נא את דרכך", לג, יג) משרתת את העם: אם ה׳ לא ילך בקרבם, משה צריך להנהיג במקומו.

•ועם זאת משה מבקש שה׳ ישוב ללכת עמם ("אם אין פניך הלכים", לג, טו) – שתי הבקשות הן שתי דרכים להבטיח את הנהגת העם.

"לא תוכל לראת את פני": שתי תפיסות

פסוקהתפיסהציטוט
שמות לג, כאלוהים נעלה מהשגת האדם"לא תוכל לראת את פני כי לא יראני האדם וחי"
שמות לג, כב–כגתיאור באיברי אדם (האנשה): כף, אחור, פנים"ושכתי כפי עליך עד עברי... וראית את אחרי ופני לא יראו"

קאסוטו: "ברור כאן שהדברים נאמרו בדרך משל: תוכל לראות רק את מעשי ולהכיר מתוכם מקצת מידותי, אבל את עצם מהותי לא תוכל לתפוס".

שים לב

דוח התובנות של חורף תשפ"ג: "הישגים מאד נמוכים בשל הקושי להבין את המושגים 'תעוזה' ו'פייסנות'". תעוזה היא העזה ונועזות; פייסנות היא דרך רכה ומרצה, שנועדה לרכך את הצד השני.

שים לב

דוח התובנות של חורף תשפ"ה על פרק לג: "ניכר כי היה חוסר הבנה בסיסית של הפרק ונושאו", גם בסעיף שעסק במידע. זכרו שהפרק כולו עוסק בקרבה ובריחוק בין ה׳ לעם אחרי חטא העגל, והבחינו בין "מלאך" לבין "לא אעלה בקרבך".

דוגמה א - רבי אבהו: למה משה צריך לשוב למחנה

קראו שמות, פרק ל״ג.

קראו פסוקים ז׳–י״א.

קראו פסוק ז׳ ופסוק י״א וגם את פירושו של רבי אבהו שלפניכם.

"ושב אל המחנה - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: עכשיו יאמרו הרב [ה׳] בכעס ותלמיד [משה] בכעס, ישראל מה תהא [יהיה] עליהם? אם אתה מחזיר האוהל למקומו - מוטב, ואם לאו - יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך".

(תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס״ג, ע״ב)

(1) על פי דברי הפרשן ועל פי פסוק ז׳, מהי הביקורת על התנהגותו של משה? הסבירו את דבריכם. (5 נקודות)

(2) על פי דעת הפרשן, לשם מה הכתוב מזכיר את יהושע בן נון בפסוק י״א? (3 נקודות)

פתרון

1. מה משה עשה (פסוק ז): "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה" (שמות לג, ז) – התרחק מן העם.

2. הביקורת לפי רבי אבהו: "הרב [ה׳] בכעס ותלמיד [משה] בכעס, ישראל מה תהא [יהיה] עליהם?" – כשה׳ כועס, המנהיג לא צריך לכעוס גם הוא ולהתרחק. אם שניהם רחוקים, אין מי שיגן על העם.

3. מה ה׳ דורש: "אם אתה מחזיר האוהל למקומו – מוטב".

4. (2) יהושע: "ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (שמות לג, יא). לפי הפרשן, זו אזהרה: אם משה לא יחזור, "יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך".

תשובה

(1) משה הוציא את האוהל אל מחוץ למחנה, "הרחק מן המחנה" – התרחק מן העם בכעס. הביקורת: כשה׳ כועס, המנהיג אינו צריך לכעוס גם הוא ולהתרחק; אם גם הרב וגם התלמיד כועסים – "ישראל מה תהא עליהם?" – אין מי שיגן על העם. ה׳ דורש ממנו להחזיר את האוהל. (2) כאזהרה למשה: אם לא יחזיר את האוהל למחנה, יהושע תלמידו ישרת "תחתיך" – יחליף אותו. לכן הכתוב מספר שמשה "שב אל המחנה" ואילו יהושע "לא ימיש מתוך האהל".

דוגמה ב - תעוזה ופייסנות בדברי משה

קראו שמות, פרק ל״ג.

בפסוקים ט״ו–ט״ז משה מבקש לשנות את החלטתו של ה׳.

(1) בדבריו של משה לה׳ בפסוק ט״ו יש תעוזה רבה. הסבירו קביעה זו. (3 נקודות)

(2) בפסוק ט״ז משה נוקט דרך פייסנית.

הביאו שתי דוגמאות לדרך שבה משה מנסה לפייס את ה׳ ולשכנע אותו לשנות את החלטתו.

הסבירו כל אחת מן הדוגמאות. (5 נקודות)

פתרון

1. מה משה מבקש לשנות: ה׳ החליט "ושלחתי לפניך מלאך" (שמות לג, ב) ו"כי לא אעלה בקרבך" (שמות לג, ג).

2. (1) התעוזה: "אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה" (שמות לג, טו). משה לא מבקש – הוא מציב לה׳ תנאי, דוחה את הצעת המלאך, ומוכן לוותר אפילו על העלייה לארץ.

3. (2) פייסנות – דוגמה ראשונה: "ובמה יודע אפוא" (שמות לג, טז) – שאלה רטורית במקום דרישה.

4. פייסנות – דוגמה שנייה: "כי מצאתי חן בעיניך" (שמות לג, טז) – משה חוזר על דברי ה׳ עצמו. אפשר גם: "אני ועמך" – הוא קורא לעם "עמך" ומצרף את עצמו אליו; או "ונפלינו אני ועמך מכל העם" – הוא מדגיש את כבוד ה׳ בייחוד ישראל.

תשובה

(1) "אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה" (טו) – משה מציב לה׳ תנאי ודוחה את הצעתו (מלאך), מוכן לוותר על הכניסה לארץ. (2) שתיים מתוך: פנייה בשאלה רטורית ולא בדרישה ("ובמה יודע אפוא", טז); נשען על דברי ה׳ עצמו ("כי מצאתי חן בעיניך"); קורא לעם "עמך" ומצרף את עצמו ("אני ועמך"); מדגיש את כבוד ה׳ – ייחוד ישראל מכל העמים ("ונפלינו").

8. הלוחות השניים וחידוש הברית (שמות לד)

הלוחות השניים וחידוש הברית

בפרק לד הברית מתחדשת: משה פוסל לוחות חדשים, ה׳ מתגלה לו ומכריז על מידותיו, ומשה יורד מן ההר כשעור פניו קורן. הבגרות שואלת על י"ג המידות, על ההבדל בין הלוחות הראשונים לשניים ועל קרינת פני משה.

במדויק: במיקוד רק פסוקים א–טז ו-כז–לה. א–ד – "פסל לך שני לחת אבנים כראשנים", "ואיש לא יעלה עמך"; ה–ח – ה׳ עובר על פני משה וקורא: "ה׳ ה׳ אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת" – י"ג המידות; ט – בקשת משה: "ילך נא אדני בקרבנו... וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו"; י–טז – הברית: ה׳ מבטיח נפלאות וגירוש העמים, והעם מתחייב שלא לכרות ברית עם יושב הארץ, "כי לא תשתחוה לאל אחר", ושלא לקחת מבנות הארץ לבניו; כז–כח – "כתב לך את הדברים האלה", ארבעים יום "לחם לא אכל ומים לא שתה"; כט–לה – "קרן עור פניו", העם ירא לגשת אליו, ומשה שם מסווה. הרעיון הגדול: "תפקיד הנביא כמתווך בין האלוהים לבין האדם" – משה מציית לה׳ ומייצג את העם.

הפרק סוגר את הרצף לב–לד: הלוחות הראשונים נשברו (לב, יט), ה׳ החליט "כי לא אעלה בקרבך" (לג, ג), ועכשיו הוא כורת ברית מחדש (לד, י). פסוקים יז–כו אינם במיקוד.

מבנה הפרק (במיקוד)

חלקפסוקיםמה קורהביטוי מרכזי
ההכנהא–דמשה פוסל לוחות ועולה לבדו"פסל לך שני לחת אבנים כראשנים" (שמות לד, א); "ואיש לא יעלה עמך" (שמות לד, ג)
המידותה–חה׳ עובר ומכריז על מידותיו"ה׳ ה׳ אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת" (שמות לד, ו)
הבקשהטמשה מבקש נוכחות וסליחה"ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו" (שמות לד, ט)
הבריתי–טזהתחייבויות של ה׳ ושל העם"הנה אנכי כרת ברית" (שמות לד, י); "כי לא תשתחוה לאל אחר" (שמות לד, יד)
הכתיבהכז–כחארבעים יום בהר"לחם לא אכל ומים לא שתה" (שמות לד, כח)
הירידהכט–להפני משה קורנים, המסווה"ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו" (שמות לד, כט)

י"ג המידות

סוגציטוט
רחמים וסליחה"אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד" (שמות לד, ו); "נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה" (שמות לד, ז)
אמת ודין"ואמת" (שמות לד, ו); "ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים" (שמות לד, ז)

- "ונקה לא ינקה" – אינו מנקה את החוטא לגמרי.

- הסתירה: מצד אחד "נשא עון", מצד אחר "פקד עון".

- ההחלטה בפרק לג ("כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה", לג, ג) מבטאת את מידת הדין; משה פונה למידת הרחמים: "וסלחת לעוננו ולחטאתנו" (לד, ט).

הלוחות הראשונים והשניים

נושאהלוחות הראשונים (שמות לב, טו–טז)הלוחות השניים (שמות לד, א, כז–כח)
מי עשה"והלחת מעשה אלהים המה""פסל לך שני לחת אבנים" – משה
מי כתב"והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת"ה׳ אומר "וכתבתי על הלחת" (לד, א); בפסוק כח הכתוב סתמי: "ויכתב על הלחת"
מה קרה להם"וישלך מידו את הלחת וישבר אתם" (לב, יט)לפי טולוב, "שרדו לאורך זמן"

- יותם טולוב: הראשונים "הותירו מעט מאוד מקום לשינוי והתערבות אנושית"; השניים "מסמלים יצירתיות ואמונה בשותפות האדם בציווי האלוהי".

- רבי ישראל מרוז׳ין: "פסל לך" (לד, א) מול "לא תעשה לך פסל" (כ, ד). כש"לך" באה אחרי המעשה – המעשה לשם ה׳, "קודש"; כש"לך" באה לפניו – האדם עושה לעצמו, "חול".

הברית המחודשת

צדהתחייבותציטוט
ה׳לעשות נפלאות"נגד כל עמך אעשה נפלאת אשר לא נבראו בכל הארץ" (שמות לד, י)
ה׳לגרש את עמי כנען"הנני גרש מפניך את האמרי והכנעני והחתי" (שמות לד, יא)
העםלא לכרות ברית עם יושבי הארץ"השמר לך פן תכרת ברית ליושב הארץ" (שמות לד, יב)
העםנאמנות לה׳ לבד"כי לא תשתחוה לאל אחר כי ה׳ קנא שמו אל קנא הוא" (שמות לד, יד)

משה בין ה׳ לעם, ואיסור החיתון

- ציות לה׳: "ויפסל שני לחת אבנים כראשנים וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני כאשר צוה ה׳ אתו" (שמות לד, ד).

- ייצוג העם: "ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו" (שמות לד, ט) – משה מכליל את עצמו בעם.

כתובהאיסורהסיבה
שמות לד, טו–טז"ולקחת מבנתיו לבניך""וזנו בנתיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן" – עבודה זרה
בראשית כד, ג–ד"אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני""כי אל ארצי ואל מולדתי תלך" – שמירה על ייחוד המשפחה

מדרש פטירת משה: ה׳ חושש "יטעו בך ויעשו אותך אלוה ויעבדוך". מה מחזק את החשש: ארבעים יום בלי לחם ומים, ו"קרן עור פניו". מה מבטל אותו: המסווה, ומשה מוסר לעם רק "את אשר יצוה" (שמות לד, לד).

"קרן עור פניו"

פירושהמובן של "קרן"
מיכלאנג׳לו (הפסל "משה")מלשון קרן של בהמה – ולכן פיסל קרניים
ראב"ע (לד, כט)קרני אור: "בעבור שנראה הכבוד על פניו, על כן הזהירו כזוהר הרקיע"

ראיות לפירוש ראב"ע: "וייראו מגשת אליו" (שמות לד, ל); "ויתן על פניו מסוה" (שמות לד, לג); "בדברו אתו" (שמות לד, כט) – הקרינה באה מהדיבור עם ה׳.

שים לב

אל תבלבלו בין הלוחות: את הראשונים עשה אלוהים ("מעשה אלהים", לב, טז) ומשה שבר אותם (לב, יט). את השניים משה פסל ("פסל לך", לד, א). כשנשאלים "מי עשה", זה ההבדל.

שים לב

דוח התובנות של קיץ תשפ"ג: "הביטוי 'נקה לא ינקה..' לא הובן על ידי התלמידים", ו"הבנה של הביטוי הוא בסיסי להבנת הטקסט". "ונקה לא ינקה" פירושו: ה׳ אינו מנקה את החוטא לגמרי – זו מידת הדין.

שים לב

דוח התובנות של חורף תשפ"א: "תלמידים לא זיהו את הקשר בין המידות של האל לבין אמירתם בחודשי אלול ותשרי". אלול ותשרי הם ימי תשובה וסליחה, ועל פי הכתוב, י"ג המידות נאמרו אחרי חטא העגל, לפני שה׳ חידש את הברית ("הנה אנכי כרת ברית", לד, י).

שים לב

דוח התובנות של חורף תשפ"ד על מדרש פטירת משה: "היה צריך להבין במילים אחרות את החשש העולה מהמדרש". נסחו את החשש במילים שלכם (שהעם יאליה אדם, גם נביא גדול), וקשרו אותו לקרינת הפנים ולמסווה.

שים לב

כשנשאלים על השינוי שחל במשה בין הירידה הראשונה מן ההר (לב, יט) לשנייה (לד, כט), דוח התובנות של קיץ תשפ"ג מציין ש"ההערכה אישית של התלמיד לשינוי שעובר משה, הייתה חסרה". בנו את התשובה כך: הבקשה (לג, טו) ← היענות ה׳ (לד, י) ← ולכן השינוי, בניסוח שלכם.

דוגמה א - שטיינזלץ: המסווה וענוות משה

קראו שמות, פרק ל"ד, פסוקים א'–ט"ז, ופסוקים כ"ז–ל"ה.

קראו פסוקים כ"ז–ל"ה.

(1) יש הטוענים כי במשך שהותו על ההר חל במשה שינוי שמאפייניו פלאיים.

הביאו מן הפסוקים הוכחה אחת לטענה זו. הסבירו את תשובתכם. (4 נקודות)

(2) נאמר על משה שהוא היה "ענו מאד" (במדבר, פרק י"ב, פסוק ג').

קראו את פירוש שטיינזלץ שלפניכם לפסוק ל"ג.

"משה לא ראה לנכון להתהלך בכל עסקיו ופניו קורנות. אולי חשב שזוהי מתנה נכבדה שקיבל מעם ה׳ שאין לחשוף אותה בכל עת."

על פי פירוש זה, כיצד באה לידי ביטוי ענוותו של משה? הסבירו את דבריכם. (4 נקודות)

פתרון

1. (1) הוכחה לשינוי פלאי: "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו" (שמות לד, כט) – פני משה קורנים, והוא עצמו לא יודע.

2. ההסבר: זו תופעה שאינה טבעית, ואפילו העם "וייראו מגשת אליו" (שמות לד, ל). אפשר גם: "ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה" (שמות לד, כח).

3. (2) מה שטיינזלץ אומר: משה לא רצה "להתהלך בכל עסקיו ופניו קורנות", כי זו "מתנה נכבדה שקיבל מעם ה׳".

4. הענווה: "ויתן על פניו מסוה" (שמות לד, לג). הוא מסיר את המסווה רק "ובבא משה לפני ה׳" וכשהוא מוסר לעם "את אשר יצוה" (שמות לד, לד) – הוא לא משתמש בקרינה כדי לקבל כבוד.

תשובה

(1) "כי קרן עור פניו" – פני משה קורנים, תופעה על־טבעית שהוא עצמו אינו מודע לה, והעם ירא לגשת אליו (אפשר גם: ארבעים יום ולילה בלי לחם ומים). (2) משה מכסה את פניו במסווה ואינו מתהלך עם הפנים הקורנות; הוא רואה בקרינה מתנה מה׳ ואינו משתמש בה כדי להתנשא או לקבל כבוד – מסיר את המסווה רק לפני ה׳ וכשהוא מוסר את דבר ה׳.

דוגמה ב - י"ג המידות ונבואת יואל

קראו שמות, פרק ל״ד, פסוקים א׳–ט״ז ופסוקים כ״ז–ל״ה.

קראו פסוקים ו׳–ז׳.

(1) בפסוק ז׳ מתוארות תכונות האל. באילו מן התכונות בא לידי ביטוי היותו אל "רחום וחנון ורב חסד", ובאילו מן התכונות בא לידי ביטוי היותו רודף אמת וצדק? (4 נקודות)

(2) קראו גם יואל, פרק ב׳, פסוקים י״ב–י״ג. מדוע יואל משמיט בדבריו את היותו של האל רודף צדק ואמת? נמקו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (4 נקודות)

פתרון

1. (1) מחלקים את התכונות לשתי קבוצות. רחמים: "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד" (שמות לד, ו), "נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה" (שמות לד, ז).

2. אמת וצדק: "ואמת" (שמות לד, ו), "ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים" (שמות לד, ז) – ה׳ אינו מנקה את החוטא לגמרי.

3. (2) מה יש אצל יואל: "כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה" (יואל ב, יג). מה חסר: "ונקה לא ינקה" ו"פקד עון".

4. למה: יואל קורא לתשובה – "שבו עדי בכל לבבכם" (יואל ב, יב), "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יואל ב, יג). הדגשת הרחמים נותנת תקווה; הזכרת הדין הייתה מייאשת.

תשובה

(1) רחמים: אל רחום וחנון, ארך אפים, רב חסד, נצר חסד לאלפים, נשא עון ופשע וחטאה. צדק ואמת: "ואמת", "ונקה לא ינקה" (אינו מנקה את החוטא לגמרי), "פקד עון אבות על בנים". (2) יואל קורא לתשובה ("שבו עדי... וקרעו לבבכם") – הדגשת הרחמים ("ונחם על הרעה") נותנת תקווה; הזכרת הדין הייתה מייאשת.

כל האתר במבט אחד

קיצורי דרך לכל הכלים, הבגרויות והקורסים

GuyAI הוא המורה הפרטי המתקדם בישראל, המבוסס על מודלי הבינה המלאכותית החזקים בעולם בשילוב הידע הפדגוגי של GOOL. המערכת מספקת פתרונות לכל המקצועות ולכל הרמות - מיסודי ועד אקדמיה, וממתמטיקה ועד היסטוריה.