יחסים במשפחה: אהבה, העדפה ושנאה
סיפורי יוסף הם קודם כול סיפור על משפחה. אב אוהב בן אחד יותר מכולם, האהבה מולידה קנאה, הקנאה מולידה מכירה, ושנים אחר כך המשפחה צריכה למצוא דרך להתאחד.
במדויק: החוזר מונה לסיפורי יוסף את הרעיונות "ליחסים בתוך המשפחה עשויים להיות השלכות הרות גורל" ו"אהבה התלויה בדבר וזו שאינה תלויה בדבר". בבגרות הם נשאלים דרך ההעדפה של יעקב - "וישראל אהב את יוסף מכל בניו" (לז, ג), ואחר כך "ואת בנימין אחי יוסף לא שלח יעקב את אחיו" (מב, ד) - ודרך היחס של האחים: מ"וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם" (לז, ד) ועד "ואחרי כן דברו אחיו אתו" (מה, טו).
חלומות: שאיפה אישית או מסר אלוהי
בסיפורי יוסף יש שלושה זוגות של חלומות: של יוסף, של שרי פרעה ושל פרעה. השאלה שחוזרת היא מה החלום: משאלת הלב של החולם, או מסר מאלוהים?
במדויק: שני רעיונות גדולים מהחוזר: "חלומות וחזיונות של האדם משקפים שאיפות ורצונות אישיים או מסר אלוהי", ו"החלומות יוצרים את המציאות או המציאות יוצרת את החלום". בפרק ל״ז יוסף במרכז החלום: "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" (לז, ט). בפרקים מ׳–מ״א יוסף מייחס את הפתרון לאלוהים: "הלוא לאלהים פתרנים" (מ, ח), "את אשר האלהים עשה הגיד לפרעה" (מא, כה). ובפרק מ״ב, כשהאחים משתחווים לו, "ויזכר יוסף את החלמות אשר חלם להם" (מב, ט).
משבר כמניע לשינוי
כמעט כל דמות בסיפורי יוסף משתנה אחרי משבר: יוסף אחרי הבור והכלא, יהודה אחרי המעשה עם תמר, האחים אחרי המפגש עם השליט במצרים.
במדויק: הרעיונות "משבר כמניע לשינוי וצמיחה" ו"אחריות אמיתית נמדדת ביכולתו של האדם לעמוד מאחורי החלטותיו". בבגרות זה נשאל בעיקר על יהודה - מ"לכו ונמכרנו לישמעאלים" (לז, כז), דרך "צדקה ממני" (לח, כו), ועד "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני" (מד, לג) - ועל האחים: "אבל אשמים אנחנו על אחינו" (מב, כא).
בחירה חופשית ותוכנית אלוהית
האחים מכרו את יוסף, אבל יוסף אומר להם שאלוהים שלח אותו. מי הוביל את הסיפור - בני האדם או אלוהים? הכתוב משאיר את שני הצדדים פתוחים.
במדויק: הרעיון "התנהלות מבחירה חופשית או בהתאם לבחירה האלוהית". על פי הכתוב יוסף אומר "ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים" (מה, ח), ובאותו נאום גם "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה" (מה, ד). בבגרות מסבירים את שני הצדדים: התפיסה שאלוהים מכוון את האירועים, והאחריות של בני האדם למעשיהם.
אין דמויות מופת
יוסף, יהודה, ראובן ויעקב - הכתוב לא מציג אף אחד מהם כדמות מושלמת. לכן השאלות מבקשות שוב ושוב לראות את הדמות מכמה צדדים.
במדויק: הרעיון "אין דמויות מופת בתנ״ך". בשאלות על מורכבות של דמות מציגים קריאה לחיוב וקריאה לשלילה, כל אחת עם ציטוט. למשל יוסף מחפש את אחיו - "את אחי אנכי מבקש" (לז, טז) - ומביא את "דבתם רעה" אל אביו (לז, ב); יהודה מציע "לכו ונמכרנו לישמעאלים" (לז, כז) ומודה "צדקה ממני" (לח, כו).
כוח המילים
בסיפורי יוסף מילים משנות גורל: החלומות שיוסף מספר לאחיו, ההאשמה של אשת פוטיפר, הנאום של יהודה.
במדויק: הרעיונות "חיים ומוות ביד הלשון" ו"הכוח במילים בעת משבר". בבגרות: הכינוי "העבד העברי" (לט, יז) שמעורר את כעס פוטיפר; נאום יהודה, שבעקבותיו "ולא יכל יוסף להתאפק" (מה, א); ו"השקרים הלבנים" של האחים בדבריהם ליעקב (מב, כט–לד).
1. יוסף ואחיו: החלומות והמכירה (בראשית לז)
יוסף ואחיו: מהחלומות אל הבור
פרק ל״ז פותח את סיפורי יוסף: אב שמעדיף בן אחד, בן שחולם על שלטון, ואחים שהשנאה מביאה אותם למכור את אחיהם. כמעט כל מה שיקרה בפרקים הבאים - מצרים, הכלא, המפגש עם האחים - מתחיל כאן.
במדויק: חלקי הפרק: א–ד אהבת יעקב ליוסף, כתונת הפסים ושנאת האחים; ה–יא שני החלומות והתגובות להם; יב–יז יעקב שולח את יוסף לראות את שלום אחיו; יח–כד המזימה, הצעת ראובן והבור; כה–כח הצעת יהודה והמכירה; כט–לו ראובן שב אל הבור, הכתונת בדם, אבל יעקב, והמדנים מוכרים את יוסף לפוטיפר. הדמויות: יעקב אוהב את יוסף "כי בן זקנים הוא לו" (לז, ג), גוער בו על החלום השני - "ויגער בו אביו" (לז, י) - ושולח אותו "ראה את שלום אחיך" (לז, יד); יוסף מביא דיבה ומספר חלומות; האחים "ויתנכלו אתו להמיתו" (לז, יח); ראובן רוצה "להשיבו אל אביו" (לז, כב); יהודה מציע "לכו ונמכרנו לישמעאלים" (לז, כז). הרעיון הגדול: "ליחסים בתוך המשפחה עשויים להיות השלכות הרות גורל".
הפרק הזה הוא נקודת ההשוואה של כל הסיפור. בפרק מ״ב יוסף "ויתנכר" לאחים, שבפרק ל״ז "ויתנכלו" לו. בפרק מ״ד יהודה, שהציע למכור את יוסף, מציע להיות עבד במקום בנימין. בפרק מ״א יוסף, שהושלך לבור, עולה לשלטון. וגם יעקב, שבפרק כ״ז רימה את אביו בעזרת בגד ועזים, מרומה כאן בעזרת בגד ושעיר עזים.
מבנה הפרק
הדמויות
שתי ההצעות: ראובן ויהודה
החלומות ותגובת יעקב
המילה שלום מחברת בין תחילת הפרק לשליחות: האחים "לא יכלו דברו לשלם" (לז, ד), ויעקב שולח את יוסף לראות את "שלום אחיך ואת שלום הצאן" (לז, יד). בגערה יעקב מנסה לרסן את יוסף ולהרגיע את האחים, ובשליחות - לקרב ביניהם.
רש״י על "נסעו מזה" (לז, יז)
ראיה מההמשך: "הנה בעל החלמות הלזה בא" (לז, יט) - הם לא קוראים לו "אחינו" ולא בשמו, אלא בכינוי של לעג וריחוק. גם "ויתנכלו אתו להמיתו" (לז, יח) מראה שהאחווה נעלמה.
מידה כנגד מידה: יעקב מרומה
מידה כנגד מידה: החוטא נענש באותו אמצעי שבו חטא. יעקב רימה את אביו בעזרת עזים ובגד, ובניו מרמים אותו באותו אמצעי.
השוואה: העדפה בבית יעקב
בתובנות הכלליות של דוח קיץ תשפ״ב (המועד שבו נשאלה השאלה על מידה כנגד מידה בפרק הזה) נכתב ש"מושגים מהותיים לתחום הדעת היו חסרים לתלמידים כדוגמת" "מידה כנגד מידה". לא מספיק לכתוב את שם המושג: כתבו במפורש מה החטא, מה העונש, ומה משותף להם (כאן - עזים ובגד).
בשאלה "מדוע בחרו האחים בהצעת יהודה ולא בהצעת ראובן" צריך להתייחס לשתי ההצעות, עם ציטוט מכל אחת. תשובה שמסבירה רק את הצעת יהודה לא עונה על "ולא על פי הצעת ראובן".
דוגמה א - רש״י על "נסעו מזה": יוסף מחפש אחווה
קראו בראשית, פרק ל״ז.
קראו פסוקים ט״ו–כ׳.
(1) קראו פסוק י״ז ואת הפירוש של רש״י שלפניכם.
"נסעו מזה - הסיעו עצמן [עצמם] מן האחווה".
הסבירו מהו הפער הרגשי בין בקשת יוסף בפסוק ט״ז ובין תשובת האיש על פי פירוש רש״י.
(2) הביאו ראיה אחת מפסוקים י״ח–כ׳ התומכת בפירוש רש״י שבתת־סעיף (1), והסבירו אותה.
1. הקושי: "נסעו מזה" (לז, יז) - בפשט האחים עזבו את המקום. רש״י קורא "מזה" כמו "מן האחווה".
2. בקשת יוסף: "את אחי אנכי מבקש" (לז, טז) - הוא קורא להם "אחי" ומחפש אותם, כי הוא בא בשליחות אביו ובכוונה טובה.
3. התשובה לפי רש״י: "הסיעו עצמן מן האחווה" - האחים כבר התרחקו ממנו בלב.
4. הפער: יוסף מחפש אחים, והם כבר לא רואים בו אח.
5. (2) ראיה מפסוקים יח–כ: "הנה בעל החלמות הלזה בא" (לז, יט) - לא "אחינו" ולא בשמו, אלא כינוי של לעג. אפשר גם: "ויתנכלו אתו להמיתו" (לז, יח) - מי שמתכנן להרוג את אחיו כבר לא רואה בו אח.
(1) יוסף מחפש את אחיו – "את אחי אנכי מבקש" – מתוך תחושת קרבה ואחווה; לפי רש״י, "נסעו מזה" פירושו שהאחים הרחיקו את עצמם מן האחווה. הוא מחפש אחים, והם כבר אינם רואים בו אח. (2) למשל: "הנה בעל החלמות הלזה בא" – האחים אינם קוראים לו "אחינו" אלא מכנים אותו בלעג ובניכור; או "ויתנכלו אתו להמיתו" – המזימה לרצוח מראה שהאחווה נעלמה.
דוגמה ב - מידה כנגד מידה: עזים ובגד
קראו בראשית, פרק ל״ז, פסוקים א׳–י״ד ופסוקים ל״א–ל״ד.
קראו פסוקים ל״א–ל״ב וגם בראשית, פרק כ״ז, פסוקים ט״ו–כ״ג.
יש מפרשים הטוענים שבפסוקים ל״א–ל״ב נרמז שיעקב נענש "מידה כנגד מידה" על התנהגותו כלפי אביו, המתוארת בבראשית, פרק כ״ז, פסוקים ט״ו–כ״ג.
ציינו שם עצם אחד או שורש אחד המוזכר בשני הקטעים, והסבירו כיצד הוא עשוי לחזק פרשנות זו.
בססו את התשובה על הכתובים.
1. מחפשים מילה שחוזרת בשני הקטעים: "עזים".
2. פרק כ״ז: "ואת ערת גדיי העזים הלבישה על ידיו" (כז, טז) - יעקב מטעה את אביו העיוור בעזרת עורות העזים ובגדי עשו.
3. פרק ל״ז: "וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם" (לז, לא) - הבנים מטעים את יעקב באותו אמצעי: עזים ובגד.
4. ההסבר: מי שרימה את אביו בעזרת עזים ובגד מרומה בעזרת עזים ובגד - העונש דומה לחטא.
5. אפשר גם השורש נ-כ-ר: "ולא הכירו" (כז, כג) מול "הכר נא" (לז, לב).
שם העצם "עזים": יעקב רימה את אביו בעזרת עורות גדיי העזים ובגדי עשו (כז, טו–טז); בניו מרמים אותו בעזרת דם שעיר עזים ובגד – כתונת יוסף (לז, לא). אותו אמצעי מופנה נגדו – מידה כנגד מידה. (אפשר גם השורש נ־כ־ר: "ולא הכירו" (כז, כג) מול "הכר נא" (לז, לב).)
2. יהודה ותמר (בראשית לח)
יהודה ותמר: "צדקה ממני"
פרק ל״ח עוזב לרגע את יוסף ועובר ליהודה, האח שהציע למכור אותו. בפרק הזה יהודה טועה, נחשף, ואומר בפומבי "צדקה ממני" - ובבגרות זו נקודת המפנה שלו.
במדויק: חלקי הפרק: א–ה יהודה יורד מאת אחיו, נושא בת איש כנעני ונולדים לו ער, אונן ושלה; ו–יא ער ואונן מתים, ויהודה שולח את תמר "שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני" (לח, יא); יב–יט תמר יושבת בפתח עינים ולוקחת ערבון; כ–כג יהודה שולח את הגדי ואינו מוצא את האישה; כד–כו גזר הדין "הוציאוה ותשרף" (לח, כד) וההודאה "צדקה ממני" (לח, כו); כז–ל לידת פרץ וזרח. הדמויות: יהודה דואג להמשך המשפחה אך חושש "פן ימות גם הוא כאחיו" (לח, יא); תמר נשארת אלמנה, ופועלת כדי לקבל זרע ממשפחת בעלה. הרעיון הגדול: "משבר כמניע לשינוי וצמיחה".
בבגרות הפרק נקרא יחד עם פרק ל״ז ופרק מ״ד: "הכר נא" של תמר (לח, כה) חוזר על "הכר נא" של האחים ליעקב (לז, לב), וההודאה "צדקה ממני" מבשרת את יהודה של פרק מ״ד, שאומר "האלהים מצא את עון עבדיך" (מד, טז) ומציע להיות עבד במקום בנימין.
מבנה הפרק
הדמויות
ייבום והסכנה להמשך המשפחה
ייבום: אחי המת נושא את אלמנתו, כדי "להקים זרע" לאחיו ששמו לא יימחה.
שתי קריאות במעשה יהודה (כ–כג)
זו שאלת עמדה: מקבלים נקודות על עמדה ברורה עם ביסוס, לא על הצד שבוחרים.
תמר: שמירה על נורמות והפרתן
ספורנו: "כי היה ליבה כלב הארי"
"הכר נא": מפרק ל״ז לפרק ל״ח
השוואה ליהודה בפרק מ״ד: בפרק ל״ח יהודה מודה בטעותו ולוקח אחריות, ובפרק מ״ד הוא אומר "האלהים מצא את עון עבדיך" (מד, טז) ומוכן להיות עבד עם בנימין. לכן יש הטוענים שפרק ל״ח מבשר את השינוי ביהודה.
השוואה: תמר ויעקב
דוח התובנות של חורף תשפ״ד: השאלה על "קנה את עולמו" נועדה "להדגיש את תגובתו של יהודה לאחר ההכרה כי הוא חטא בהתנהגותו כלפי תמר", ו"ייתכן כי היה קושי בהבנת הביטוי". לא מספיק לצטט "צדקה ממני": הסבירו מה יהודה הרוויח בזכות ההודאה, לאור כל הסיפור.
השאלות על הפרק שואלות על העוול שנעשה לתמר. העוול הוא לא רק שהיא אלמנה: יהודה שלח אותה "עד יגדל שלה בני" (לח, יא), ואחר כך "גדל שלה והוא לא נתנה לו לאשה" (לח, יד). צטטו את שני הפסוקים.
דוגמה - "צדקה ממני": בשתי מילים קנה יהודה את עולמו
קראו בראשית, פרק ל״ח, פסוקים א׳–כ״ו.
קראו פסוקים א׳–ה׳ ופסוקים כ״ה–כ״ו.
(1) הביאו מפסוקים א׳–ה׳ שתי דוגמאות לביקורת הנרמזת בנוגע להתנהגותו של יהודה כלפי משפחתו, והסבירו כל דוגמה. (5 נקודות)
(2) קראו פסוקים כ״ה–כ״ו.
בעקבות מה שסופר על יהודה בפסוקים אלה, כתבה ת׳ אלטמן דברים אלה: "בשתי מילים קנה יהודה את עולמו".
(אלטמן, ת׳, התנ״ך מבראשית ועד דברי הימים, www.tamaraltman.co.il)
מה הן שתי מילים אלה, ומדוע בזכותן יהודה "קנה את עולמו"? הסבירו את דבריכם. (5 נקודות)
1. (1) ביקורת ראשונה: "וירד יהודה מאת אחיו" (לח, א) - מיד אחרי מכירת יוסף יהודה מתרחק ממשפחתו.
2. ביקורת שנייה: "וירא שם יהודה בת איש כנעני... ויקחה" (לח, ב) - נושא אישה כנענית, אף שיצחק ציווה את יעקב "לא תקח אשה מבנות כנען" (כח, א). אפשר גם: "והיה בכזיב בלדתה אתו" (לח, ה).
3. (2) שתי המילים: "צדקה ממני" (לח, כו).
4. למה "קנה את עולמו": יהודה יכול היה להכחיש, אבל "ויכר יהודה" והודה בפומבי שתמר צודקת. ההודאה מצילה את תמר ואת התאומים, ומפרץ יוצאת שושלת דוד; יהודה הופך ממי שגוזר דין למי שלוקח אחריות.
(1) "וירד יהודה מאת אחיו" – נפרד ממשפחתו (מיד אחרי מכירת יוסף); "וירא שם יהודה בת איש כנעני... ויקחה" – נשא כנענית, בניגוד לדרך האבות (אפשר גם: "והיה בכזיב בלדתה אתו" – נעדר מלידת בנו). (2) "צדקה ממני" – יהודה מודה בפומבי בטעותו ובצדקת תמר, מציל אותה ואת התאומים, ולוקח אחריות; בזכות זה זכה למעמד ולהמשך – ממנו יצא פרץ ושושלת דוד, ודמותו משתנה למנהיג אחראי.
3. יוסף בבית פוטיפר (בראשית לט)
יוסף בבית פוטיפר: עלייה, נפילה ועלייה
בפרק ל״ט יוסף הוא עבד במצרים. הוא מצליח, נדחה ונאסר - ובכל זאת הכתוב חוזר ואומר שה׳ איתו. זה הפרק שבו יוסף מסרב לאשת אדוניו, ומשלם על כך מחיר.
במדויק: חלקי הפרק: א–ו הצלחה בבית פוטיפר: "ויהי ה׳ את יוסף ויהי איש מצליח" (לט, ב), "ויברך ה׳ את בית המצרי בגלל יוסף" (לט, ה); ז–יב אשת פוטיפר מבקשת את יוסף, והוא מסרב - "וימאן" (לט, ח) - ובורח ובגדו בידה (לט, יב); יג–יח היא מאשימה אותו לפני אנשי הבית ולפני בעלה; יט–כ פוטיפר כועס ושם את יוסף בבית הסוהר; כא–כג גם שם "ויהי ה׳ את יוסף" (לט, כא). הדמויות: יוסף נאמן לאדונו ולאלוהים; אשת פוטיפר מפתה ואחר כך מאשימה; פוטיפר סומך על יוסף ואחר כך מעניש אותו. הרעיון הגדול: "משבר המערער את הקיים מהווה גם הזדמנות".
הבגד שנשאר ביד אשת פוטיפר (לט, יב) הוא אחת התחנות במוטיב הבגד: כתונת הפסים בפרק ל״ז, הבגד כאן, ובגדי השש בפרק מ״א. ובית הסוהר, שנראה כמו נפילה, הוא המקום שבו יוסף יפגוש את שר המשקים (פרק מ׳).
מבנה הפרק
הדמויות
תחילת הפרק וסופו
תנאי החיים הורעו - מבית האדון אל "מקום אשר אסירי המלך אסורים" (לט, כ) - אבל המעמד של יוסף דומה.
חילופי כינויים: איך אשת פוטיפר מכנה את יוסף
"חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם"
הפסוק "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג, ד) הובא בשאלה כדי לבחון את שני הנימוקים של יוסף.
פרשנים: התלמוד ורש״ר הירש
בשאלות על הכינויים שואלים על כל קהל בנפרד: לאנשי הבית "איש עברי" (לט, יד), ולבעלה "העבד העברי" (לט, יז). תשובה שמסבירה את שני הכינויים יחד, בלי לומר מה המטרה מול כל קהל, לא עונה על השאלה.
שאלה "האם פוטיפר האמין לדברי אשתו" היא שאלת עמדה: אפשר לענות כן או לא. "ויחר אפו" (לט, יט) תומך בכך שהאמין; לפי רש״ר הירש, ההעברה לבית הסוהר שתחת פיקודו יכולה לרמוז שלא האמין עד הסוף.
דוגמה א - רב ושמואל: למה בא יוסף הביתה
קראו בראשית, פרק ל״ט.
קראו פסוקים ו׳–י״א.
בתלמוד מובאים דברי שני פרשנים שנחלקו בנוגע למטרת בואו של יוסף לבית פוטיפר (פסוק י״א). קראו את הפירושים שלפניכם.
"רב אמר: 'לעשות מלאכתו ממש' ושמואל אמר: 'לעשות צרכיו עימה' [להתייחד איתה]."
(מעובד על פי תלמוד בבלי, סוטה, לו, ע״ב)
(1) הסבירו את המחלוקת בין רב ובין שמואל בנוגע למטרת בואו של יוסף לבית פוטיפר באותו היום. (3 נקודות)
(2) לדעתכם, איזה מן הפירושים מתאים יותר לתיאור דמותו של יוסף בפסוקים ז׳–י׳? נמקו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (5 נקודות)
1. הקושי: "ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית" (לט, יא) - לא ברור מהי "מלאכתו", ולמה הכתוב מדגיש שהבית ריק.
2. (1) רב: "לעשות מלאכתו ממש" - יוסף בא בתום לב לעבודה הרגילה.
3. שמואל: "לעשות צרכיו עימה" - יוסף בא כדי להתייחד איתה.
4. (2) עמדה, למשל רב: יוסף מסרב בתוקף - "וימאן" (לט, ח) - ומנמק "וחטאתי לאלהים" (לט, ט); והסירוב חוזר: "ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה" (לט, י).
5. אפשר גם שמואל: הלחץ המתמשך - "יום יום" (לט, י) - ויופיו של יוסף (לט, ו) מבליטים את הניצחון ברגע האחרון.
(1) רב – בא לעבודתו הרגילה, בתום לב; שמואל – בא כדי להתייחד עם אשת פוטיפר (כמעט נכנע). (2) עמדה מנומקת; למשל רב – יוסף מסרב בתוקף ("וימאן", "וחטאתי לאלהים") ויום יום אינו שומע לה.
דוגמה ב - "איש עברי" ו"העבד העברי"
קראו בראשית, פרק ל״ט.
קראו פסוקים י״ג–י״ח.
(1) מהו הכינוי שבו מכנה אשת פוטיפר את יוסף בדבריה לעבדי הבית, ומהי המטרה של השימוש בכינוי זה? הסבירו את דבריכם. (4 נקודות)
(2) מהו הכינוי שבו מכנה אשת פוטיפר את יוסף בדבריה לבעלה, ומהי המטרה של השימוש בכינוי זה? הסבירו את דבריכם. (4 נקודות)
1. (1) לאנשי הבית: "ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו" (לט, יד).
2. המטרה: "עברי" מדגיש שיוסף זר. במילים "לנו" ו"בנו" היא מאחדת את אנשי הבית נגדו, ובמילה "הביא" רומזת שבעלה אשם.
3. (2) לבעלה: "בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי" (לט, יז).
4. המטרה: "העבד" מדגיש שעבד של פוטיפר פגע באשת אדונו - כדי לעורר את כעסו. וכך קרה: "ויחר אפו" (לט, יט).
(1) "איש עברי" (יד) – מדגישה את זרותו כדי לאחד את אנשי הבית ("לנו", "בנו") נגד הזר, ולהטיל אשמה על בעלה שהביאו. (2) "העבד העברי" (יז) – מדגישה את מעמדו הנחות: עבד שהעז לפגוע באשת אדונו; כדי לעורר את זעם בעלה ("ויחר אפו", יט), ואף להאשים אותו ("אשר הבאת לנו").
4. פתרון החלומות ועליית יוסף לגדולה (בראשית מ-מא)
פתרון החלומות ועליית יוסף לגדולה
בפרקים מ׳–מ״א יוסף כבר לא החולם אלא הפותר. בבית הסוהר הוא פותר את חלומות שרי פרעה, ושנתיים אחר כך הוא עומד לפני פרעה - ויוצא משם משנה למלך.
במדויק: פרק מ׳: א–ח שר המשקים ושר האופים בבית הסוהר, וחולמים באותו לילה: "מדוע פניכם רעים היום" (מ, ז), "הלוא לאלהים פתרנים" (מ, ח); ט–יט החלומות והפתרונות, ובקשת יוסף "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך" (מ, יד); כ–כג ביום השלישי הפתרונות מתקיימים, אבל "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (מ, כג). פרק מ״א: א–ח חלומות פרעה, "ותפעם רוחו" (מא, ח); ט–יג שר המשקים נזכר ב"נער עברי עבד" (מא, יב); יד–לו יוסף מוצא מן הבור, פותר ומציע תוכנית; לז–מו המינוי וסמלי השלטון; מז–מט שנות השבע ואגירת הבר; נ–נב מנשה ואפרים. הדמויות: יוסף מבחין במצוקת השרים ומייחס את הפתרון לאלוהים; שר המשקים חוזר לתפקידו ושוכח את יוסף, ונזכר בו רק כשפרעה נסער; שר האופים נתלה (מ, כב); פרעה נסער מחלומותיו וממנה את יוסף: "ראה נתתי אתך על כל ארץ מצרים" (מא, מא). הרעיונות הגדולים: "חלומות וחזיונות של האדם משקפים שאיפות ורצונות אישיים או מסר אלוהי", ו"משבר המערער את הקיים מהווה גם הזדמנות".
החלומות כאן מתכתבים עם החלומות של יוסף בפרק ל״ז. שם יוסף במרכז - "משתחוים לי" (לז, ט); כאן הוא מעמיד את אלוהים במרכז. ובפרק מ״ב, כשהאחים משתחווים לו, "ויזכר יוסף את החלמות" (מב, ט).
מבנה פרק מ׳
מבנה פרק מ״א
הדמויות
הרמזים בחלומות שרי פרעה
משבר מחדד את הרגישות לזולת
מוטיב הבגד
מוטיב: פרט שחוזר לאורך הסיפור. כאן הבגד מסמן כל תהפוכה בחיי יוסף.
מדרש שם
מדרש שם: הסבר לשם, שמבוסס על מילה דומה (מנשה - "נשני", אפרים - "הפרני"). גם השם המצרי "צפנת פענח" (מא, מה) והאישה אסנת בת כהן און מראים שיוסף השתלב בתרבות מצרים.
מלבי״ם על "צפנת פענח" (מא, מה)
השוואה: יוסף לפני אחיו ויוסף לפני פרעה
דוח התובנות של חורף תשפ״א, על השאלה על פרק מ״א: "היה צריך להסיק על השתלבותו של יוסף בחברה המצרית .. מיומנות ההשוואה חסרה כאן .כמו כן היה קושי בהבנת המושג מדרש שם". במדרש שם מסבירים את הקשר בין השם למילה שבפסוק ("מנשה" - "נשני"), ולא רק מצטטים.
אל תבלבלו בין זוגות החלומות: בפרק ל״ז יוסף הוא החולם (אלומות; שמש, ירח וכוכבים); בפרק מ׳ חולמים שר המשקים ושר האופים; בפרק מ״א חולם פרעה (פרות ושיבולים). בשאלה על "מעמדו ביקום" משווים בין "משתחוים לי" (לז, ט) ובין "את אשר האלהים עשה הגיד לפרעה" (מא, כה), ואפשר לטעון שחל שינוי או שלא חל - עם ביסוס.
דוגמה א - מלבי״ם: איך הופך עבד לשליט
קראו בראשית, פרק מ״א.
קראו פרק מ״א, פסוקים מ״א–מ״ה וגם את פירושו של מלבי״ם לפסוק מ״ה שלפניכם.
"ובל [כדי שלא] יתרעמו בני המדינה תחת עבד כי ימלוך קרא את שמו שהוא "מגלה צפונות" ברוח ה׳ אשר עליו, ויש בו עניין אלוהי, ונתן לו בת הכוהן הגדול לאישה, שבה יאמינו כולם כי הוא איש אלוהים".
(1) בפסוקים מ״א–מ״ג מתוארות פעולות שעשה פרעה למען יוסף. מהי הבעיה שעלולה להתעורר בעקבות פעולות אלה? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב ועל דברי הפרשן. (4 נקודות)
(2) לפי מלבי״ם, כיצד פתר פרעה את הבעיה שציינתם בתת־סעיף 1? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (4 נקודות)
1. (1) מה פרעה עושה: "ראה נתתי אתך על כל ארץ מצרים" (מא, מא), "ויקראו לפניו אברך" (מא, מג).
2. מי זה יוסף בעיני המצרים: "נער עברי עבד לשר הטבחים" (מא, יב).
3. הבעיה לפי מלבי״ם: "יתרעמו בני המדינה תחת עבד כי ימלוך" - העם עלול לא לקבל עבד זר כשליט.
4. (2) הפתרון - צעד ראשון: "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח" (מא, מה) = "מגלה צפונות" ברוח ה׳, כמו שאמר פרעה "איש אשר רוח אלהים בו" (מא, לח).
5. צעד שני: "ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן אן לאשה" (מא, מה) - חיבור למשפחת כהונה, "שבה יאמינו כולם כי הוא איש אלוהים".
(1) פרעה מעלה עבד עברי זר לשלטון על כל מצרים – בני המדינה עלולים להתרעם ("יתרעמו בני המדינה תחת עבד כי ימלוך") ולא לקבל את סמכותו. (2) שני צעדים: א. קרא לו "צפנת פענח" = "מגלה צפונות" – שם המציג אותו כבעל רוח אלוהית; ב. השיא לו את אסנת בת פוטי פרע כהן און – בת כוהן בכיר; כך יאמינו כולם שהוא "איש אלוהים" ויקבלו את שלטונו.
דוגמה ב - משבר מחדד רגישות: יוסף ושר המשקים
קרא בראשית, פרק מ׳.
לעיתים בעת משבר מתחדדת הרגישות של בני האדם לסובבים אותם. לעומת זאת, לעיתים בזמנים טובים בני אדם נוטים להיות פחות קשובים לזולתם.
(1) קרא פסוקים ו׳–ח׳ וגם בראשית, פרק ל״ז, פסוקים ה׳–י׳.
באמצעות פסוקים אלה, הסבר כיצד משבר עשוי לחדד את הרגישות של בני האדם לזולתם.
בסס את דבריך על הכתוב בשני המקורות. (4 נקודות)
(2) קרא פסוק י״ד, פסוק כ״א ופסוק כ״ג.
על פי פסוקים אלה, הסבר כיצד בזמנים טובים בני אדם נוטים להיות פחות קשובים לזולתם. בסס את דבריך על הכתוב. (4 נקודות)
1. (1) לפני המשבר: בבית אביו יוסף מספר את חלומותיו לאחים שכבר שונאים אותו - "ויגד לאחיו ויוספו עוד שנא אתו" (לז, ה) - ולא שם לב לתגובה.
2. אחרי המשבר: בבית הסוהר הוא רואה מיד את מצב רוחם של השרים: "וירא אתם והנם זעפים" (מ, ו), ושואל "מדוע פניכם רעים היום" (מ, ז).
3. (2) בזמנים טובים: יוסף מבקש "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך" (מ, יד). שר המשקים חוזר לתפקידו (מ, כא), אבל "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (מ, כג).
(1) בפרק ל״ז, בימים הטובים בבית אביו, יוסף מספר את חלומותיו לאחיו השונאים אותו ואינו קשוב לתגובתם (לז, ה, ח–י). בפרק מ׳, אחרי הבור, העבדות והכלא, הוא מבחין מיד בפני השרים "והנם זעפים" ושואל "מדוע פניכם רעים היום" (מ, ו–ז). (2) יוסף מבקש "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך" (מ, יד); שר המשקים חוזר למעמדו (מ, כא), אך "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (מ, כג).
5. ירידת האחים למצרים והמפגש הראשון (בראשית מב)
המפגש הראשון: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו"
בפרק מ״ב האחים יורדים למצרים לקנות אוכל, ומשתחווים לשליט - בלי לדעת שזה יוסף. יוסף יודע מי הם, מתנכר אליהם ומעמיד אותם במבחן. כאן מתחיל התהליך שבסופו המשפחה מתאחדת.
במדויק: חלקי הפרק: א–ה הירידה בגלל הרעב, "ונחיה ולא נמות" (מב, ב), ובנימין נשאר בבית "פן יקראנו אסון" (מב, ד); ו–יז המפגש: "וישתחוו לו אפים ארצה" (מב, ו), "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו" (מב, ח), "מרגלים אתם" (מב, ט), ושלושה ימים במשמר; יח–כד ביום השלישי "את האלהים אני ירא" (מב, יח), האחים אומרים "אבל אשמים אנחנו" (מב, כא), ושמעון נאסר (מב, כד); כה–לה הכסף מוחזר לאמתחות, והאחים מספרים ליעקב בפסוקים כט–לד, עם "שקרים לבנים"; לו–לח יעקב מסרב לשלוח את בנימין, וראובן מציע "את שני בני תמית" (מב, לז). הדמויות: יוסף נוקשה ואחר כך מרכך; האחים מכירים באשמתם: "אבל אשמים אנחנו על אחינו" (מב, כא); ראובן מזכיר "אל תחטאו בילד" (מב, כב) ומציע את שני בניו כערובה; יעקב שומר על בנימין "פן יקראנו אסון" (מב, ד). הרעיון הגדול: "משבר מכיל בתוכו סיכוי לשינוי ותיקון".
הפרק בנוי כהיפוך של פרק ל״ז: שם יוסף מחפש את אחיו והם "ויתנכלו" לו; כאן הם באים אליו, והוא "ויתנכר" אליהם. שם הם לעגו לחלומות; כאן הם משתחווים לו, ו"ויזכר יוסף את החלמות" (מב, ט).
מבנה הפרק
הדמויות
השינוי בדרישת יוסף
השורש המנחה נ-כ-ר
מה החזרה מדגישה: פער ידיעה (אירוניה דרמטית). יוסף מכיר ומסתתר; האחים לא מכירים. יוסף שולט במצב, והאחים חשופים להאשמה "מרגלים אתם". החזרה מזכירה גם את "הכר נא" (לז, לב): מי שהטעו את אביהם בזיהוי, לא מזהים עכשיו את אחיהם.
רמב״ן: איך יוסף הכיר והם לא
השוואה: פרק ל״ז מול פרק מ״ב
יעקב לא השתנה, האחים השתנו
מה גרם לשינוי: המצוקה במצרים, והתחושה שזה עונש מידה כנגד מידה: הם לא שמעו לתחינת יוסף - "על כן באה אלינו הצרה הזאת" (מב, כא).
"שקר לבן" בדברי האחים ליעקב
שקר לבן לפי ההגדרה שבשאלון: "האמת מסולפת במידה לא רבה", בדרך של השמטת מידע, תוספת מידע או ייפוי המציאות, "כדי שלא לפגוע באחר".
דוח התובנות של קיץ תשפ״ג, על השאלה על פרק מ״ב: "תלמידים לא הבינו את השורש "נ.כ. .ר", והמשמעויות השונות בטקסט המקראי". כתבו את שתי המשמעויות במפורש - להכיר ולהתנכר - עם ציטוט לכל אחת.
דוח התובנות של חורף תשפ״ו: "הובאה הגדרה ל"שקר לבן" והיה צריך ליישם את ההגדרה, על דברי האחים ליעקב ההישגים בסעיף זה היו נמוכים". וגם: "הפרשנות של רש"י המכנה את ראובן "בכור שוטה", הייתה קשה לתלמידים". כשמובאת הגדרה, השוו פרט אחרי פרט בין מה שקרה ובין מה שסופר; ו"שוטה" פירושו מי שדבריו חסרי היגיון.
דוח התובנות של חורף תשפ״ד מציין על השאלה על פרק מ״ב: "הסעיף מטבעו עוסק במידע ובכל זאת ההישגים בו היו נמוכים". גם בסעיף מידע (מה דרש יוסף ביום הראשון ומה ביום השלישי) כותבים את שתי הדרישות, כל אחת מהפסוקים שלה.
דוגמה א - השורש המנחה נ-כ-ר במפגש הראשון
קראו בראשית, פרק מ״ב, פסוקים א׳–כ״ד.
קראו פסוקים ז׳–ט׳.
(1) השורש המנחה בפסוקים אלה הוא נ־כ־ר. מה הן שתי המשמעויות המנוגדות של השורש בפסוקים אלה? (4 נקודות)
(2) הסבירו כיצד החזרה על השורש מדגישה את המתח במצב המתואר בפסוקים אלה. (4 נקודות)
1. (1) משמעות ראשונה - להכיר: "וירא יוסף את אחיו ויכרם" (מב, ז), "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו" (מב, ח).
2. משמעות שנייה - להתנכר: "ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות" (מב, ז) - יוסף מתנהג אליהם כזר.
3. (2) המתח: יוסף מכיר ומסתתר בעת ובעונה אחת, והאחים לא מכירים. נוצר פער ידיעה: יוסף שולט במצב, והאחים חשופים להאשמה "מרגלים אתם" (מב, ט).
(1) הכרה/זיהוי ("ויכרם", "ויכר", "לא הכרהו") מול התנכרות/הסתרת זהות ("ויתנכר אליהם"). (2) פער ידיעה (אירוניה דרמטית): יוסף מכיר ומסתתר, האחים אינם מכירים – יוסף שולט במצב, והאחים חשופים להאשמת "מרגלים".
דוגמה ב - רמב״ן וההיפוך מפרק ל״ז
קראו בראשית, פרק מ״ב, פסוקים ה׳–כ״ב.
קראו פסוקים ז׳–ט׳.
(1) קראו את דברי רמב״ן לפסוק ח׳.
"ועוד היה מכירם, מדעתו [מידיעתו] שיבואו שם, והם לא הכירוהו, שלא נתנו ליבם שיהיה העבד אשר מכרו לישמעאלים הוא השליט על הארץ".
על פי רמב״ן, כיצד ייתכן שיוסף הכיר את אחיו, והם לא הכירו אותו? (4 נקודות)
(2) קראו גם בראשית, פרק ל״ז, פסוקים ט״ז–כ׳.
בפסוקים אלה מתואר מצב מנוגד למצב שמתואר בפרק מ״ב, פסוקים ז׳–ט׳. הסבירו את הניגוד בין שני המצבים, ובססו את דבריכם על הכתוב. (6 נקודות)
1. (1) הקושי: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו" (מב, ח).
2. רמב״ן - יוסף: "מדעתו שיבואו שם" - הוא ציפה לבואם, ולכן חיפש וזיהה.
3. רמב״ן - האחים: "לא נתנו ליבם שיהיה העבד אשר מכרו לישמעאלים הוא השליט על הארץ".
4. (2) פרק ל״ז: יוסף מחפש - "את אחי אנכי מבקש" (לז, טז); האחים מזהים אותו מרחוק, "ויתנכלו אתו להמיתו" (לז, יח), ולועגים: "ונראה מה יהיו חלמתיו" (לז, כ).
5. פרק מ״ב: הם באים אליו, הוא מזהה אותם והם לא; "ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות" (מב, ז), "ויזכר יוסף את החלמות" (מב, ט). יחסי הכוח התהפכו, והחלומות מתגשמים.
(1) יוסף ציפה שיבואו (ידע שהרעב יביא אותם), ולכן זיהה אותם; הם לא העלו על דעתם שהעבד שמכרו הוא השליט. (2) בפרק לז יוסף מחפש את אחיו, הם מזהים אותו מרחוק ומתנכלים לו ולועגים לחלומותיו – הם בשליטה והוא חסר אונים; בפרק מב הם באים אליו, הוא מזהה אותם והם לא, הוא מתנכר ומדבר קשות ונזכר בחלומות שמתגשמים – הוא בשליטה. (ויתנכלו/ויתנכר).
6. הגביע ונאום יהודה (בראשית מד)
הגביע ונאום יהודה: המבחן
בפרק מ״ד יוסף מעמיד את האחים במבחן: הוא מטמין את הגביע באמתחת בנימין, ומציע לאחים לחזור הביתה בלעדיו. זה בדיוק המצב של פרק ל״ז - ועכשיו האחים בוחרים אחרת. בסוף הפרק נושא יהודה נאום, ובעקבותיו יוסף מתוודע.
במדויק: חלקי הפרק: א–ה הגביע מוטמן - "ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטן" (מד, ב) - והרדיפה: "למה שלמתם רעה תחת טובה" (מד, ד); ו–יג ההאשמה, הצעת האחים, החיפוש "בגדול החל ובקטן כלה" (מד, יב), ו"ויקרעו שמלתם... וישבו העירה" (מד, יג); יד–יז "האלהים מצא את עון עבדיך" (מד, טז) והחלטת יוסף: "הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם" (מד, יז); יח–לד נאום יהודה: האב הזקן ו"נפשו קשורה בנפשו" (מד, ל), הערבות, וההצעה "ישב נא עבדך תחת הנער" (מד, לג). הדמויות: יוסף הבוחן; האחים שלא נוטשים את בנימין; יהודה שלוקח אחריות. הרעיונות הגדולים: "חיים ומוות ביד הלשון" ו"אחריות אמיתית נמדדת ביכולתו של האדם לעמוד מאחורי החלטותיו".
הפרק הוא התשובה לפרק ל״ז: שם יהודה אמר "לכו ונמכרנו" (לז, כז), וכאן הוא מציע להיות עבד בעצמו. ההודאה "צדקה ממני" בפרק ל״ח היא שלב בדרך.
מבנה הפרק
הדמויות
ההצעות: מי מציע מה
שלוש דרכי שכנוע בנאום יהודה
ערבות: התחייבות של אדם לשאת באחריות לאחר - כאן יהודה ערב לבנימין "מעם אבי" (מד, לב).
ביאור שטיינזלץ: סדר החיפוש
המתח: כל אמתחת ריקה הגבירה את ההקלה, והמתח הגיע לשיא באחרונה - של בנימין. התגובה: "ויקרעו שמלתם" (מד, יג) - אבל וצער; "וישבו העירה" (מד, יג) - לא נוטשים אותו.
ג׳ זיוון: האחים עמדו במבחן
מדרש תנחומא: "קריעת חינם"
המדרש: "אתם גרמתם לקרוע בגדי אביכם בדבר של חינם [לשווא], כך תקרעו אתם על דבר של חינם" - מידה כנגד מידה.
השוואה: יהודה בפרק ל״ז ובפרק מ״ד
מה יכול להסביר את השינוי: יהודה ראה את אבל אביו - "ויתאבל על בנו ימים רבים" (לז, לד), "וימאן להתנחם" (לז, לה) - ולכן בפרק מ״ד הוא מוכן להקריב את עצמו כדי שזה לא יקרה שוב.
השוואה: האחים בפרק ל״ז ובפרק מ״ד
אל תבלבלו בין שלוש ההצעות: האחים מציעים לשליח "ומת" וכולם עבדים (מד, ט); יהודה מציע ליוסף שכולם יהיו עבדים (מד, טז); יוסף עונה שרק מי שנמצא הגביע בידו יהיה עבד (מד, יז). בשאלה שמבקשת את שלושתן, כל אחת מהפסוק שלה.
בשאלה על הטענה שיוסף לא הבין למה אביו לא חיפש אותו, הראיה היא מדברי יהודה: יעקב האמין שבנו מת - "ואחיו מת" (מד, כ), "ואמר אך טרף טרף ולא ראיתיו עד הנה" (מד, כח). זו טענה של "יש הטוענים": מסבירים אותה ומבססים, גם אם הכתוב לא אומר אותה במפורש.
דוגמה א - שטיינזלץ: למה החיפוש התחיל בגדול
קראו בראשית, פרק מ"ד.
קראו פסוקים י"א–י"ז ואת הפרשנות שלפניכם לפסוק י"ב.
"אילו ניגש מייד לאח הקטן, היה הדבר מחשיד. על כן ערך את בדיקתו לפי גיליהם של הבנים."
(ביאור שטיינזלץ לפסוק י"ב)
(1) על פי דברי הפרשן, הסבירו את הסיבה שבגללה לא ניגש השליח מייד לבנימין, ומדוע דרך בדיקתו גרמה לתחושת מתח אצל האחים. בססו את דבריכם על הכתוב ועל הפרשנות. (5 נקודות)
(2) ציינו תגובה אחת של האחים על מציאת הגביע באמתחתו של בנימין, והסבירו מה אפשר ללמוד ממנה על רגשותיהם כלפי בנימין. (3 נקודות)
1. (1) הכתוב: "ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא הגביע באמתחת בנימן" (מד, יב).
2. הסיבה לפי הפרשן: "אילו ניגש מייד לאח הקטן, היה הדבר מחשיד" - האחים היו מבינים שמישהו ידע מראש איפה הגביע.
3. המתח: הבדיקה לפי הגיל משאירה את השאלה פתוחה עד הסוף; כל אמתחת ריקה מגבירה את ההקלה, והשיא הוא באמתחת של בנימין, שעליו התחייבו לאביהם.
4. (2) תגובה: "ויקרעו שמלתם" (מד, יג) - סימן אבל וצער; או "וישבו העירה" (מד, יג) - כולם חוזרים ולא נוטשים את בנימין.
(1) גישה ישירה לקטן הייתה מעוררת חשד שהשליח יודע מראש היכן הגביע (ושזו מזימה); לכן "בגדול החל ובקטן כלה". הבדיקה לפי הגיל יוצרת מתח: כל אמתחת נקייה מגבירה את ההקלה, והמתח מגיע לשיא באחרון – בנימין, שעליו התחייבו. (2) "ויקרעו שמלתם" – אבל וצער; "וישבו העירה" – כולם חוזרים, לא נוטשים את בנימין: אכפתיות וערבות.
דוגמה ב - נאום יהודה: חמלה וקבלת אחריות
קראו בראשית, פרק מ״ד.
קראו פסוקים י״ח–ל״ד וגם בראשית, פרק מ״ה, פסוקים א׳–ג׳.
יהודה משתמש בנאומו במגוון דרכים לשכנע את יוסף שלא להשאיר את בנימין במצרים: חנופה, חמלה וקבלת אחריות.
הדגימו מן הכתוב שתיים מן הדרכים האלה, והסבירו כיצד השפיעה כל אחת מהן על החלטתו של יוסף לחשוף את זהותו בפני אחיו.
1. בוחרים שתי דרכים: חמלה וקבלת אחריות.
2. חמלה - הדגמה: "יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן... ואביו אהבו" (מד, כ), "ונפשו קשורה בנפשו" (מד, ל), "והיה כראותו כי אין הנער ומת" (מד, לא).
3. ההשפעה: יוסף שומע על סבל אביו, "ולא יכל יוסף להתאפק" (מה, א), ושואל מיד "העוד אבי חי" (מה, ג).
4. קבלת אחריות - הדגמה: "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי" (מד, לב), "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני" (מד, לג).
5. ההשפעה: יהודה, שהציע למכור את יוסף, מציע להיות עבד במקום בנימין - יוסף רואה שהאחים השתנו, ולכן מתוודע.
חמלה: תיאור האב הזקן ש"נפשו קשורה בנפשו" ושימות מיגון – יוסף שומע על סבל אביו, אינו יכול להתאפק ושואל "העוד אבי חי". קבלת אחריות: יהודה, שהציע למכור את יוסף לעבד, מציע עכשיו להיות עבד במקום בנימין ("ישב נא עבדך תחת הנער") – יוסף רואה שהאחים השתנו ולכן מתוודע. (אפשר גם: חנופה – "כי כמוך כפרעה"; ההשתחוות מגשימה את החלומות.)
7. יוסף מתוודע לאחיו (בראשית מה)
יוסף מתוודע לאחיו: "אני יוסף"
פרק מ״ה הוא רגע השיא של סיפורי יוסף. אחרי נאום יהודה יוסף כבר לא יכול להסתתר, ואומר את שתי המילים שהאחים הכי פחדו לשמוע: "אני יוסף". מה שקורה אחר כך - איך הוא מדבר על המכירה, ומה הוא מבקש מאביו - הוא הבסיס לפיוס של המשפחה.
במדויק: חלקי הפרק: א–ג "ולא יכל יוסף להתאפק" (מה, א), "אני יוסף העוד אבי חי" (מה, ג), והאחים "נבהלו מפניו" (מה, ג); ד–ח "גשו נא אלי" (מה, ד), "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה" (מה, ד), והשורש ש-ל-ח: "לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים" (מה, ח); ט–יג השליחות ליעקב: "רדה אלי אל תעמד" (מה, ט), "וישבת בארץ גשן" (מה, י), "והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים" (מה, יג); יד–טו בכי ונשיקות, "ואחרי כן דברו אחיו אתו" (מה, טו); טז–כח פרעה מזמין את המשפחה, יוסף שולח את אחיו ומזהיר "אל תרגזו בדרך" (מה, כד), והם מספרים ליעקב. הדמויות: יוסף מתוודע ומרגיע; האחים עוברים מבהלה לשיחה. הרעיון הגדול: "התנהלות מבחירה חופשית או בהתאם לבחירה האלוהית".
הפרק סוגר את פרק ל״ז: שם "ולא יכלו דברו לשלם" (לז, ד), וכאן "ואחרי כן דברו אחיו אתו" (מה, טו). הבכי של יוסף כאן הוא התגובה לנאום יהודה בפרק מ״ד, והחשש "אל תרגזו בדרך" מתחבר לוויכוח של האחים בפרק מ״ב (מב, כא–כב).
מבנה הפרק
הדמויות
השורש המנחה ש-ל-ח: תוכנית אלוהית
התפיסה המקראית, על פי דברי יוסף: תוכנית אלוהית (השגחה): אלוהים מכוון את האירועים, ומעשי בני האדם משתלבים בתוכנית שלו - כאן להצלת המשפחה. ועדיין יש לאחים אחריות: הם בחרו לעשות רע - "אשר מכרתם אתי מצרימה" (מה, ד) - והתוצאה הטובה לא מוחקת את הכוונה.
יוסף מזכיר את אלוהים: שתי קריאות
הבכי של יוסף ותגובות האחים
רש״י על "אל תרגזו בדרך" (מה, כד)
האם החשש מוצדק: כן - כבר בפרק מ״ב ראובן האשים את אחיו: "הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם" (מב, כב). אפשר גם לא - "אבל אשמים אנחנו" (מב, כא) הוא הודאה משותפת.
מה יוסף מגלה לראשונה
דוח התובנות של קיץ תשפ״ב: "ההתמקדות במידע על הדמויות בכל פרק נלמד, מאפיל לא אחת על ראיית התהליכים שדמויות אלה עוברות . למשל דמותו של יוסף". בפרק מ״ה כדאי לראות את סוף התהליך: יוסף שמספר חלומות לאחים שונאים (לז) מתוודע ואומר "גשו נא אלי" (מה, ד), והאחים ש"לא יכלו דברו לשלם" (לז, ד) "דברו אחיו אתו" (מה, טו).
"לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים" לא פוטר את האחים. בשאלה "גם על פי התפיסה הזאת יש לאחים אחריות" מביאים את "אשר מכרתם אתי מצרימה" (מה, ד) ומסבירים שהם בחרו במעשה, גם אם התוצאה הייתה טובה.
דוגמה א - השורש ש-ל-ח ותפיסת ההשגחה
קראו בראשית, פרק מ״ה, פסוקים א׳–ט״ו.
קראו פסוקים ד׳–ח׳.
(1) בפסוקים אלה חוזר שורש מנחה שלוש פעמים. מהו השורש המנחה הזה, ואיזו תפיסה מקראית באה לידי ביטוי באמצעותו? (5 נקודות)
(2) גם על פי התפיסה הזאת, יש לאחים אחריות למעשיהם. הסבירו קביעה זו. (3 נקודות)
1. (1) השורש: ש-ל-ח - "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם" (מה, ה), "וישלחני אלהים לפניכם" (מה, ז), "ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים" (מה, ח).
2. התפיסה: לפי דברי יוסף, החזרה מעבירה את הפעולה מהאחים לאלוהים: אלוהים מכוון את האירועים, והמכירה הפכה לחלק מתוכנית להצלת המשפחה - "לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה" (מה, ז).
3. (2) האחריות: יוסף עצמו אומר "אשר מכרתם אתי מצרימה" (מה, ד). האחים בחרו לעשות רע, וכוונתם הייתה רעה; התוצאה הטובה היא של אלוהים, לא שלהם.
(1) ש־ל־ח: "שלחני" (ה), "וישלחני" (ז), "לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים" (ח). התפיסה: השגחה אלוהית – אלוהים מכוון את ההיסטוריה, ומעשי בני אדם משתלבים בתוכניתו. (2) האחים בחרו לעשות רע ("אשר מכרתם אתי", מה, ד); כוונתם הייתה רעה, והתוצאה הטובה היא של אלוהים ולא שלהם – ולכן הם אחראים למעשה ולכוונה.
דוגמה ב - רש״י: "אל תרגזו בדרך"
קראו בראשית, פרק מ״ה.
(1) קראו פסוק כ״ד ואת פירוש רש״י על פסוק זה.
"אל תרגזו בדרך [...] לפי שהיו נכלמים, היה דואג, שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו, להתווכח זה עם זה ולומר על ידך נמכר [...]".
על פי פירוש רש״י, הסבירו מה היה החשש של יוסף שמפניו הוא הזהיר את אחיו. (4 נקודות)
(2) קראו גם בראשית, פרק מ״ב, פסוקים כ״א–כ״ב.
על פי המסופר בפסוקים אלה, האם החשש של יוסף בנוגע לאחיו היה מוצדק? נמקו את תשובתכם, ובססו אותה על הכתובים. (4 נקודות)
1. (1) הפסוק: "ויאמר אלהם אל תרגזו בדרך" (מה, כד).
2. לפי רש״י: האחים "היו נכלמים", ויוסף חשש "שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו" - שכל אחד יאשים את השני: "על ידך נמכר".
3. (2) עמדה - מוצדק: כבר בפרק מ״ב, כשהאחים אמרו "אבל אשמים אנחנו" (מב, כא), ראובן האשים אותם: "הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם" (מב, כב).
4. אפשר גם לא מוצדק: "אבל אשמים אנחנו" - האחים לוקחים אחריות משותפת.
(1) חשש שהאחים, הנכלמים, יריבו בדרך על המכירה ויאשימו זה את זה ("על ידך נמכר"). (2) כן – כבר במב, כא–כב ראובן האשים: "הלוא אמרתי אליכם... ולא שמעתם" (או: לא – "אבל אשמים אנחנו" = אחריות משותפת).