סיפור התהוות האומה
ספר שמות מספר איך משפחה של עבדים במצרים הופכת לעם: ה׳ שולח מנהיג, מוציא את העם ממצרים, כורת איתו ברית בהר סיני – והברית כמעט נשברת בחטא העגל ומתחדשת.
במדויק: במיקוד של תשפ"ז נלמדים שמות ב, ג, יד, יט, כ (א–יח), לב, לג, לד (א–טז, כז–לה). פרקים א, יב (כט–מב) ו-יג (יז–כב) לא נלמדים במיקוד. הרעיונות הגדולים שהחוזר מונה לנושא: "אירועים מכוננים מעצבים את תרבותו ורוחו של העם", "הזיכרון בעיצוב ייעודו ודמותו של העם", ו"סיפורי התהוות האומה תואמים את העיקרון 'מעשה אבות סימן לבנים'".
הפרקים בנויים כרצף: הולדת המנהיג (ב), השליחות (ג), היציאה והנס בים (יד), הברית בסיני (יט–כ), החטא (לב), הריחוק והבקשות (לג) וחידוש הברית (לד). הבגרות שואלת לא פעם על שני פרקים יחד – למשל הזהב ביציאה (ג, כב) ובעגל (לב, ב–ד), או הלוחות הראשונים (לב) והשניים (לד).
המנהיג בין ה׳ לעם
משה הוא הדמות המרכזית בכל הפרקים. הוא לא מנהיג מושלם: הוא מהסס, כועס, מתווכח עם ה׳ ומתפלל בעד העם. הבגרות שואלת עליו שוב ושוב.
במדויק: שלושה רעיונות גדולים מהחוזר עוסקים במנהיג: "למנהיג תפקיד בעיצובו של העם"; "המנהיג הנע בין הצורך לקיים את שליחותו לבין ההיענות לצרכי העם"; ו"תפקיד הנביא כמתווך בין האלוהים לבין האדם" – משה מוסר לעם את דבר ה׳, ומייצג את העם לפני ה׳.
תוכנית אלוהית ובחירה
בסיפור היציאה ה׳ קובע מראש מה יקרה – ובכל זאת בני האדם מחליטים ופועלים. השאלה איך שני הדברים מסתדרים עולה בבגרות, בעיקר על פרעה בים סוף.
במדויק: הרעיונות הגדולים: "המתח בין התוכנית האלוהית לבחירה החופשית" (למשל "ויחזק ה׳ את לב פרעה", שמות יד, ח), ו"הצורך בקיום השליחות אל מול המציאות" (משה מול פרעה ומול העם).
1. הולדת משה, הצלתו וראשית דרכו (שמות ב)
הולדת משה וראשית דרכו
בפרק ב נולד המנהיג. משה ניצל כתינוק, גדל בבית פרעה, יוצא אל אחיו, בורח למדין ובונה שם בית. הבגרות שואלת מי הציל אותו, מה מעשיו מלמדים על דמותו, ואיך הפרק מכין את ההתגלות בסנה.
במדויק: א–י – הולדת משה והצלתו בידי שלוש נשים: האם, האחות ובת פרעה; יא–טו – משה "ויצא אל אחיו", מכה את המצרי, נוזף בעברי הרשע ובורח מפני פרעה; טז–כב – במדין משה מושיע את בנות כהן מדין, מקבל את צפרה לאישה וקורא לבנו גרשם; כג–כה – מלך מצרים מת, בני ישראל זועקים, ואלוהים "וישמע... ויזכר... וירא... וידע". הדמויות: משה, שרואה עוול ופועל; הנשים, שמסכנות את עצמן כדי להציל; רעואל, שגומל למשה על הטובה. הרעיון הגדול: "למנהיג תפקיד בעיצובו של העם" – הפרק מראה את התכונות של משה לפני שהוא נעשה מנהיג.
פרק ב פותח שני קווים שממשיכים בפרק ג: הזעקה (ב, כג) נענית ב"ואת צעקתם שמעתי" (ג, ז), והזהות המורכבת של משה מסבירה את החשש שלו מתגובת העם (ג, יג). הסצנה ליד הבאר במדין דומה לסצנה של עבד אברהם, רבקה ולבן (בראשית כד), והבגרות משווה ביניהן.
מבנה הפרק
שלושת העימותים
ההבדל: שני העימותים הראשונים הם במצרים, עם אחיו העברים, ומסתיימים בסכנה ובבריחה. השלישי הוא במדין, עם זרים, בלי אלימות קטלנית – ומסתיים בכך שמשה מתקבל בבית.
הדמויות
בת פרעה: דאגה לזולת או לעצמה
שאלת עמדה שהופיעה בבגרות. אפשר לנמק כל צד מהכתוב:
- דאגה לזולת: "ותחמל עליו" – אף שידעה "מילדי העברים זה" (שמות ב, ו), כלומר שגזרת אביה חלה עליו.
- דאגה לעצמה: "ויהי לה לבן", והיא קוראת לו בשם שמזכיר את המעשה שלה: "כי מן המים משיתהו" (שמות ב, י).
זהותו של משה
הזעקה ותשובת אלוהים (שמות ב, כג–כה)
- הזעקה: "וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו" (שמות ב, כג).
- בכור שור: "כל זמן שהיה אותו מלך חי, היו מצפים שמא כשימות זה יתבטלו הגזירות". לפי פסוק כג הציפייה לא התגשמה – השעבוד נמשך.
- ארבעה פעלים של אלוהים: "וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו" (שמות ב, כד), "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים" (שמות ב, כה). אלוהים זוכר את הברית עם האבות, ולכן יש תקווה לשינוי.
- מות המלך ומשה: פרעה "ויבקש להרג את משה" (שמות ב, טו); מותו מבטל את הסכנה למשה.
פרשנים על הפרק
השוואה: יתרו ולבן
דוח התובנות של חורף תשפ"ג מציין ששאלה "שדרשה סדר חשיבה גבוה, כדוגמת הסקת מסקנה שאינה מופיעה בצורה גלויה בטקסט, הייתה קשה לתלמידים". כשנשאלים מה דברי העברי (ב, יד) היו יכולים לעורר במשה – לא מספיק לצטט אותם. כותבים את המסקנה: אכזבה, ותחושה שאין לו מקום בין אחיו.
כששואלים על דמויות נוכריות שתרמו להצלת משה, התשובה היא בת פרעה (בפסוקים א–י) ורעואל או בנותיו (בפסוקים טו–כב). האם והאחות הן עבריות, ולכן הן לא עונות על השאלה הזאת.
דוגמה א - זהותו המורכבת של משה
קראו שמות, פרק ב׳.
בפרק ב׳ באה לידי ביטוי זהותו המורכבת של משה: הוא עברי הגדל בארמון של מלך מצרי.
(1) קראו פסוקים י״ג–י״ד.
יש הטוענים שהמתואר בפסוק י״ד היה יכול לגרום למשה להתרחק מאחיו העברים. הסבירו טענה זו. (4 נקודות)
(2) קראו פסוקים ט״ז–כ״ב.
מהי זהותו של משה מנקודת מבטן של בנות יתרו? על פי פסוק כ״ב, האם גם משה חושב כך בנוגע לזהותו? נמקו את תשובתכם. (4 נקודות)
1. (1) מה קורה בפסוק יד: משה מנסה להפריד בין שני עברים, והרשע עונה: "מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי" (שמות ב, יד).
2. המסקנה (לא כתובה בגלוי): העברי לא רואה במשה אח, אלא "שר ושפט" מן הארמון. במקום תודה הוא מאיים לחשוף את ההריגה. משה מגלה שאחיו דוחים אותו ואף מסכנים אותו: "ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר". חוויה כזאת יכולה לגרום לו להתרחק מהם.
3. (2) בנות יתרו: "איש מצרי הצילנו מיד הרעים" (שמות ב, יט) – בעיניהן הוא מצרי.
4. משה עצמו: "ויקרא את שמו גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (שמות ב, כב). הוא מגדיר את עצמו "גר" – לא מצרי, אלא זר.
(1) העברי דוחה את משה ("מי שמך לאיש שר ושפט עלינו"), רואה בו זר ושליט מצרי, ומאיים לחשוף את ההריגה ("הלהרגני אתה אמר") – אחיו אינם מקבלים אותו ואף מסכנים אותו, ומשה נאלץ לברוח. (2) בעיני הבנות: "איש מצרי" (יט). משה אינו רואה עצמו מצרי – "גר הייתי בארץ נכריה" (כב): הוא חש זר, אדם בלי בית; זהותו אינה מצרית.
דוגמה ב - אברבנאל: מה ציפה העם מן הזעקה
קראו את פירוש אברבנאל לפסוק כ״ג שלפניכם וגם שמות, פרק ג׳, פסוקים ז׳–י׳.
"כי אחרי ימים רבים שמלך מת ואז 'ויאנחו בני ישראל מן העבדה', כי בראותם שכל מלך חדש בקומו היה מחדש עליהם גזרות קשות יותר מן הראשון, לכן כשמת מלך מצרים צעקו בני ישראל מן העבודה. אם ליראתם מהמלך החדש שיוסיף עליה [על העבודה] ואם להתחנן לו שיקל עולם [את השעבוד] כי לא יכלו לסובלו".
על פי אברבנאל, מה ציפה העם להשיג באמצעות זעקתו, והאם תגובת אלוהים בפרק ג׳, פסוקים ז׳–י׳ תואמת את הציפיות של העם? נמקו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (8 נקודות)
1. מה אברבנאל מסביר: למה הזעקה באה דווקא כש"וימת מלך מצרים" (שמות ב, כג): כל מלך חדש "היה מחדש עליהם גזרות קשות יותר".
2. הציפייה של העם: פחד שהמלך החדש "יוסיף עליה", ותחינה אליו "שיקל עולם". כלומר: הקלה בתוך השעבוד, מן המלך.
3. תגובת ה׳ – מה תואם: ה׳ שומע את הזעקה: "ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו" (שמות ג, ז).
4. תגובת ה׳ – מה חורג: לא הקלה אלא יציאה: "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה" (שמות ג, ח), ושליחות משה: "והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" (שמות ג, י).
5. עמדה: התגובה תואמת בכך שה׳ נענה לזעקה, וחורגת מהציפייה הצנועה.
לפי אברבנאל, העם צעק מפחד שהמלך החדש יוסיף גזרות, ובבקשה שהמלך יקל את העבודה – ציפייה צנועה להקלה בתוך השעבוד, מופנית למלך. תגובת ה׳: שומע את הצעקה ("ואת צעקתם שמעתי") אך עונה מעבר לציפיות – לא הקלה אלא הצלה מיד מצרים, יציאה והבאה לארץ טובה, ושליחת משה. כלומר תואמת בכך שנענית לצעקה, אך חורגת מן הציפייה.
2. הסנה ושליחות משה (שמות ג)
הסנה ושליחות משה
בפרק ג ה׳ מתגלה למשה ושולח אותו להוציא את העם ממצרים. משה לא ממהר להסכים: הוא שואל, מפקפק ומתווכח. הבגרות שואלת על סימני ההתגלות, על הספקות של משה ועל התשובות של ה׳.
במדויק: א–ו – ההתגלות: "והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל", "משה משה", "של נעליך", "אנכי אלהי אביך"; ז–י – ה׳ ראה את עני העם, ושולח את משה: "לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי"; יא–טו – שני ספקות של משה: "מי אנכי" (על עצמו, מול פרעה) ו"מה שמו" (על העם), ושתי תשובות: "כי אהיה עמך" ו"אהיה אשר אהיה", "ה׳ אלהי אבתיכם"; טז–כב – מה יקרה: הזקנים ישמעו, פרעה יסרב, ה׳ יכה את מצרים, והעם יצא "לא... ריקם". בציווי יש קושי מוסרי: "דרך שלשת ימים" (יח) ו"ונצלתם את מצרים" (כב). הרעיון הגדול: "הצורך בקיום השליחות אל מול המציאות" – משה רואה את הקשיים, וה׳ עונה על כל אחד מהם.
הפרק ממשיך את פרק ב: הזעקה (ב, כג) נענית ב"ואת צעקתם שמעתי" (ג, ז). מוטיב הזהב שמתחיל כאן ("כלי כסף וכלי זהב", ג, כב) חוזר בחטא העגל (לב, ב–ד) ובהסרת העדיים (לג, ד–ו).
מבנה הפרק
התגלות אלוהית בסנה
הספקות של משה ותשובות ה׳
"ויאמר עוד אלהים" (שמות ג, טו): ה׳ מוסיף תשובה שנייה, סימן שהתשובה "אהיה אשר אהיה" לא הספיקה למשה.
הסביבה שבה גדל משה
הקושי המוסרי ושד"ל
שד"ל (ג, יח): מודה ש"הבקשה הזאת הייתה בעקבה [ברמאות]", אבל פרעה שיעבד אותם "בלא שום דין", ולכן "אין לתמוה אם ציווה ה׳ להתפתל עם העיקש" – כמו "ועם עקש תתפתל" (תהלים יח, כז).
מה יגידו הזקנים ומה יעשה פרעה
השוואה: הזהב ביציאה ובעגל
אל תבלבלו בין שתי הטענות של משה: טענה עקרונית עוסקת בעצם ההתאמה לתפקיד ("מי אנכי", ג, יא); טענה מעשית עוסקת בדרך הביצוע ("מה אמר אלהם", ג, יג). לכל טענה יש תשובה אחרת של ה׳.
דוגמה א - קאסוטו: למה היה צורך ביד חזקה
קראו שמות, פרק ג׳.
קראו פסוקים י״ח–כ׳.
(1) מה ה׳ מבקש שמשה יאמר לפרעה, ומהי התגובה הצפויה של פרעה?
(2) קראו גם את דברי הפרשן קאסוטו שלפניכם.
"אף אם תדרשו את דרישתכם בחוזק יד [...] סירובו [של פרעה] יוכיח בבירור שהוא עומד בעקשנותו, ושמנוי וגמור איתו [שהוא החלטי בדעתו] להשאיר בהתמדה את העול הכבד של השעבוד על צווארם של בני ישראל בלי הרף."
(מ״ד קאסוטו, פירוש על ספר שמות, ירושלים, תשמ״ח, עמ׳ 26–27)
על פי פירוש קאסוטו, מדוע היה הכרחי שאלוהים יגיב בחומרה על ההתנהגות של פרעה? הסבירו את תשובתכם.
1. (1) הבקשה: "ואמרתם אליו ה׳ אלהי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה׳ אלהינו" (שמות ג, יח) – בקשה מצומצמת.
2. התגובה הצפויה: "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה" (שמות ג, יט) – פרעה יסרב.
3. (2) מה קאסוטו אומר: הבקשה הצנועה היא מבחן. אם פרעה מסרב גם לה, "סירובו [של פרעה] יוכיח בבירור שהוא עומד בעקשנותו" ורוצה להשאיר את השעבוד "בלי הרף".
4. למה תגובה חמורה: כשדרך מתונה לא עובדת, רק מכה תביא לשחרור: "ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים... ואחרי כן ישלח אתכם" (שמות ג, כ).
(1) בקשה מצומצמת: לצאת דרך שלושת ימים במדבר כדי לזבוח לה׳. התגובה הצפויה: פרעה יסרב – "לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה". (2) לפי קאסוטו, הבקשה הצנועה היא מבחן: אם פרעה מסרב אפילו לה, הוכח בבירור שהוא עקשן ונחוש להשאיר את השעבוד לעד. לכן אין דרך אחרת – רק תגובה חמורה ("ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים") תביא לשחרור, והיא גם צודקת, כי פרעה דחה כל דרך מתונה.
דוגמה ב - טענה עקרונית, טענה מעשית ו"עוד"
קראו שמות, פרק ג׳, פסוקים א׳–ט״ו.
קראו פסוקים י׳–ט״ו.
(1) משה דוחה את השליחות המוטלת עליו באמצעות טענה עקרונית ובאמצעות טענה מעשית. הסבירו כל אחת מן הטענות.
הוכיחו על פי פתיחת פסוק ט״ו שמשה לא השתכנע מתשובת אלוהים על טענתו המעשית.
(6 נקודות)
1. הטענה העקרונית: "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" (שמות ג, יא) – משה מפקפק בעצם ההתאמה שלו לשליחות.
2. הטענה המעשית: "ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם" (שמות ג, יג) – שאלה של ביצוע: מה יאמר לעם כדי שיאמינו לו.
3. תשובת ה׳ לטענה המעשית: "אהיה אשר אהיה" (שמות ג, יד).
4. ההוכחה מפתיחת פסוק טו: "ויאמר עוד אלהים אל משה" (שמות ג, טו). המילה "עוד" מראה שה׳ צריך להוסיף תשובה – שם מוכר לעם: "ה׳ אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב".
(1) עקרונית: "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא..." (ג, יא) – ספק בעצם התאמתו לתפקיד. מעשית: "ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם" (ג, יג) – כיצד ישכנע את העם. "ויאמר עוד אלהים" (ג, טו) – אלוהים נדרש להוסיף תשובה, כי התשובה "אהיה אשר אהיה" (ג, יד) לא הספיקה.
3. קריעת ים סוף (שמות יד)
קריעת ים סוף
בים סוף העם רואה את המצרים, שהיו אדוניו, מתים על שפת הים – ועובר מפחד לאמונה. הבגרות שואלת על המטרה של ה׳, על תגובת העם ומשה, ועל השאלה אם לפרעה הייתה בחירה.
במדויק: א–ד – ה׳ מצווה לחנות "על הים", כדי שפרעה יחשוב "נבכים הם בארץ", והמטרה: "ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה׳"; ה–ט – פרעה ועבדיו מתחרטים ("מה זאת עשינו") ורודפים; י–יד – העם רואה את מצרים, "וייראו מאד", מתלונן ("כי טוב לנו עבד את מצרים"), ומשה מרגיע: "ה׳ ילחם לכם"; טו–יח – "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו"; יט–כה – המלאך והענן מגנים על ישראל, וה׳ מבהיל את מצרים: "אנוסה מפני ישראל כי ה׳ נלחם להם"; כו–לא – המים שבים, "לא נשאר בהם עד אחד", "וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו". הרעיונות הגדולים: "המתח בין התוכנית האלוהית לבחירה החופשית" ("ויחזק ה׳ את לב פרעה") ו"אירועים מכוננים מעצבים את תרבותו ורוחו של העם".
האמונה "ובמשה עבדו" (יד, לא) קשורה לבקשת העם במעמד הר סיני: "דבר אתה עמנו ונשמעה" (כ, טז). הבגרות משווה גם לתהלים קו, ז–יב. הקטע שלפני הפרק (יג, יז–כב: דרך המדבר ועצמות יוסף) לא במיקוד.
מבנה הפרק
המילים המנחות: ר-א-ה ו-י-ר-א
מה זה מלמד: מראייה של האויב ופחד מבני אדם – לראייה של מעשה ה׳, ליראת ה׳ ולאמונה. המראה של המצרים המתים מראה לעם שהאדונים אינם כל-יכולים, והאיום שיחזירו אותם לעבדות בטל.
הדמויות
מכילתא: "ארבע כיתות [קבוצות] נעשו ישראל על הים" – ליפול אל הים, לשוב למצרים, להילחם או לצעוק. הפילוג מדגיש את המצוקה: אין שום מוצא טוב.
חיזוק הלב והעונש: הרמב"ם והמדרש
ראב"ע: למה העם לא נלחם
- השאלה (שמות יד, יג): "איך יירא [יפחד] מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם? ולמה לא יילחמו על נפשם ועל בניהם?"
- התשובה: "כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה".
- הביסוס בדברי העם: "חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר" (שמות יד, יב) – הם רואים רק מוות או עבדות, לא מלחמה.
רבנו בחיי ותהלים קו
- רבנו בחיי: "העבד... ירא ומתפחד פן ירדוף אדוניו אחריו ואין הגאולה שלמה אצל העבד עד שיתברר במיתת האדון". לכן החנייה על הים ומות המצרים – "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" (שמות יד, ל) – הם שלב הכרחי במעבר מעבדות לחירות.
- תהלים קו: אותו תהליך – "וימרו על ים בים סוף" (תהלים קו, ז), ובסוף "ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו" (תהלים קו, יב): ממרי לאמונה.
השוואה: האמונה במשה בים ובסיני
דוח התובנות של חורף תשפ"א: בסעיף על חמישה פסוקים "תלמידים לא הקפידו לדייק בגבולות היחידה, והמענה היה מפסוקים אחרים בפרק". כששואלים על פסוקים א–ה, ההנחיה ("ויחנו... על הים") והמטרה ("וידעו מצרים כי אני ה׳") צריכות לבוא מהם בלבד.
באותו דוח: "היה שימוש בשני שורשים דומים עם משמעות שונה וצמודת טקסט, ההישגים היו בינוניים". בדקו לכל פועל את השורש: "וייראו" (עם שתי יו"ד) – י-ר-א, פחד או יראה; "וירא ישראל" – ר-א-ה, ראייה.
דוגמה א - רש"י: האם לפרעה הייתה בחירה
קראו שמות, פרק י״ד.
קראו פסוקים ה׳–ח׳.
(1) מהי הסתירה בין הנאמר בפסוקים ה׳–ז׳ ובין הנאמר בפסוק ח׳ בנוגע לחופש הבחירה של פרעה? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (4 נקודות)
(2) קראו גם את פירושו של רש״י לפסוק ח׳ שלפניכם.
"ויחזק... - שהיה תולה [מתלבט] אם לרדוף אם לאו, וחיזק את ליבו לרדוף."
לדעתכם, האם על פי פירושו של רש״י היה לפרעה חופש בחירה בהחלטה לרדוף אחר בני ישראל? נמקו את דבריכם. (4 נקודות)
1. פסוקים ה–ז: "ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו" (שמות יד, ה), "ויאסר את רכבו" (שמות יד, ו) – פרעה מתחרט ומחליט בעצמו לרדוף.
2. פסוק ח: "ויחזק ה׳ את לב פרעה מלך מצרים וירדף אחרי בני ישראל" (שמות יד, ח) – ההחלטה מיוחסת לה׳.
3. הסתירה: האם פרעה בחר, או שה׳ החליט בשבילו?
4. (2) לפי רש"י: פרעה "היה תולה [מתלבט] אם לרדוף אם לאו" – הרצון לרדוף כבר היה בו, וה׳ רק חיזק אותו.
5. עמדה: לכן היה לפרעה חופש בחירה, לפחות בחלקו: הוא רצה לרדוף, וה׳ חיזק את מה שרצה.
(1) ה׳–ז׳: פרעה ועבדיו מתחרטים ומחליטים בעצמם לרדוף (בחירה חופשית); ח׳: "ויחזק ה׳ את לב פרעה" – ההחלטה מיוחסת לה׳. (2) כן (בעיקר): פרעה כבר רצה לרדוף והתלבט; ה׳ רק חיזק את מה שרצה. אפשר גם: בחירה חלקית בלבד.
דוגמה ב - ר-א-ה ו-י-ר-א: מפחד לאמונה
קראו שמות, פרק י״ד, פסוקים א׳–י״ג ופסוקים כ״ו–ל״א.
קראו פסוקים י׳–י״ג ופסוקים ל׳–ל״א.
(1) השימוש בפעלים מן השורש י־ר־א ומן השורש ר־א־ה שבפסוקים אלה מלמד על תהליך אמוני שעברו בני ישראל. הסבירו קביעה זו. בססו את דבריכם על הפסוקים. (5 נקודות)
1. מאתרים את הפעלים בתחילת הקטע: "והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד" (שמות יד, י) – ראו את המצרים ופחדו מהם.
2. דברי משה באמצע: "אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה׳" (שמות יד, יג) – משה מכוון אותם לראות דבר אחר.
3. בסוף הקטע: "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו" (שמות יד, לא).
4. התרומה של המילים המנחות: אותם שורשים מראים שינוי – מראיית האויב ופחד מבני אדם, לראיית מעשה ה׳, ליראת ה׳ ולאמונה.
בתחילה ראו את המצרים ופחדו מהם: "והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד" (יד, י); בסוף "וירא ישראל את היד הגדלה... וייראו העם את ה׳ ויאמינו" (יד, לא) – מראייה של האויב ופחד מאדם, לראייה של מעשה ה׳, ליראת ה׳ ולאמונה.
4. ההכנות למעמד הר סיני (שמות יט)
ההכנות למעמד הר סיני
פרק יט הוא ההכנה למעמד הר סיני: ה׳ מציע לעם ברית, העם מסכים, ומתכוננים להתגלות ביום השלישי. הבגרות שואלת על תנאי הברית, על ההכנות ועל תפקידו של משה בין ה׳ לעם.
במדויק: א–ב – "ביום הזה באו מדבר סיני"; ג–ו – דברי ה׳: "ואשא אתכם על כנפי נשרים", ההבטחה "והייתם לי סגלה מכל העמים", "ממלכת כהנים וגוי קדוש", והתנאי "אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי"; ז–ח – העם עונה "כל אשר דבר ה׳ נעשה"; ט – ה׳ בא "בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם"; י–טו – ההכנות: קידוש, כיבוס שמלות, הגבלת ההר, "אל תגשו אל אשה"; טז–כה – היום השלישי: קולות וברקים, "ויחרד כל העם", משה מוציא את העם "לקראת האלהים", "משה ידבר והאלהים יעננו בקול", וה׳ שולח את משה לרדת ולהזהיר את העם. הרעיון הגדול: "תפקיד הנביא כמתווך בין האלוהים לבין האדם".
ההמשך הוא עשרת הדיברות (כ, א–יח). ב-כ, טו–טז העם מבקש "דבר אתה עמנו ונשמעה" – ומתקיים מה שה׳ אמר ב-יט, ט: "וגם בך יאמינו לעולם". מושג חשוב בפרק: רעיון הבחירה.
מבנה הפרק
סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש
מעמד מיוחד מחייב חובות מיוחדות.
רעיון הבחירה: הרב קרליבך ועמוס
- הרב קרליבך: "רעיון הבחירה פסול, כשהעם הנבחר דורש לעצמו פריבילגיות, זכויות יתר"; הבחירה ראויה כשהיא "לשם קבלת עול מצוות" – כמו התנאי "אם שמוע תשמעו בקלי" (שמות יט, ה).
- עמוס ג, ב: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונתיכם" – הבחירה מגבירה את האחריות ואת העונש, ולכן אפשר לבסס עליה את דברי קרליבך. "אפקד" כאן = אעניש.
משה המתווך
שמות רבה: ה׳ רוצה שמשה ירד, כדי שהעם לא ישאל "מי אמר, הקדוש ברוך הוא או משה?" – שיהיה ברור שהדיברות מפי ה׳.
פרשנים על ההכנות
אבל בפרק כ העם "וינעו ויעמדו מרחק" (כ, טו) ומבקש "ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות" (כ, טז) – הפחד גבר, והמטרה של משה לפי רבי חיים בן עטר לא הושגה. מצד שני, מטרת ה׳ ב-יט, ט ("וגם בך יאמינו לעולם") הושגה: העם מבקש "דבר אתה עמנו ונשמעה".
פסיקתא דרב כהנא: "ביום הזה"
- הקושי: "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט, א). הכתוב מספר על העבר, ולכן היה צריך לכתוב "ביום ההוא".
- המדרש: "כשתהא למד דבריי לא יהו בעיניך ישנים, אלא כאילו היום ניתנה תורה".
- המשמעות: כל לומד צריך להרגיש כאילו התורה ניתנה היום – שותפות במעמד והתחדשות בלימוד.
השוואה: ההתגלות בפרק יט ובפרק כ
התמיהה: את המראות האלה העם כבר ראה בפרק יט, וכבר שם משה דיבר עם האלוהים – ובכל זאת בפרק כ העם מבקש שמשה יתווך.
דוח התובנות של חורף תשפ"ב: "הבנת הביטוי 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש', הייתה חסרה", וגם ההבנה מדוע הטיל ה׳ חובות מיוחדות על העם. אל תחזרו על הביטוי – הסבירו מה מייחד כוהן ומה פירוש "קדוש".
דוח התובנות של קיץ תש"ף על השוואת יט ו-כ: "מיומנות ההשוואה חסרה כאן. תלמידים התייחסו רק לפן אחד בהשוואה והתעלמו מהיתר". הציגו את שני הכתובים, וסיימו במסקנה.
כששני מקורות חיצוניים מופיעים באותו סעיף (קרליבך ועמוס), דוח התובנות של קיץ תשפ"ג מציין שהדבר "היווה עומס על התלמידים והקשה עליהם ליצור תשובה סדורה". ענו בסדר: קודם מה אומר המקור הראשון, ואחר כך בדקו את השני לפי אותו קנה מידה.
דוגמה - הנחיות ה׳ והנחיות משה לפני המעמד
קראו שמות, פרק י"ט.
קראו פסוקים י'–ט"ו.
(1) בפסוקים אלה מתוארות הנחיות בנוגע לעם לפני מעמד הר סיני.
ציינו שני הבדלים בין ההנחיות של ה׳ למשה בפסוק י' ובין ההנחיות של משה לעם בפסוק ט"ו. (4 נקודות)
(2) קראו את פירושו של יש"ר שלפניכם לפסוק י"א.
"מזומנים ומקודשים, שיהיה גם הגוף טהור ומוכן לנבואה."
על פי פירושו של יש"ר, מהי מטרת ההנחיות לעם, ומה עשויה להיות התרומה של השינויים שעשה משה להשגת מטרה זו? (4 נקודות)
1. מעמידים את שני הפסוקים זה מול זה: ה׳: "לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם" (שמות יט, י); משה: "היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות יט, טו).
2. הבדל בזמן: "היום ומחר" מול "לשלשת ימים".
3. הבדל בתוכן: משה מוסיף "אל תגשו אל אשה", שלא נאמר בדברי ה׳, ולא מזכיר כיבוס.
4. (2) המטרה לפי יש"ר: שהעם יהיו "מזומנים ומקודשים" – גם הגוף טהור ומוכן לשמוע את דבר ה׳.
5. תרומת השינויים: משה הופך את "וקדשתם" להוראה מעשית של טהרת הגוף, ומאריך את ההכנה עד היום השלישי ("והיו נכנים ליום השלישי", שמות יט, יא).
(1) הבדל בזמן: ה׳ – "היום ומחר"; משה – "לשלשת ימים". הבדל בתוכן: ה׳ – קידוש וכיבוס שמלות; משה – "אל תגשו אל אשה" (איסור שלא נאמר בדברי ה׳), ואינו מזכיר כיבוס. (2) המטרה לפי יש"ר: שהעם יהיו "מזומנים ומקודשים" – גם הגוף טהור ומוכן לנבואה (לשמוע את דבר ה׳). השינויים של משה מתרגמים את ה"קידוש" הכללי להוראה מעשית של פרישות וטהרת הגוף, ומאריכים את ההכנה עד היום השלישי – ובכך מבטיחים מוכנות גופנית מלאה.
5. עשרת הדיברות (שמות כ)
עשרת הדיברות
עשרת הדיברות הם "אבני היסוד של החוק המקראי". ה׳ מדבר אל כל העם, והעם נבהל ומבקש שמשה ידבר במקומו. הבגרות שואלת על הדיברות עצמם, על הנימוקים והגמול שבהם, ועל תגובת העם.
במדויק: במיקוד: פסוקים א–יח. א–ב – הפתיחה: "אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – הנאמנות לה׳ נשענת על הגאולה; ג–ו – "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", איסור פסל, "אל קנא", והגמול: "פקד עון אבת על בנים" מול "ועשה חסד לאלפים"; ז – "לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא"; ח–יא – שבת: "ששת ימים תעבד" ומנוחה לכולם, בנימוק הבריאה; יב – כיבוד הורים, עם הבטחה: "למען יארכון ימיך"; יג–יד – "לא תרצח לא תנאף לא תגנב לא תענה ברעך עד שקר" ו"לא תחמד"; טו–יח – העם רואה את הקולות, "וינעו ויעמדו מרחק" ומבקש "דבר אתה עמנו". החלוקה: דיברות בין אדם למקום ודיברות בין אדם לחברו. לפי קאסוטו, החידוש הוא שהמצוות שבין אדם לחברו חשובות כמו המצוות שבין אדם למקום.
את הדיבר "לא תעשה לך פסל" (כ, ד) הבגרות משווה לחטא העגל ("ויעשהו עגל מסכה", לב, ד) ולציווי "פסל לך שני לחת" (לד, א). את תגובת העם (כ, טו–טז) משווים לפרק יט ולאמונה "ובמשה עבדו" (יד, לא).
מבנה הפרק
מספור הפסוקים כאן הוא כמו בשאלונים. במהדורות תנ"ך אחרות המספור בפרק שונה, ולכן השאלון מציין גם את המילים שבהן הקטע מתחיל ונגמר.
קנאת האל וגמול דורות
כיבוד הורים ושם ה׳
דיבר השבת
קאסוטו (כ, יא) מוסיף: בשבת "תחקה את דרכי פעולתו של ה׳ אלוהיך, ותעיד עדות מתמדת על כך שהוא לבדו ברא את העולם כולו לכל חלקיו".
רבי אליעזר: גם המלאכה היא ציווי
אבות דרבי נתן: "גדולה היא מלאכה, שכשם שנצטוו ישראל על השבת, כך נצטוו על המלאכה".
- הפסוק שעליו הוא מבסס: "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ, ט) – מנוסח כציווי, כמו השבת.
- הפסוק שמנמק: "כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ" (שמות כ, יא) – כמו שה׳ עשה מלאכה שישה ימים ונח, כך האדם.
המעמד המכונן של הדיברות
"לא תחמד": אבן עזרא
- הקושי: "אנשים רבים יתמהו על זאת המצווה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בליבו, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?" – חמדה היא רגש שמתעורר מעצמו, ואיך אפשר לצוות על רגש?
- פתרון אחד: המשל של אבן עזרא – אדם פשוט אינו חומד בת מלך, כי היא רחוקה ממנו לגמרי. כך מי שמבין שרכוש חברו אינו שלו כלל, לא יחמוד אותו.
- פתרון אחר: האיסור הוא על חמדה שמובילה למעשה – לתכנן ולהשיג את רכוש הזולת.
השוואה: הדיבר וחטא העגל
דוח התובנות של חורף תשפ"ו על הפירוש של קאסוטו: "הודגש במקור שהובא כי החידוש בהם נובע מכך שהחוקים שבין אדם לחברו אינם פחות חשובים מהחוקים בין אדם למקום", ו"היה קושי להבין את הדיבר 'לא תרצח', בהתאם לפרשנותו של קאסוטו". החידוש אינו בתוכן האיסורים – הוא במעמד שלהם.
מספור הפסוקים בפרק כ אינו אחיד בכל מהדורות התנ"ך. השאלון מציין את המילים שבהן הקטע מתחיל ונגמר (למשל מן "זכור את יום השבת" ועד "את יום השבת ויקדשהו"). חפשו את המילים, לא רק את מספר הפסוק.
דוגמה א - קאסוטו: מעמד המצוות שבין אדם לחברו
קראו שמות, פרק כ', פסוקים א'–י"ד (שימו לב: מספור הפסוקים בפרק זה אינו אחיד בכל מהדורות התנ"ך. קראו מן המילים "וידבר אלהים" ועד המילים "וכל אשר לרעך").
קראו פסוקים י"ג–י"ד (מן המילים "לא תרצח" ועד המילים "וכל אשר לרעך") וגם את הפירוש של קאסוטו שלפניכם.
"ולא פחות חשובים החידושים שבחלק השני, שבו המצוות שבין אדם לחברו. איסורים מעין אלה כבר היו ידועים ומקובלים מחוץ לישראל. לא בתוכן שלהם יש חידוש, אלא בעצם הכנסת איסורים אלה להקדמה לכריתת הברית. זו הצהרה חגיגית בנוגע לחיובים [לחוקים] הראשיים המוטלים על האדם כלפי רעהו, והיא קובעת שחוקים אלה חשובים באותה מידה כמו החוקים שבין האדם ובין בוראו."
(1) על פי קאסוטו, מהי התפיסה החדשה בנוגע למעמדן של המצוות שבין אדם לחברו, ועל מה הוא ביסס את דבריו? הסבירו את דבריכם.
(2) כיצד מתפרש הציווי "לא תרצח" לפי התפיסה החדשה שעליה דיבר קאסוטו? הסבירו את דבריכם.
1. מה לא חדש: לפי קאסוטו, איסורים כמו "לא תרצח" "כבר היו ידועים ומקובלים מחוץ לישראל".
2. התפיסה החדשה: המצוות שבין אדם לחברו "חשובים באותה מידה כמו החוקים שבין האדם ובין בוראו".
3. הביסוס: לא התוכן, אלא "עצם הכנסת איסורים אלה להקדמה לכריתת הברית" – הם כתובים בעשרת הדיברות, לצד "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ג).
4. (2) "לא תרצח" לפי התפיסה הזאת: רצח אינו רק פגיעה באדם אלא גם חטא כלפי אלוהים והפרת הברית – חמור כמו עבודה זרה.
(1) התפיסה החדשה: המצוות שבין אדם לחברו חשובות באותה מידה כמו המצוות שבין אדם למקום. הבסיס: לא התוכן (שהיה ידוע גם מחוץ לישראל) אלא עצם הכללתן בעשרת הדיברות – ההצהרה החגיגית שבפתח כריתת הברית – לצד המצוות כלפי האל. (2) רצח אינו רק עבירה חברתית/פלילית אלא חטא כלפי אלוהים והפרת הברית – חמור כמו עבודה זרה; השמירה על חיי האדם היא חובה דתית מרכזית.
דוגמה ב - גמול דורות: עונש לרבעים וחסד לאלפים
קראו שמות, פרק כ׳, פסוקים א׳–י״ד.
קראו פסוקים ב׳–ו׳ (מן המילים "אנכי ה׳ אלהיך" עד המילים "ולשמרי מצותי").
מהי שיטת הגמול שתחול על מי שמפר את הציוויים שבפסוקים, ומדוע לפי שיטה זו כדאי לדבוק בקיום הציוויים?
1. מזהים את המושג: גמול שעובר בין דורות – גמול דורות.
2. העונש: "פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי" (שמות כ, ה) – עד ארבעה דורות, למי ששונא את ה׳.
3. השכר: "ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי" (שמות כ, ו) – לאלפי דורות.
4. למה כדאי לקיים: השכר גדול לאין ערוך מן העונש – ארבעה דורות מול אלפים.
גמול בין־דורי: העונש למפר ("לשנאי") – "פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים" (עד ארבעה דורות). כדאי לקיים, כי השכר גדול לאין ערוך – "עשה חסד לאלפים" (אלפי דורות) לאוהבים ולשומרי המצוות; מידה טובה מרובה ממידת הפורענות.
6. חטא העגל ותפילת משה (שמות לב)
חטא העגל ותפילת משה
בזמן שמשה בהר, העם עושה עגל זהב. זה המשבר הגדול של הברית: ה׳ רוצה להשמיד את העם, ומשה מתפלל בעדו – וגם שובר את הלוחות. הבגרות שואלת על המניע של העם, על אהרן, על התגובות של משה ושל ה׳ ועל תפילת משה.
במדויק: א–ו – "וירא העם כי בשש משה", "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו", נזמי הזהב, "עגל מסכה", "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", "חג לה׳ מחר", "ויקמו לצחק"; ז–יד – "לך רד כי שחת עמך", "הניחה לי... ואעשה אותך לגוי גדול", תפילת משה ("למה יאמרו מצרים", "זכר לאברהם ליצחק ולישראל") ו"וינחם ה׳ על הרעה"; טו–כ – הלוחות "מעשה אלהים", משה שובר אותם ושורף את העגל; כא–כה – משה מאשים את אהרן, ואהרן מתגונן: "ויצא העגל הזה"; כו–כט – "מי לה׳ אלי", ובני לוי נאספים; ל–לה – "אולי אכפרה", "מחני נא מספרך", "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי", "הנה מלאכי ילך לפניך". הדמויות: העם, שמחפש מנהיג מוחשי; אהרן, שנענה לעם; משה, שכועס על העם ומתפלל בעדו. הרעיון הגדול: "המנהיג הנע בין הצורך לקיים את שליחותו לבין ההיענות לצרכי העם".
משה מתווכח עם ה׳ כמו אברהם בסדום (בראשית יח), והבגרות משווה ביניהם. הזהב של העגל הוא הזהב שה׳ נתן ביציאה (ג, כב). ההחלטה לשלוח מלאך (לב, לד) ממשיכה בפרק לג, והלוחות השבורים מתחלפים בלוחות השניים בפרק לד.
מבנה הפרק
הדמויות
מי העלה את העם ממצרים
החומרה: ה׳ הודיע מראש "והוצאתי אתכם" ו"וידעתם כי אני ה׳ אלהיכם המוציא אתכם" (שמות ו, ו–ז, פרק שאינו במיקוד). העם מייחס את היציאה למשה או לעגל, ולא לה׳.
תפילת משה: שלושה טיעונים
משה לא מצדיק את החטא; הוא פונה לשמו של ה׳ ולהבטחותיו. התוצאה: "וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שמות לב, יד).
אהרן ומדרש תנחומא
מדרש תנחומא (לב, ב): "אמר אהרן להם דבר קשה, שהנשים מתעכבות בו" – אהרן ביקש את תכשיטי הנשים כדי לעכב, עד שמשה יחזור.
שבירת הלוחות והחלטות ה׳
השוואה: אברהם בסדום ומשה בחטא העגל
מה לומדים על הנביא: הוא לא רק מעביר את דבר ה׳ – הוא שותף לשיח וסנגור, וה׳ מתחשב בדבריו.
דוח התובנות של חורף תשפ"ה על השוואת אברהם ומשה: "התלמידים התייחסו בעיקר לתוכן ולמידע בפרק ופחות למה שהם נדרשו". כשנשאלים על אמצעי רטורי – קוראים לאמצעי בשמו ומסבירים איך הוא משכנע. כשנשאלים על מעמד הנביא – כותבים על תפקידו, לא על פרטי הסיפור.
אל תבלבלו בין שני התיאורים של עשיית העגל: בפסוק ד המספר אומר "ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה" – אהרן פעל. בפסוק כד אהרן אומר "ואשלכהו באש ויצא העגל הזה" – כאילו העגל יצא מעצמו. הפער הזה הוא הראיה לכך שאהרן מקטין את אחריותו.
דוגמה א - אהרן מקטין את אחריותו
קראו שמות, פרק ל״ב.
קראו פסוקים כ״א–כ״ה.
(1) הסבירו במה האשים משה את אהרון. (2 נקודות)
(2) כיצד ניסה אהרון להקטין את מידת אחריותו לדברים שבהם הואשם?
הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על שתי דוגמאות מן הכתוב. (6 נקודות)
1. (1) ההאשמה: "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדלה" (שמות לב, כא) – אהרן הביא על העם חטא גדול.
2. (2) דוגמה ראשונה – מאשים את העם: "אתה ידעת את העם כי ברע הוא" (שמות לב, כב) – הבעיה בטבע העם.
3. דוגמה שנייה – רק נענה לדרישה: "ויאמרו לי עשה לנו אלהים" (שמות לב, כג) – הוא מציג את עצמו כמי שרק עשה מה שביקשו.
4. דוגמה שלישית – העגל "יצא": "ואשלכהו באש ויצא העגל הזה" (שמות לב, כד), לעומת "ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה" (שמות לב, ד).
(1) שהביא על העם "חטאה גדלה". (2) מטיל את האשמה על טבע העם ("כי ברע הוא"); מציג עצמו כמי שרק נענה לדרישתם; מתאר את העגל כאילו יצא מעצמו ("ויצא העגל הזה") – לעומת פסוק ד׳.
דוגמה ב - תפילת משה והשבועה לאבות
קרא שמות, פרק ל״ב, פסוקים א׳–י״ד.
קרא פסוקים ז׳–י״ד.
תפילת משה לאלוהים מעידה על היותו נביא חכם, הפועל לפתרון משבר.
(1) על פי פסוקים י״א–י״ב, הסבר אחד מן הטיעונים של משה כלפי ה׳, המעיד על חוכמתו הרבה בפתרון המשבר. בסס את דבריך על הכתוב. (4 נקודות)
(2) קרא פסוק י״ג וגם בראשית, פרק כ״ב, פסוקים ט״ו–י״ח.
לנוכח המסופר בפסוקים אלה בבראשית, הסבר מדוע הטיעון של משה בפסוק י״ג הוא חזק במיוחד. (4 נקודות)
1. (1) בוחרים טיעון אחד: "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלתם מעל פני האדמה" (שמות לב, יב).
2. למה הוא חכם: משה לא מצדיק את החטא. הוא פונה לשם ה׳: השמדת העם תתפרש בעיני מצרים כרשעות או כחולשה של ה׳.
3. (2) הטיעון בפסוק יג: "זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך... ארבה את זרעכם ככוכבי השמים" (שמות לב, יג).
4. ההשוואה לבראשית כב: "בי נשבעתי נאם ה׳" (בראשית כב, טז) – ה׳ נשבע בעצמו להרבות את זרע אברהם "ככוכבי השמים" (בראשית כב, יז), "עקב אשר שמעת בקלי" (בראשית כב, יח).
5. למה זה חזק: שבועה של ה׳ בעצמו מחייבת אותו; והציות של האב בעקדה עומד מול אי-הציות של הבנים.
(1) אחד: חילול השם – "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם" (לב, יב): השמדת העם תתפרש בעיני העמים כחולשה או כרשעות של ה׳; או: "עמך אשר הוצאת... בכח גדול וביד חזקה" (לב, יא) – העם שלך, ולא כדאי שההשקעה הגדולה תרד לטמיון. משה אינו מצדיק את החטא אלא פונה לאינטרס של ה׳ עצמו. (2) משה מזכיר את השבועה לאבות (לב, יג); בבראשית כב ה׳ נשבע "בי נשבעתי" – שבועה בעצמו, שאי אפשר להפר – להרבות את זרע אברהם "ככוכבי השמים", "עקב אשר שמעת בקלי" (כב, טז–יח). ציות האב מכריע מול אי־ציות הבנים, ושבועה של ה׳ מחייבת אותו.
7. אחרי החטא: אוהל מועד ובקשות משה (שמות לג)
אחרי החטא: קרבה וריחוק
אחרי חטא העגל ה׳ מודיע שלא ילך בקרב העם. הפרק כולו עוסק בשאלה אחת: האם ה׳ יהיה קרוב לעם או רחוק ממנו. משה מנסה לשנות את ההחלטה.
במדויק: א–ג – ה׳ מבטיח את הארץ ושליחת מלאך, אבל "כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן אכלך בדרך"; ד–ו – העם מתאבל ומסיר את העדיים; ז–יא – משה נוטה את האוהל "מחוץ למחנה הרחק מן המחנה", עמוד הענן יורד, העם משתחווה "איש פתח אהלו", וה׳ מדבר עם משה "פנים אל פנים"; יב–יז – בקשות משה: לעצמו – "הודעני נא את דרכך", ולעם – "אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה", וה׳ נענה: "גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה"; יח–כג – משה מבקש "הראני נא את כבדך" (לג, יח), וה׳ עונה "אני אעביר כל טובי על פניך", אבל "לא תוכל לראת את פני": משה יראה רק את "אחרי". הרעיונות הגדולים: "תפקיד הנביא כמתווך בין האלוהים לבין האדם" ו"המנהיג הנע בין הצורך לקיים את שליחותו לבין ההיענות לצרכי העם".
הפרק נמצא בין חטא העגל (לב) לחידוש הברית (לד). ההחלטה "כי לא אעלה בקרבך" (לג, ג) מתבטלת בפרק לד, כשמשה מבקש "ילך נא אדני בקרבנו" (לד, ט) וה׳ כורת ברית (לד, י).
מבנה הפרק
קרבה וריחוק: "פתח האהל"
כבוד העם: "יקומו כל העם... והביטו אחרי משה" (שמות לג, ח); "וקם כל העם והשתחוו" (שמות לג, י).
ההבטחות, העדיים ואוהל מועד
שלוש ההבטחות בפסוקים א–ג: מחויבות לאבות – "אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב" (שמות לג, א); הגנה – "ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני" (שמות לג, ב); ריחוק – "כי לא אעלה בקרבך" (שמות לג, ג).
ת׳ אלעד-אפלבאום: האוהל מחוץ למחנה "הוא החסד הגדול העומד במרכז הפרק... כמו תיבה אשר השיט משה בלב האבל... תיבה שנפגשים בה אלוהים ואדם". ראיה: "והיה כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד" (שמות לג, ז).
בקשות משה
למה ההחלטה בפסוקים ג–ה היא לטובת העם: "רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך" (שמות לג, ה) – אם ה׳ יהיה בקרב עם "קשה ערף", הוא עלול לכלות אותו. הריחוק מגן עליהם.
תעוזה ופייסנות
גרוסמן: הקשר בין שתי הבקשות
י׳ גרוסמן: "בעקבות החטא מפסיק ה׳ את התהלכותו בקרב המחנה (ל"ג, ג׳) [...]. ממילא תפקיד ההנהגה מוטל במשנה תוקף על כתפי המנהיג האנושי, הלוא הוא משה. בהקשר זה מבקש משה לדעת את דרכיו של ה׳, בעיקר את צורת הנהגתו, בכדי שיוכל להוות תחליף ראוי".
- מה זה אומר: הבקשה האישית ("הודעני נא את דרכך", לג, יג) משרתת את העם: אם ה׳ לא ילך בקרבם, משה צריך להנהיג במקומו.
•ועם זאת משה מבקש שה׳ ישוב ללכת עמם ("אם אין פניך הלכים", לג, טו) – שתי הבקשות הן שתי דרכים להבטיח את הנהגת העם.
"לא תוכל לראת את פני": שתי תפיסות
קאסוטו: "ברור כאן שהדברים נאמרו בדרך משל: תוכל לראות רק את מעשי ולהכיר מתוכם מקצת מידותי, אבל את עצם מהותי לא תוכל לתפוס".
דוח התובנות של חורף תשפ"ג: "הישגים מאד נמוכים בשל הקושי להבין את המושגים 'תעוזה' ו'פייסנות'". תעוזה היא העזה ונועזות; פייסנות היא דרך רכה ומרצה, שנועדה לרכך את הצד השני.
דוח התובנות של חורף תשפ"ה על פרק לג: "ניכר כי היה חוסר הבנה בסיסית של הפרק ונושאו", גם בסעיף שעסק במידע. זכרו שהפרק כולו עוסק בקרבה ובריחוק בין ה׳ לעם אחרי חטא העגל, והבחינו בין "מלאך" לבין "לא אעלה בקרבך".
דוגמה א - רבי אבהו: למה משה צריך לשוב למחנה
קראו שמות, פרק ל״ג.
קראו פסוקים ז׳–י״א.
קראו פסוק ז׳ ופסוק י״א וגם את פירושו של רבי אבהו שלפניכם.
"ושב אל המחנה - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: עכשיו יאמרו הרב [ה׳] בכעס ותלמיד [משה] בכעס, ישראל מה תהא [יהיה] עליהם? אם אתה מחזיר האוהל למקומו - מוטב, ואם לאו - יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך".
(תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס״ג, ע״ב)
(1) על פי דברי הפרשן ועל פי פסוק ז׳, מהי הביקורת על התנהגותו של משה? הסבירו את דבריכם. (5 נקודות)
(2) על פי דעת הפרשן, לשם מה הכתוב מזכיר את יהושע בן נון בפסוק י״א? (3 נקודות)
1. מה משה עשה (פסוק ז): "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה" (שמות לג, ז) – התרחק מן העם.
2. הביקורת לפי רבי אבהו: "הרב [ה׳] בכעס ותלמיד [משה] בכעס, ישראל מה תהא [יהיה] עליהם?" – כשה׳ כועס, המנהיג לא צריך לכעוס גם הוא ולהתרחק. אם שניהם רחוקים, אין מי שיגן על העם.
3. מה ה׳ דורש: "אם אתה מחזיר האוהל למקומו – מוטב".
4. (2) יהושע: "ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (שמות לג, יא). לפי הפרשן, זו אזהרה: אם משה לא יחזור, "יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך".
(1) משה הוציא את האוהל אל מחוץ למחנה, "הרחק מן המחנה" – התרחק מן העם בכעס. הביקורת: כשה׳ כועס, המנהיג אינו צריך לכעוס גם הוא ולהתרחק; אם גם הרב וגם התלמיד כועסים – "ישראל מה תהא עליהם?" – אין מי שיגן על העם. ה׳ דורש ממנו להחזיר את האוהל. (2) כאזהרה למשה: אם לא יחזיר את האוהל למחנה, יהושע תלמידו ישרת "תחתיך" – יחליף אותו. לכן הכתוב מספר שמשה "שב אל המחנה" ואילו יהושע "לא ימיש מתוך האהל".
דוגמה ב - תעוזה ופייסנות בדברי משה
קראו שמות, פרק ל״ג.
בפסוקים ט״ו–ט״ז משה מבקש לשנות את החלטתו של ה׳.
(1) בדבריו של משה לה׳ בפסוק ט״ו יש תעוזה רבה. הסבירו קביעה זו. (3 נקודות)
(2) בפסוק ט״ז משה נוקט דרך פייסנית.
הביאו שתי דוגמאות לדרך שבה משה מנסה לפייס את ה׳ ולשכנע אותו לשנות את החלטתו.
הסבירו כל אחת מן הדוגמאות. (5 נקודות)
1. מה משה מבקש לשנות: ה׳ החליט "ושלחתי לפניך מלאך" (שמות לג, ב) ו"כי לא אעלה בקרבך" (שמות לג, ג).
2. (1) התעוזה: "אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה" (שמות לג, טו). משה לא מבקש – הוא מציב לה׳ תנאי, דוחה את הצעת המלאך, ומוכן לוותר אפילו על העלייה לארץ.
3. (2) פייסנות – דוגמה ראשונה: "ובמה יודע אפוא" (שמות לג, טז) – שאלה רטורית במקום דרישה.
4. פייסנות – דוגמה שנייה: "כי מצאתי חן בעיניך" (שמות לג, טז) – משה חוזר על דברי ה׳ עצמו. אפשר גם: "אני ועמך" – הוא קורא לעם "עמך" ומצרף את עצמו אליו; או "ונפלינו אני ועמך מכל העם" – הוא מדגיש את כבוד ה׳ בייחוד ישראל.
(1) "אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה" (טו) – משה מציב לה׳ תנאי ודוחה את הצעתו (מלאך), מוכן לוותר על הכניסה לארץ. (2) שתיים מתוך: פנייה בשאלה רטורית ולא בדרישה ("ובמה יודע אפוא", טז); נשען על דברי ה׳ עצמו ("כי מצאתי חן בעיניך"); קורא לעם "עמך" ומצרף את עצמו ("אני ועמך"); מדגיש את כבוד ה׳ – ייחוד ישראל מכל העמים ("ונפלינו").
8. הלוחות השניים וחידוש הברית (שמות לד)
הלוחות השניים וחידוש הברית
בפרק לד הברית מתחדשת: משה פוסל לוחות חדשים, ה׳ מתגלה לו ומכריז על מידותיו, ומשה יורד מן ההר כשעור פניו קורן. הבגרות שואלת על י"ג המידות, על ההבדל בין הלוחות הראשונים לשניים ועל קרינת פני משה.
במדויק: במיקוד רק פסוקים א–טז ו-כז–לה. א–ד – "פסל לך שני לחת אבנים כראשנים", "ואיש לא יעלה עמך"; ה–ח – ה׳ עובר על פני משה וקורא: "ה׳ ה׳ אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת" – י"ג המידות; ט – בקשת משה: "ילך נא אדני בקרבנו... וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו"; י–טז – הברית: ה׳ מבטיח נפלאות וגירוש העמים, והעם מתחייב שלא לכרות ברית עם יושב הארץ, "כי לא תשתחוה לאל אחר", ושלא לקחת מבנות הארץ לבניו; כז–כח – "כתב לך את הדברים האלה", ארבעים יום "לחם לא אכל ומים לא שתה"; כט–לה – "קרן עור פניו", העם ירא לגשת אליו, ומשה שם מסווה. הרעיון הגדול: "תפקיד הנביא כמתווך בין האלוהים לבין האדם" – משה מציית לה׳ ומייצג את העם.
הפרק סוגר את הרצף לב–לד: הלוחות הראשונים נשברו (לב, יט), ה׳ החליט "כי לא אעלה בקרבך" (לג, ג), ועכשיו הוא כורת ברית מחדש (לד, י). פסוקים יז–כו אינם במיקוד.
מבנה הפרק (במיקוד)
י"ג המידות
- "ונקה לא ינקה" – אינו מנקה את החוטא לגמרי.
- הסתירה: מצד אחד "נשא עון", מצד אחר "פקד עון".
- ההחלטה בפרק לג ("כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה", לג, ג) מבטאת את מידת הדין; משה פונה למידת הרחמים: "וסלחת לעוננו ולחטאתנו" (לד, ט).
הלוחות הראשונים והשניים
- יותם טולוב: הראשונים "הותירו מעט מאוד מקום לשינוי והתערבות אנושית"; השניים "מסמלים יצירתיות ואמונה בשותפות האדם בציווי האלוהי".
- רבי ישראל מרוז׳ין: "פסל לך" (לד, א) מול "לא תעשה לך פסל" (כ, ד). כש"לך" באה אחרי המעשה – המעשה לשם ה׳, "קודש"; כש"לך" באה לפניו – האדם עושה לעצמו, "חול".
הברית המחודשת
משה בין ה׳ לעם, ואיסור החיתון
- ציות לה׳: "ויפסל שני לחת אבנים כראשנים וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני כאשר צוה ה׳ אתו" (שמות לד, ד).
- ייצוג העם: "ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו" (שמות לד, ט) – משה מכליל את עצמו בעם.
מדרש פטירת משה: ה׳ חושש "יטעו בך ויעשו אותך אלוה ויעבדוך". מה מחזק את החשש: ארבעים יום בלי לחם ומים, ו"קרן עור פניו". מה מבטל אותו: המסווה, ומשה מוסר לעם רק "את אשר יצוה" (שמות לד, לד).
"קרן עור פניו"
ראיות לפירוש ראב"ע: "וייראו מגשת אליו" (שמות לד, ל); "ויתן על פניו מסוה" (שמות לד, לג); "בדברו אתו" (שמות לד, כט) – הקרינה באה מהדיבור עם ה׳.
אל תבלבלו בין הלוחות: את הראשונים עשה אלוהים ("מעשה אלהים", לב, טז) ומשה שבר אותם (לב, יט). את השניים משה פסל ("פסל לך", לד, א). כשנשאלים "מי עשה", זה ההבדל.
דוח התובנות של קיץ תשפ"ג: "הביטוי 'נקה לא ינקה..' לא הובן על ידי התלמידים", ו"הבנה של הביטוי הוא בסיסי להבנת הטקסט". "ונקה לא ינקה" פירושו: ה׳ אינו מנקה את החוטא לגמרי – זו מידת הדין.
דוח התובנות של חורף תשפ"א: "תלמידים לא זיהו את הקשר בין המידות של האל לבין אמירתם בחודשי אלול ותשרי". אלול ותשרי הם ימי תשובה וסליחה, ועל פי הכתוב, י"ג המידות נאמרו אחרי חטא העגל, לפני שה׳ חידש את הברית ("הנה אנכי כרת ברית", לד, י).
דוח התובנות של חורף תשפ"ד על מדרש פטירת משה: "היה צריך להבין במילים אחרות את החשש העולה מהמדרש". נסחו את החשש במילים שלכם (שהעם יאליה אדם, גם נביא גדול), וקשרו אותו לקרינת הפנים ולמסווה.
כשנשאלים על השינוי שחל במשה בין הירידה הראשונה מן ההר (לב, יט) לשנייה (לד, כט), דוח התובנות של קיץ תשפ"ג מציין ש"ההערכה אישית של התלמיד לשינוי שעובר משה, הייתה חסרה". בנו את התשובה כך: הבקשה (לג, טו) ← היענות ה׳ (לד, י) ← ולכן השינוי, בניסוח שלכם.
דוגמה א - שטיינזלץ: המסווה וענוות משה
קראו שמות, פרק ל"ד, פסוקים א'–ט"ז, ופסוקים כ"ז–ל"ה.
קראו פסוקים כ"ז–ל"ה.
(1) יש הטוענים כי במשך שהותו על ההר חל במשה שינוי שמאפייניו פלאיים.
הביאו מן הפסוקים הוכחה אחת לטענה זו. הסבירו את תשובתכם. (4 נקודות)
(2) נאמר על משה שהוא היה "ענו מאד" (במדבר, פרק י"ב, פסוק ג').
קראו את פירוש שטיינזלץ שלפניכם לפסוק ל"ג.
"משה לא ראה לנכון להתהלך בכל עסקיו ופניו קורנות. אולי חשב שזוהי מתנה נכבדה שקיבל מעם ה׳ שאין לחשוף אותה בכל עת."
על פי פירוש זה, כיצד באה לידי ביטוי ענוותו של משה? הסבירו את דבריכם. (4 נקודות)
1. (1) הוכחה לשינוי פלאי: "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו" (שמות לד, כט) – פני משה קורנים, והוא עצמו לא יודע.
2. ההסבר: זו תופעה שאינה טבעית, ואפילו העם "וייראו מגשת אליו" (שמות לד, ל). אפשר גם: "ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה" (שמות לד, כח).
3. (2) מה שטיינזלץ אומר: משה לא רצה "להתהלך בכל עסקיו ופניו קורנות", כי זו "מתנה נכבדה שקיבל מעם ה׳".
4. הענווה: "ויתן על פניו מסוה" (שמות לד, לג). הוא מסיר את המסווה רק "ובבא משה לפני ה׳" וכשהוא מוסר לעם "את אשר יצוה" (שמות לד, לד) – הוא לא משתמש בקרינה כדי לקבל כבוד.
(1) "כי קרן עור פניו" – פני משה קורנים, תופעה על־טבעית שהוא עצמו אינו מודע לה, והעם ירא לגשת אליו (אפשר גם: ארבעים יום ולילה בלי לחם ומים). (2) משה מכסה את פניו במסווה ואינו מתהלך עם הפנים הקורנות; הוא רואה בקרינה מתנה מה׳ ואינו משתמש בה כדי להתנשא או לקבל כבוד – מסיר את המסווה רק לפני ה׳ וכשהוא מוסר את דבר ה׳.
דוגמה ב - י"ג המידות ונבואת יואל
קראו שמות, פרק ל״ד, פסוקים א׳–ט״ז ופסוקים כ״ז–ל״ה.
קראו פסוקים ו׳–ז׳.
(1) בפסוק ז׳ מתוארות תכונות האל. באילו מן התכונות בא לידי ביטוי היותו אל "רחום וחנון ורב חסד", ובאילו מן התכונות בא לידי ביטוי היותו רודף אמת וצדק? (4 נקודות)
(2) קראו גם יואל, פרק ב׳, פסוקים י״ב–י״ג. מדוע יואל משמיט בדבריו את היותו של האל רודף צדק ואמת? נמקו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (4 נקודות)
1. (1) מחלקים את התכונות לשתי קבוצות. רחמים: "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד" (שמות לד, ו), "נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה" (שמות לד, ז).
2. אמת וצדק: "ואמת" (שמות לד, ו), "ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים" (שמות לד, ז) – ה׳ אינו מנקה את החוטא לגמרי.
3. (2) מה יש אצל יואל: "כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה" (יואל ב, יג). מה חסר: "ונקה לא ינקה" ו"פקד עון".
4. למה: יואל קורא לתשובה – "שבו עדי בכל לבבכם" (יואל ב, יב), "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יואל ב, יג). הדגשת הרחמים נותנת תקווה; הזכרת הדין הייתה מייאשת.
(1) רחמים: אל רחום וחנון, ארך אפים, רב חסד, נצר חסד לאלפים, נשא עון ופשע וחטאה. צדק ואמת: "ואמת", "ונקה לא ינקה" (אינו מנקה את החוטא לגמרי), "פקד עון אבות על בנים". (2) יואל קורא לתשובה ("שבו עדי... וקרעו לבבכם") – הדגשת הרחמים ("ונחם על הרעה") נותנת תקווה; הזכרת הדין הייתה מייאשת.